בפרשת פנחס, אנחנו קוראים על עם ישראל, כשהם כבר כמעט נכנסים לארץ הקודש. לקראת הכניסה, הקב"ה מצווה את משה רבינו, לחלק את ארץ ישראל לשבטים. אם נצייר לעצמנו את המצב שבו עם ישראל נמצא, נראה דבר מעניין. בני ישראל הולכים במדבר כבר ארבעים שנה. לפי התוכנית המקורית, הזמן היה צריך להיות הרבה יותר קצר. בסוף הם מגיעים לגבול הארץ שבה הם אמורים לחיות, אבל אין מושג מה קורה שם. הם הרי לא ראו תמונות, ולא הייתה להם שום אינפורמציה רצינית, חוץ ממה שהמרגלים אמרו להם. המצב הוא, שהם עומדים להתחיל חיים חדשים בלי לדעת כלום- איפה הם יחיו, איזו אדמה תהיה להם, ובאיזה עסק הם יתעסקו. מן הסתם הם חשבו לעצמם: "מה עושים? האם נלך לגדל תבואה, או לכרות עצים, או אולי להיכנס לביזנס- יהלומים או נדל"ן…" אלו שאלות גדולות שבוודאי העסיקו אותם, ואפשר לתאר את ההתרגשות שלהם.

התחלת חיים חדשים בארץ, מצריכה הרבה שפלות. ר' שמחה בונים מפשיסחא אומר, שיהודי צריך להחזיק בכיס שתי פתקים. פתק אחד שכתוב עליו: "ואנוכי אפר ועפר", ופתק שני שעליו כתוב: "בשבילי נברא העולם". כשבאים לתת לך כבוד, או איזה משרה חשובה, אז תזכיר לעצמך: "ואנוכי אפר ועפר". אבל כשאומרים לך- תקיים מצוה, תארגן שיעור יהדות, תתרום לצדקה, או לך תעזור לבן אדם, אז תתגבר ותאמר: "בשבילי נברא העולם". אל תתחמק ותאמר, שפלוני יעשה, או אלמוני יעשה, 'למה דווקא אני', או כל תירוץ אחר. כשצריך לעשות, אז תתנהג בדרך של "ויגבה ליבו בדרכי ה'". לחשוב שאתה קטן ולא מסוגל, זה חטא מאוד גדול. לפעמים אדם מרגיש שהמשימות בחיים שלו כבדות מדי, ויש לו פעקאלע גדול יותר ממה שהוא יכול לסחוב. אבל האמת היא, שיש לך כוחות. מישהו פעם אמר לי כזה משפט: 'לא שולחים חיל קטן למלחמה גדולה'. אם נתנו לך מלחמה גדולה, פעקאלע גדול, סימן שאתה חייל גדול. יש לך הרבה עוצמה ואתה יכול לעמוד במשימה.

הרבי מסדיגורא, הגיע בשנת תשד"ם ליחידות אצל הרבי. תוך כדי השיחה, הרבי סיפר לאדמו"ר מסדיגורא, על מכתב שהוא קיבל מיהודי ברוסיה. היהודי כתב לרבי, שברוסיה, מי שרוצה לעבוד, חייב לעבוד גם בשבת. לא מוכנים לקבל פרזיטים… הוא לא יכול היה לעבוד, עד שהוא מצא עבודה, ששם הוא בנה תכנית שלימה, איך לעבוד בלי לעשות מלאכה בשבת. כולם רואים אותו ובטוחים שהוא מחלל שבת, אבל באמת הוא מצליח לא לחלל שבת בכלל. השאלה שלו לרבי הייתה, אם הוא יכול לקדש גם בשביל אחרים. מצידם יש בעיה, כי הם חושבים שהוא מחלל שבת, ולכן היין הופך ליין נסך, אבל הוא לעצמו יודע שהכל בסדר. לכן הוא בספק, אם מותר לו לקדש עבורם. הרבי אמר בהתפעלות לרבי מסדיגורא: "מי כעמך ישראל!" איזה מסירות נפש יש ליהודים! הרי לשלוח מכתב לרבי, זה פחד מוות! הרוסים עלולים לתפוס את המכתב, ואז יהיו צרות צרורות! אז הרבי מסדיגורא שאל: "ומה עניתם לו?" הרבי ענה תשובה מעניינת: "התשובה לא נוגעת למעשה". כלומר, הרבי רצה לספר על המסירות נפש, והתשובה שלו לא נוגעת לעניין הזה. הרבי המשיך וסיפר על ה'נודע ביהודה', שפעם אחת שאלו אותו שאלה בהלכה, והדין שהוא פסק היה מוטעה. אלא, שאחר כך התברר, שבאמת לא הייתה שאלה כזאת, וסתם רצו להכשיל אותו. הרבי הסביר, שמכיוון שהשאלה לא נגעה למעשה, לא הייתה רוח הקודש, לא הייתה השראת השכינה שמסייעת לפסוק נכון.

בכל זאת, מסקרן לדעת מה הרבי ענה? אז אחרי כמה שנים טובות, החתן של ר' אפרים וולף, הלך לכבוד י"ט כסלו לדבר בבית ספר של דוברי רוסית בלוד. כשהוא דיבר איתם הוא סיפר את הסיפור על המכתב. פתאום נעמד המורה של הכיתה ואמר: "אני שלחתי את המכתב הזה!". וואו! לפעמים רואים בחיים מעגלים נסגרים, וזה ממש נפלא לראות את ההשגחה הפרטית של הקב"ה. כמובן שכולם שאלו את המורה: "נו, אז מה הרבי ענה לך?" המורה ענה: "הרבי ענה לי- זה לא נוגע למעשה…" ממש באותן מילים שהרבי ענה לרבי מסדיגורא, ענה ליהודי הזה. בהתחלה אנחנו הבנו שהרבי התחמק מלענות. אבל מתברר שזאת הייתה באמת התשובה! מייד שאלו את המורה: "מה עשית עם התשובה הזאת?" הוא ענה: "ישבתי בבית וחשבתי- ריבונו של עולם, מה זה אומר?? ואחרי כמה זמן- או! תפסתי! הרבי אומר שהשאלה שלי לא נוגעת למעשה. זאת אומרת, שאני יכול לא לחלל שבת, ושגם כולם ידעו את זה!" היהודי הלך למנהל המפעל שהעסיק אותו, ואמר לו בפירוש: "אני יהודי, ואני רוצה לשמור שבת! תן לי לעבוד בדברים שבהם אני לא אחלל שבת". למרבה הפליאה, המנהל הסכים.

אז הבנו, שחלוקת הארץ לפי גודל השבט, מלמדת שה' נותן אתגרים, תמיד לפי ערך הכוחות שיש לך, ולפי השליחות המיוחדת שלך. אלא שעכשיו השאלה הבאה היא, למה צריך את החלוקה על פי גורל. מה החלוקה הזאת אומרת לנו בעבודת ה'. הרבי מסביר על פי התניא באגרת הקודש פרק ז, שעניינו של הגורל, הוא למעלה מטעם ודעת. אף אחד לא מבין למה דווקא היהודי הזה זכה בגורל, ולמה היהודי השני לא. אם אני בוחר במשהו – לקנות או למכור, אז יש לי סיבה. אני קונה את מה שאני צריך בשביל לעשות דבר מסוים. אבל בגורל – למה מישהו זכה? לא בגלל שיש לדבר הזה ערך מסוים אצלי. אין לי קשר דווקא לאותו דבר. לא בחרתי בו בגלל שאני רוצה, אלא בגלל שכך נקבע בגורל, שהוא למעלה מטעם ודעת.

כשיהודי אומר "אשרינו מה טוב חלקנו", הוא שמח על זה שהוא חלק אלוק ממעל ממש! ה' אוהב כל יהודי, כי הוא חלק אלוק ממעל ממש. וההמשך: "ומה נעים גורלנו" אומר גם הוא, שיש בין יהודי לקב"ה קשר בלי טעם ודעת. אדמו"ר הזקן מסביר שם, שלכולנו אמנם יש את אותה עבודת ה'- שמירת תורה ומצוות, שבת, כשרות ותפילין וכו', אבל בכל זאת, יש לכל אחד איזו מצוה פרטית, שהיא עניין גדול אצלו. למצווה הזאת יש לו קשר מיוחד. אדמו"ר הזקן מביא את הגמרא שמספרת על רב יוסף, ששאל שאלה את רב יוסף שהיה הבן של רבה. רבה היה מגדולי ישראל, ורב יוסף שאל את בנו של רבה: "אבוך במאי הוי זהיר טפי", כלומר, באיזו מצווה אביך היה זהיר יותר? רב יוסף ענה: "בציצית". מה הכוונה 'זהיר טפי', הרי ברור שהוא היה זהיר בכל המצוות! אבל בכל זאת יש נקודה שבה היהודי עושה אפילו יותר ממה שצריך. לכל יהודי יש משהו שהוא יעשה אותו בכל מצב שרק יהיה. גם אם יהיו קשיים עם אלף סיבות לא לקיים את המצווה, הוא לא יוותר. בזה הוא דבוק עד הסוף. 'זהיר טפי' הכוונה שהמצווה הזאת נוגעת לך בנפש. הרבי מוסיף ואומר, שהפרט הזה, המצווה המיוחדת שלך, מעלה את כל עבודת ה' שלך. נקודת ה'זהיר טפי', היא זאת שדרכה יורד ליהודי, לו ולבני ביתו כל השפע מלמעלה.

הרבי מוסיף ואומר: איך אדם יודע מהי המצווה שהיא 'זהיר טפי' שלו? הרבי עונה, שהמצווה הזאת מתגלגלת אליך בהשגחה פרטית. היא מגיעה עד אליך. ידוע שחז"ל אומרים: 'מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה', כי יש בה עניין מיוחד.

מכיוון אחר, הרבי אומר שבנקודה העיקרית של היהודי, שם היצר הרע מגיע. הוא יודע ומרגיש שדווקא במצווה פלונית, היהודי הזה צריך להיות 'זהיר טפי'. הוא גם יודע שדרך זה יהיה לו סיוע לכל ענייני התורה ומצוות שלו, ושפע ברכה והצלחה בחיים, ואפילו בגשמיות. היצר הרע, מתנגד להכל. הוא רוצה שלא תהיה לנו רוחניות, והוא גם לא רוצה שיהיה לנו טוב בגשמיות. ממילא עיקר ההשתדלות שלו מול היהודי הזה, היא נגד העניין הפרטי שלו, שהוא דווקא בעניין הזה ובמצווה זאת. הרבי אומר בעניין הזה משפט מדהים: היצר הרע, מוכן לוותר ליהודי בכל שאר העניינים של תורה ומצוות, ובלבד שיצליח לנצח אותו במלחמה על ה'זהיר טפי'. לפעמים אתה מהדר במצוות, והכל זורם לך, ואתה מרגיש טוב 'אוהו! אני שולט על יצר הרע!' אז תדע שהוא איתך עכשיו, כדי לתפוס אותך בנקודה הפנימית שלך. הוא רוצה לתפוס אותך שם משחרר לך – קח הידור מצווה, קח הרגשה הטובה שאתה עובד את הקב"ה, ובסוף אני אתפוס אותך שם בנקודה.

כעת נוכל להבין את הצורך בחלוקה על פי גורל. התורה מלמדת אותנו, שלמרות שיש לך את העבודה שלך על פי טעם ודעת, תדע שבתוך העבודה הזאת, צריך להיות פרט אחד שהוא בבחינת גורל. נקודה אחת, שבה אתה יודע: 'את זה, אני עושה בכל מצב! לא משנה העובדה שיש לי את שאר העניינים. זאת העבודה שלי!' ושוב, דווקא במקום הזה היצר לוחם אתנו ומראה לנו כאילו זה גורנישט את הנקודה הזאת צריך לתפוס.

חסידים אומרים: מה ההבדל בין עסקן לשליח? ההבדל הוא בהסתכלות. אם יש למשל עיר שיש בה 50 אלף ילדים יהודים – עיר גדולה. גם עסקן וגם שליח עובדים קשה כדי להכניס את כולם לחינוך דתי ברמה טובה. שניהם, מצליחים להכניס את כולם חוץ מילד אחד. אחרי מאה ועשרים, כשעולים לשמיים, הם מקבלים עולם הבא נפלא! 49999 ילדים להעביר לחינוך של שומרי מצוות! רק שהעסקן נהנה מגן עדן, והשליח מאוכזב, שהילד האחרון, שהיה עיקר השליחות שלו, את זה הוא לא עשה.

פעם הגיע לרבי מצ'רנוביל, יהודי מלא בשאלות: למה הקב"ה עשה ככה ולמה הקב"ה עשה אחר ולמה…? אז הצ'רנובילר נתן לו סטירה. אז הוא אמר: "אם יש לך שאלה טובה, למה אתה צריך תשובה? אם תקבל תשובה תהרוס את הכל!". מה העומק בתשובה הזאת? אם אני עושה דבר שאני מבין אותו, אז סימן שהוא לא קשור לעצמיות שלי. מתי אנחנו קשורים בעצם הדבר? כמו שבן קשור לאבא. אם אבא מבקש מהבן שלו: 'תעשה לי טובה, תסדר את הספרים שעל השולחן" – והבן עושה את זה, זה יפה מאוד. אבל כשאבא אומר לבן שלו "תעמוד ליד הקיר, ותדפוק עליו עם היד עשר פעמים" וגם אז הבן עושה, זה כבר משהו אחר. מתי הבן יותר קשור לאבא? ברור, שכשהוא מסדר את הספרים, הוא עושה משהו הגיוני, ולכן הוא קשור רק לשכל של האבא. הוא מבין ומרגיש שהוא עושה משהו טוב. אבל כשהוא עושה משהו הפוך מהשכל, לדפוק סתם על הקיר 10 פעמים, רק כי אבא שלו אמר, יש בתוך המעשה הזה הרבה אהבה. הצ'רנוביל-רבי אומר: כשאתה שואל שאלה שכלית, רציונלית, על הקב"ה אין לזה מקום. למה? כי ה' הוא לא רציונלי. הקב"ה הוא זה שבכלל יצר את השכלי, את הטעם ודעת. ואם הוא יצר את זה, אז ברור שהוא למעלה מזה. לכן, לא שייך לשאול שאלה שאומרת – אני רוצה להבין את הקב"ה. כל השכליות, היא רק בריאה אצלו יתברך. עצם הרעיון שאני אומר 'למה', הוא בא מתוך שכל נברא. במהות, אצל הקב"ה לא שייך לשאול למה. חסידים אומרים: "למה? יאמרו הגויים…" אין הכוונה שהקב"ה מסתיר את הסיבות. הרעיון הוא שכל הצורך בסיבות הוא צורך אנושי ולא אלוקי.

שמעתי פעם יהודי שאמר כך: "יש את מה שאני יודע, ויש את מה שאני לא יודע. יש את מה שאני יודע שאני לא יודע, ויש מה שאני לא יודע שאני לא יודע. הדבר שאני לא יודע שאני לא יודע הוא הכי גדול. "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". מה שאנחנו מבינים, הוא טיפ טיפה ממה שקורה פה. הרוב אנחנו לא יודעים אפילו שאנחנו לא מבינים. מכיוון שאנחנו לא הבורא, אין לנו יכולת להבין. עבודת ה' בחלק שאנחנו לא מבינים, זאת עבודת ה' של 'זהיר טפי'.

פעם הרבי הריי"צ אמר ווארט: למה הקב"ה רוצה דווקא שמונה חוטים בציצית, ולמה דווקא בארבע כנפות. למה הקב"ה רוצה דווקא תפילין מרובעות, ושחורות. למה? כי הקב"ה רוצה קשר לעם ישראל, דרך 'דווקא' כזה. הקב"ה אוהב את עם ישראל בלי סיבה, דווקא – 'אשר בחר בנו'. הוא בחר בגוף שלנו, למרות שאין שום מעלה בחיצוניות הגוף שלנו על פני גוף אחר. בכל זאת 'אשר בחר בנו'.

ה' יברך את כולנו, שמצד אחד יהיה לנו "תרבה נחלתו" וריבוי אוכלוסין. ושלכל אחד יגלה המון כוחות שיש לו. מצד שני, שכל אחד ימצא את הנקודה הפנימית שבה הוא ירגיש את הקשר לקב"ה באופן עמוק עמוק. שנחיה את הקשר הנצחי, ששום דבר לא יכול לנתק אותו.