החסידות לא באה להוסיף לנו ידע. היא באה כדי לפתוח לנו הראש. והיא אכן לגמרי פותחת את הראש ומשנה את כל עולם המונחים שלנו! עושה 'עולם' אחר; 'נשמות ישראל' אחרות; 'תורה ומצוות' אחרות; 'אלוקות' אחרת. החסידות לא מוסיפה לנו עוד שכבה אחת על הקיים, אלא משנה לגמרי את כל התמונה!
ר' משה וילֶנקֶר היה מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן, שהעיד עליו שהוא "בעל מוחין דגדלות". עוד כתוב, שהכניסה הראשונה שלו ל'יחידות' התפשטה על פני עשר שנים. שלוש שנים הוא עשה הכנות נפשיות ורוחניות להיכנס, ושבע שנים אחרי ה'יחידות' הוא נשאר בליאוזנא כדי לעבד את הדברים ולהוריד את הדברים ששמע מאדמו"ר הזקן – למעשה.
באחת הפעמים שר' משה נכנס ל'יחידות', אדמו"ר הזקן שאל אותו, "משה, מה זה עצמוּת אין סוף". ר' משה שתק. אדמו"ר הזקן חזר פעם שנייה על השאלה, "משה, מה זה עצמוּת". ר' משה שתק. שאל אותו פעם שלישית, "מה זה עצמוּת" והוא מוסיף לשתוק. אמר לו אדמו"ר הזקן: "מה זה עצמוּת, אי אפשר לומר שום דבר. אלא מה? הוא בוודאי ובוודאי קיים, וחוץ ממנו שום דבר בוודאי ובוודאי לא קיים".
אחר כך אדמו"ר הזקן שאל את ר' משה: "משה, מה זה עצם הנשמה". ר' משה שתק. אדמו"ר הזקן שאל פעם נוספת, "משה, מה זה עצם הנשמה". ושוב ר' משה שותק. שאל אותו אדמו"ר הזקן פעם שלישית, "משה, מה זה עצם הנשמה". ר' משה המשיך לשתוק ואדמו"ר הזקן ענה: "עצם הנשמה מרגיש את זה". את מה הוא מרגיש? עצם הנשמה מרגיש ש"הוא בוודאי בוודאי קיים, וחוץ ממנו שום דבר בוודאי ובוודאי לא קיים".
מה זה עצם הנשמה שמרגיש? זה לא איזה מין 'משכיל' גדול בחסידות שהוא מבין את הדברים האלה. עצם הנשמה זה גם לא מישהו שהוא מרגיש. כלומר, ישנו אני – 'יחידה' שבנפש או אולי יותר עמוק מזה בנפש – ואני מרגיש כך וכך. לא. עצם הנשמה זה ההרגשה הזאת בעצמה! ההרגשה הזו ש"הוא בוודאי ובוודאי קיים, וחוץ ממנו שום דבר בוודאי ובוודאי לא קיים" – זה גופא עצם הנשמה.
עצם הנשמה זה האמת של כל יהודי. זה האמת של כל אחד ואחד מאיתנו. כל אחד בעניין שלו צריך לגלות את עצם הנשמה שלו. לא מצפים ממני להיות ר' משה וילנקר, אלא להיות מי שאני והיכן שאני. לכן, לא משנה אם אני אברך כולל, מלמד בחיידר או מנהל של מוסד – ההנחה הזו ש"הוא בוודאי ובוודאי קיים, וחוץ ממנו שום דבר בוודאי ובוודאי לא קיים" חייבת להיות קבועה וגלויה בנפש שלי. ברגע שזאת ההנחה בנפש, אזי כל החיוּת שלי היא אחרת. וממילא זה גם ישפיע על סביבתנו.
אמנם לא בכל מקום ולא עם כל אחד אפשר לדבר על ר' משה וילנקר ועל עצם הנפש, אבל כשאצלנו הדברים האלה יאירו, זה יקרין גם על הסובבים אותנו ומכוח החיוּת שלנו נוכל לעורר גם אצלם את נקודת האמת שבלבבם.
 
'התפעלות' אפשר להשיג על ידי שמיעת וורט טוב. אבל טבעה של התפעלות שכמו שהיא באה בקלות ובמהירות כך גם היא חולפת בקלות ובמהירות. חיוּת אמיתית מקבלים על ידי לימוד חסידות בריכוז ובהתמסרות. והזמן הטוב ביותר לכך הוא בשבת בבוקר לפני התפילה. ללמוד שעה וחצי חסידות לפחות. אבל באותן שעה וחצי להיות כל כולך בתוך הלימוד. אחר כך להתפלל במתינות עם פירוש המילות, כל אחד לפי דרגתו. ואם באמצע התפילה מתעוררת אצלי הנפש הבהמית שלי – אני רעב, אני עייף וכו' – אני יודע שכל ההתעוררות שלה לא באה אלא כדי… שאתגבר עליה.
להתפלל ביישוב הדעת, בפנימיות. אז ייקח קצת יותר זמן מהתפילה בבית הכנסת… אז  אבוא הביתה שעה שעתיים יותר מאוחר… אם עושים את זה מצד האמת, בני הבית יקבלו את זה.
על יום השבת כתוב "מיניה מתברכין כולהו יומין" (ממנו מתברכים כל ימי השבוע הבא). אתה קם בבוקר מוקדם. בשבע בבוקר. שמעתי מהחסיד ר' בערק'ה חן ז"ל בשם הרבי הקודם, שאמר, "מי שישן בשבת אחרי שש בבוקר, איננו משלנו"… מי שמבזבז את השבת על שינה לא 'שייך' לכלום. נו, אז מצד חלישות הדור אפשר להתיר לישון עד שבע בבוקר, אבל לא יותר. לאחר מכן מקווה ולימוד חסידות. לשבת וללמוד שעה וחצי, שעתיים, אבל באותו זמן להיות מונח במה שלומדים. לא לחשוב על עייפות ולא על רעב ולא להסתכל על השעון ולרצות שהזמן יעבור. להיות בתוך העניין. ואחרי זה בתפילה עצמה, להיות בתוך העניין. הנקודה העיקרית היא לא להתפלל בשביל לגמור. אלא עכשיו אני בתפילה ופֹּה אני נמצא ומזה החיוּת שלי. אני לא רוצה בכלל לצאת מהתפילה. טוב לי פֹּה, אז לאיפה אני ממהר?! אני חושב על המילים והן כל כך טובות ויקרות…
מה אתם חושבים שחסידות זה צעצוע? זה לטיפה? זה עולה דם! בשביל חסידות צריך להתייגע ולהיקרע!
לחיים, לחיים ולברכה!
 
איך השתרבבה ההתוועדות לכל העבודה הרוחנית שעליה מדַברים בחסידות? מביאים קצת 'משקה', קצת דג מלוח, מצרפים לזה ניגון טוב – ויש לנו התוועדות… האם מעתה כל אחד יכול להעתיק את השיטה ותצא לו התוועדות?
ובכן, צריך לדעת שההתוועדות היא המשך ישיר ללימוד חסידות ועבודת התפילה באריכות ובכוונה. ובלי שני אלה, גם התוועדות לא תהיה.
בחסידות לומדים עניינים גבוהים ועמוקים בקבלה, לדוגמה היום למדנו על מחלוקת המקובלים והפרדס האם 'כתר' זה אין סוף או ש'כתר' זה ספירה. תשאלו, מה זה נוגע לנו ומה זה שייך אלינו? האם זה מוסיף לנו יותר חמימוּת בענייני קדוּשה, יותר יראת שמים? התשובה על כך היא, כמובן, חיובית. לימוד עניינים אלו, גם אם הם עמוקים ונשגבים ביותר, מחזק את היראת שמים ומוסיף חום בענייני קדוּשה. כל מי שעוסק בזה מרגיש ויודע זאת, גם אם לא תמיד הוא יודע להסביר לעצמו איך בדיוק זה עובד.
חסידות לא באה להוסיף עוד נדבך בשלמות האדם.
ילד קטן שמתחיל לדבר ולקרוא, לומד קצת חומש. לאחר מכן מלמדים אותו קצת קיצור שולחן ערוך. בשלב הבא הוא לומד משניות ואחרי זה גמרא. בבגרותו הוא מוסיף לסֵדר הלימוד שלו גם מוסר שנועד לתקן את המידות ולהשריש בו הנהגה של דרך ארץ. ואם יש לו אופקים קצת יותר רחבים אזי הוא מוסיף על כל הנ"ל גם קצת פילוסופיה יהודית. בכל הדברים שהזכרנו מדובר במפורש על בניית קומת האדם. מוסיפים לבניין עוד נדבך ועוד נדבך במטרה להביאו לשלֵמוּת. כי ככל שהאדם מוסיף לעצמו לימוד וידע, כך האישיות שלו נעשית גבוהה ושלמה יותר. האם נאמר שחסידות גם כן באה להוסיף קומה לאדם, להפוך אותו גבוה ושלם יותר?
התשובה היא, לא. חסידות לא מבקשת להגביה את האדם אלא לשנות אותו מהשורש. היא לא מוסיפה עוד נדבך לגובה ולשלֵמוּת שלנו, אלא משנה אותנו מהיסוד. היא גורמת לנו שיהיה אצלנו 'אלוֹקוּת בפשיטות'.
בלי חסידות, קודם כל אני קיים ורק לאחר מכן יש תורה ויש מצוות ויש הקדוש ברוך הוא.
חסידות אומרת בדיוק להפך: קודם כל יש אלוֹקוּת. הקדוש ברוך הוא הוא מציאות ודאית. הוא מציאות אמיתית. ורק לאחר מכן נשאלת השאלה: אבל העיניים שלנו בכל זאת רואות עולם, אז האם העולם הוא אמיתי? האם המציאות הגשמית שאנחנו רואים וחווים, אכן קיימת?
מה שבפועל גורם לנו לשנות את הגישה ולהפוך את השאלה זה העיסוק בשאלות כמו האם 'כתר' הוא אין סוף או ספירה. כי זה מחדיר בנו את ההכרה שאלוקות זו המציאות האמיתית, שרק אחריה באה ההתבוננות בשאלות כגון האם יש עולם או אין עולם, מה טיב מציאותו של העולם, מדוע בכלל הוא נברא ולשם מה אנחנו נבראנו.
ואז, אחרי הלימוד, באה ההתוועדות שבה לא נושאים 'דרשות', אלא פורטים את הלימוד לפרוטות אישיוֹת וסופגים באופן פנימי את תוכן המאמרים שלמדו.
אחד הנוכחים כאן דיבר איתי כמה פעמים והתאונן על כך ש"אנחנו", כלומר לומדי החסידות, "כל הזמן מתוסכלים". האמת היא שהוא צודק לגמרי ואני גם אסביר מדוע הוא צודק…
מי שלומד פילוסופיה הוא אף פעם לא מתוסכל ברמה האישית. מדוע? כי הפילוסופיה לא מחייבת כלום במישור המעשי. אבל חסידות תובעת ומחייבת. כל מי שלמד אפילו קצת חסידות נוכח לדעת שהרביים – בכל המאמרים שאמרו או כתבו – מובילים תמיד להוראות מעשיות בפועל. בסוף כל השכלה עמוקה יש שורה תחתונה. יש תביעה מעשית מאיתנו. זה לא רק עניין של סגנון. העניינים העמוקים עצמם הם אלה שתובעים.
כשלומדים עניין בחסידות, העניין בעצמו תובע שיתוועדו. התוועדות לא מתקיימת מפני שאוהבים את האווירה או מפני שאוהבים את ה'לחיים' או את הכיבוד שעל השולחן. ההתוועדות מתקיימת כדי להתדבר זה עם זה וביחד לחפש את הדרך כיצד לתרגם את מה שלמדנו – למעשה בפועל.
סיבה נוספת היא שכאשר לומדים ביחד, במיוחד כשלומדים יחד פנימיות התורה, זה יוצר קשר בין הלומדים. והקשר הזה גם הוא תובע מאיתנו להתוועד: אנחנו הרי מכירים זה את זה וכבר נוצר בינינו קשר, אלא שהקשר שנוצר בשעת הלימוד הוא קצת מקיף, חיצוני; הבה נתוועד ביחד ואז הקשר שלנו יהיה יותר טבעי, יותר גלוי, יותר פתוח. וכשהקשר בינינו יהיה יותר טבעי, גלוי ופתוח – האהבת ישראל שלנו תהיה יותר חזקה ויותר עמוקה וגם נוכל לסייע זה לזה בעבודת ה'.
אלו שתי סיבות טובות להתוועד.