בס"ד

המהפך של הגלות

המהפך של הגלות

יש ווארט מיוחד של המגיד ממזריטש על הפסוק: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם" – שהמילים "מרים הם" מתייחסות לבני ישראל. למה הם לא יכלו לשתות מים ממרה? בגלל שהם עצמם היו מרים. אם המים יהיו מתוקים או מרים – הדבר תלוי באדם עצמו. כידוע, בבריאת העולם הקב"ה הוריד מים תחתונים למטה, והם בוכים ומבקשים לחזור להיות לפני ה'. המים הללו הם המדרגות התחתונות של החיות האלוקית, והם פועלים כמו מי סוטה, שגם הם מי המרים המאררים. במי סוטה מפורש שהפעולה של המים תלויה באישה. אם היא טהורה, המים יברכו אותה. ואם היא טמאה, היא תיפגע מהם.

אם הפעולה של המים תלויה רק בנו, לכאורה ברור שבמים המרים עצמם יש כוחות טובים. וכדי שהטוב שבמים האלו יתגלה, צריך אדם טוב שעל ידו יתגלה הטוב שבמים. אבל בני ישראל לא יכלו לגלות את הטוב שבמים, כי הם היו במצב של מרירות. המיתוק של המים נעשה רק על ידי שהקב"ה אמר למשה לזרוק עץ לתוך המים. המגיד אומר, שהעץ הזה גרם למה שכתוב מיד אחר כך: "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה". המילה 'אלימה', היא בעצם שם א־להים, בהיפוך אותיות. המשמעות היא שהאותיות של החסד – אל"י – הסתתרו בתוך האותיות של מילת השאלה – מ"ה. בתוך המים, היה חסד אלוקי נסתר. רק אחרי שהם נסעו ממרה והגיעו לאלימה, התגלה להם הסוד של החסד שהיה בפנים. באֵלים, היה העולם מאיר: "וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם" כך גילו את הסוד שיש במים המרים.

כאשר יהודי נמצא במדרגה של מים מאררים, יש לו כוח להפך את המים האלו לטוב, וזה כוח ששייך רק לבעלי תשובה. מספרים שרבי לוי יצחק מברדיצ'ב אמר פעם ליהודי שחטא: "אני מקנא בך! לך יש אפשרות להפוך זדונות לזכויות. לי אין דבר כזה!" לצדיק יש אולי בחינה אחרת של אתהפכא, אבל היפוך כזה של בעל תשובה, שזדונות נעשים כזכויות, הוא לא יכול לעשות, כי לא היו לו זדונות מעולם.

כאן אנחנו באים לימי בין המצרים, התעניות ומנהגי האבלות שבהם. הרמב"ם כותב, על פי דברי הנביא, שימי התעניות יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים. זה אתהפכא משמעותית מאוד, המלמדת שבעומק העניין – הגלות במהותה היא טוב נסתר, שממתין להתגלות בזמן העתיד לבוא.

"אני מקנא בך"

הרב שבתי סלבטיצקי, שליח חב"ד באנטוורפן, סיפר פעם על יהודי שהוא זכה לקרב לתורה ומצוות. היהודי ממש התקדם, אבל הוא לא הסכים לוותר על הגויה שהוא היה חי איתה. הרב שבתי ניסה לדבר איתו על פרידה ממנה, אבל לא הצליח לשכנע אותו. בכל זאת, הוא כן הצליח לקחת אותו לארה"ב להיפגש עם הרבי. הם הגיעו לרבי ביום ראשון, בזמן החלוקה של הדולרים. אותו יהודי סיפר לרבי בקיצור מה מצבו, ואז הרבי אמר לו: "אני מקנא בך! לי, הקב"ה לא נתן כאלה ניסיונות, אבל לך הקב"ה נתן את הניסיון הזה. כנראה יש לך יש כוחות לעמוד בו!" המפגש עם הרבי ארך דקות ספורות, וממנו היהודי ירד לבית הכנסת למטה. הרב סלבטיצקי ירד לשם כמה דקות אחריו, וכשהגיע ראה אותו יושב ובוכה. כשהתקרב, היהודי הרים את העיניים ואמר באיטלקית "פיניטו!", כלומר, הוא יסיים את הקשר אם הגויה.

אתם מבינים שהרבי לא דיבר בצחוק. אם הרבי אמר שהוא מקנא ביהודי הזה, בוודאי יש בזה אמת. אני לא יודע להסביר את הקנאה הזאת, אבל ברור שיש מעלה ליהודי שזכה לעמוד מול ניסיונות בעבירות חמורות, כמו שאומרים: 'ראש בראש'. זאת מעלה שניתנה דווקא לאנשים נמוכים, אבל הצדיקים אומרים שהם מקנאים בכוחות המיוחדים של היהודים האלו.

יש עוד סיפור שממחיש את העיקרון הזה, על רבי ברוך ממז'יבוז'. מספרים שפעם אחת בליל שבת הוא עמד להיכנס לטיש, ופתאום נעצר וחזר לחדרו. רק אחרי הרבה זמן הוא יצא פעם שנייה וערך את הטיש. אחר כך הוא הסביר, שבכל פעם שהוא נכנס לטיש הוא מתבונן בכל החסידים מסביב, ורואה איך לכל אחד מהם יש מעלה מיוחדת שאין לו. באותו יום, תוך כדי הכניסה לטיש, הוא ראה יהודי שהגיע לטיש מיד אחרי עבירה מאוד חמורה. העבירה הייתה כל כך מזעזעת, עד שהוא לא הצליח למצוא מעלה ביהודי הזה, ולכן הוא לא נכנס לטיש. אחרי הזמן שהוא היה בחדר הוא החליט לצאת בכל זאת, כי הוא אמר לעצמו שאם הוא היה עושה כזאת עבירה, הוא לא היה מעז להגיע לטיש של הרבי…

בכל אופן, על הווארט של המגיד שדיבר על מי מרה, ה'צמח צדק' מביא מדרש נפלא. המדרש מדבר על התפילה של משה רבינו אחרי חטא העגל: "וַיְחַל מֹשֶׁה". הוא אומר שבארמית המילה 'חליא' מתפרשת לפעמים מלשון מתיקות. כשמשה עמד להתפלל, הוא כביכול "המתיק את פני ה' אלוקיו". המדרש מסביר, שבמרה משה רבינו התלונן לקב"ה על המים המרים, וטען שלא היה צריך לברוא אותם. הקב"ה ענה שהמים הללו הם מעשי ידיו ולא צריך לבטל אותם, אלא שצריך ללמוד איך להתפלל עליהם, כך שהמרירות שבהם תתמתק. כשהגיעה שעת המבחן של העגל, בה הקב"ה רצה למחות את עם ישראל, משה רבינו פנה לה' בבקשה להמתיק את המרירות של כלל ישראל, במקום חלילה למחות אותם.

איך באמת אפשר למצוא תוכן טוב בצרות ובייסורים? ה'צמח צדק' עונה בעזרת משל על אב ובנו. בדרך כלל, האבא אוהב את הבן ומקרב אותו. בשלב מסוים, כשהבן נופל לבוץ ומתלכלך, האבא כועס וצועק עליו, ולפעמים אפילו מכה אותו. ברור שכל הכעס והעונשים של האבא באים דווקא בגלל שמדובר בבן שלו! מגודל האהבה שהוא אוהב את בנו, כואב לו על כך שהוא לא נזהר ומתלכלך ומיטנף כל כך. יוצא אם כן, שהסיבה לכל העונשים היא בעצם האהבה.

האמת היא שלא רק שהאהבה היא הסיבה לכל הייסורים, אלא אם מתבוננים עמוק יותר מבינים שהייסורים מגדילים את האהבה! הלא איזו אהבה חזקה יותר – האהבה של הקירוב והחיוכים, או האהבה שגורמת לצעקות והכעס על הלכלוך?

ה'צמח צדק' אומר שכדי שהאבא יוכל להתגבר ולעשות מעשים שמנוגדים להרגשת האהבה שיש לו בלב כלפי בנו, צריך עוז ותעצומות מיוחדים. הוא צריך אהבה גדולה עוד יותר מהרגיל. המדרש אומר, שכל הגלות באה בגלל שהקב"ה אוהב את ישראל, ולכן הוא מקיים בנו את הפסוק "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר". דווקא מחמת האהבה, שהקב"ה לא רוצה שנהיה מלוכלכים בחטא, הוא כועס עלינו ומביא פורענות וייסורים. הסיבה שהקב"ה נתן לנו את כל הגלות המרה הזאת, היא בגלל שאנחנו הבנים שלו. רק בגלל שאנחנו בניו כואב לו על מה שקורה לנו, ומגודל האהבה שלו אלינו הוא מנקה אותנו. זה אכפת לו עד כדי כך שהוא מוכן לעשות דבר שמנוגד לאהבה, כדי שבסופו של דבר היא תתקיים. לעתיד לבוא.

מסיבה זו, כשיבוא משיח, והחיצוניות שבה יש עונש וגלות תיעלם מן העולם, תישאר רק הפנימיות של הגלות והאבלות, ובאמצעותה נראה שהאהבה של הקב"ה כלפינו בימי בין המצרים האלו גדולה במיוחד.

רפואה מרה

דרך אגב, ה'צמח צדק' לומד עוד מהסיפור של מרה, איך ממתקים את הייסורים. שם הקב"ה ציווה לשים במים עץ מר, ודווקא דבר מר ריפא את המרירות. הגמרא אומרת שאם רוצים לכרות עצים, צריך "מיניה וביה לשדי ביה נרגא", כלומר לקחת חתיכת עץ מעצי היער, כדי להשתמש בה בתור ידית לגרזן. דווקא על ידי העץ עצמו, לוקחים את האפשרות לכרות אותו. האדמו"ר הזקן אומר בספר התניא שכך צריך לנהוג עם העצבות. העצבות שייכת לקליפת נוגה, אבל אם היא מביאה לידי יראת שמים היא מהטוב שבנוגה. לפעמים צריך להשתמש בדבר שדומה לקליפה כדי להינצל מדברים יותר גרועים. כיוון שעצבות באה מישות – בין אם זאת ישות מהטוב שבנוגה, מעניינים של עבודת ה', ובין אם זאת ישות מרע שבנוגה, שאדם רוצה גשמיות – אפשר להינצל מנפילה על ידי ישות בקדושה.

כיום רואים שגם מחנכים משתמשים בזה. כדי לשכנע ילד ללמוד אומרים לו: אתה תהיה תלמיד חכם חשוב! מלמדים את הילד שלהיות עשיר זה לא שווה כלום, אבל להיות תלמיד חכם זה שווה הרבה. מדברים על ישות, ומשתמשים בה לטובת הקדושה. גם אם לא מעלים את העצבות והישות ממש לקדושה, בכל זאת אפשר להשתמש בהן כתרופה שעוזרת לעלות לדברים יותר גבוהים.

נכון, זה לא טוב לכל מצב ולכל זמן. זו בהחלט עבודה שלא לשמה, אבל בתור התחלה אפשר להשתמש בזה. אפילו בתרופות בגשמיות רואים את העיקרון הזה. להרבה תרופות יש תופעות לוואי לא נעימות, אבל אין ברירה – משתמשים בדבר שמזיק מעט, כדי להציל את החולה. אבל עם זאת, בוודאי אף אדם לא יאמר: "התרופה כל כך טובה, אז אמשיך לקחת אותה כל החיים…"

אחד מחסידי סלונים בדור הקודם היה ר' אהרן לוריא, בעל ספר 'עבודת פנים'. הוא סיפר שהיה חסיד אחד שנסע לרבי מלכוביץ' לתקופה של כמה חודשים, ויום אחד הוא פנה לרבי ואמר שהוא מרגיש ששום דבר לא זז במצב הרוחני שלו. הרבי ענה לו שאם הוא ימשיך לשבת אצלו, גם לא יקרה שום דבר. כיוון שהתורה היא חרב, הוא צריך ללמוד תורה. כשהוא ייסע הביתה ויתחיל ללמוד תורה ברצינות, תהיה לו החרב הדרושה שבאמצעותה הוא יוכל להרוג את היצר.

כשר' אהרן סיים את הסיפור, הוא שאל: "אם כך בשביל מה היה צורך לשבת כמה חודשים אצל הרבי?" הוא תירץ על ידי משל: שני ידידים שיושבים ואוכלים ביחד, לא מפחדים מכלום. גם אם יש חרבות בחדר, לא יקרה שום דבר. לעומת זאת, כשיש עוינות בין שניים, צריך משנה זהירות – מי יודע, אם לא שמים לב, אחד מהם יכול ברגע אחד להרוג את השני. למרות שהתורה היא חרב, כל עוד היהודי בידידות עם היצר הרע, החרב לא תעזור כלום… הוא היה צריך לנסוע לכמה חודשים אצל הרבי כדי להפוך את היצר לשונא, ורק אז הוא יכול היה להרוג אותו.

מה זה אומר? שגם אם יש צורך בקצת יצר לתקופה מסוימת כדי לרפא מחלה גדולה יותר, אסור שהוא יהפוך להיות ידיד של קבע. תדעו לכם, זה לא רק בגילאים הצעירים; יש גם משגיחים בישיבות שמחזיקים כיום בחורים שיישארו ללמוד בדרך כזאת. מסבירים לבחור כמה התאוות הן אין ואפס, ושהן מוציאות ממנו את צורתו כבן אדם. מהצד השני, מדגישים לו שלהיות אדם טוב ובעל דרך ארץ הוא יזכה רק על ידי שיהיה תלמיד חכם. לא אומרים לבחורים שהקב"ה רוצה שהם ילמדו, משתמשים בטענות אחרות. מה לעשות, לפעמים זאת התרופה שמחזיקה את הדור.

אבל גם כאן – צריכים לזכור שזאת רק תרופה. אין ספק שיש לה מקום, אבל צריך לדעת שזאת לא התכלית. אי אפשר להישאר ילד כל החיים, אלא מתבגרים ולומדים להבין שהמצוות ועבודת המידות הן כדי לעשות נחת לקב"ה ולהתחבר אליו. האם מדברים כך בכל הישיבות ותלמודי התורה? לא כל כך… למשל, משבחים ילד שביישו אותו והוא לא ענה. כך מגדילים לו את הישות, ויחד עם זה מלמדים אותו עבודת המידות. קשה לדעת איפה בדיוק עובר הגבול בין ישות של צד הקדושה לישות של הצד האחר. כך גם במידת הגאווה משתמשים בשמינית שבשמינית. כך מרפאים מר במר, על כך אמר הנביא: "וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ" – שעל ידי המכה עצמה באה הרפואה. המר נהפך למתוק, וימי הפורענות לימים של ששון ושמחה.

אוכלים לחומרא

כשהגאולה תופיע על הרקע של הגלות והצער, היא תגלה אהבה גדולה הרבה יותר. הרמב"ם הרי מדגיש שכל הצומות נועדו כדי לשפר את מעשינו. אם אומרים ליהודי: "אתה יודע למה כואב לך? כי הקב"ה אוהב אותך! הוא ממש מחכה שתשתפר ותתקן! הוא כל כך רוצה שתתקן, עד שהוא מוכן לעשות כאלה דברים קשים – רק כדי שנחזור בתשובה. הכל מגודל האהבה!" – זאת אמירה שעוזרת הרבה יותר להשתפר. ליהודי הרבה יותר יכאב כשהוא יודע כמה הקב"ה אוהב אותו, וכמה צער יש לו על הייסורים של עם ישראל.

בנוהג שבעולם, בן שאביו זרק אותו מהבית ואמר לו שכדי לחזור הביתה הוא צריך להשתפר, כועס מאוד על האבא. ובכל זאת, אם יסבירו לו שכל המריבה היא רק מאהבה, הוא יתייחס אחרת. איך אפשר לשכנע את הבן שבאמת הכל מאהבה? אם יספרו לו כמה אביו מצטער ובוכה על כל מה שקרה. והנה, חז"ל הרי מדברים על כך שהקב"ה בוכה בכל יום על הגלות: "מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם!"

לצערנו, הרגש שלנו על החורבן נראה יותר כמו אבנים דוממות. מתאבלים, צמים ועושים כל מה שצריך, אבל בסופו של דבר עלולים לשכוח את המסר העיקרי, שהקב"ה אוהב אותנו כל כך ורוצה שנשתנה. פשוט וברור שהמחשבה על גודל האהבה מעוררת יותר מכל דבר אחר להבין את המטרה האמתית של ימי בן המצרים. התכלית היא להתעורר בגעגועים לאהבה של הקב"ה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן