כשמדברים על ירושלים, אני הרבה פעמים נזכר בסיפור הזה. לפני כ-25 שנה נפגש הרב הראשי, הרב ישראל מאיר לאו, עם נשיא מצרים חוסני מובארק ועם המופתי של מצרים – שיח' אל אזהר, סיד טנטאווי. בזמן המפגש, חלק המופתי כבוד גדול לרב לאו ודיבר בהתלהבות רבה על החובה ששלום ואחווה ישררו בין העמים. לקראת סוף הפגישה, פנה הרב לאו אל המופתי והזמינו בחום לביקור גומלין בישראל, אבל אם עד לאותו רגע הייתה על פני המופתי הבעה נעימה ומסבירת פנים, הרי שברגע בו הרב לאו הזמינו לבקר בירושלים היא נעלמה כליל, ואת מקומה תפסה הבעה פנים חמורה ונוקשה. "לא!" הגיב המופתי קצרות.

הרב לאו הופתע מהתגובה שלא הלמה את רוח שיחתם עד אז ועמדה בסתירה מוחלטת לדיבוריו היפים של המופתי על "שלום ואחווה בין העמים". בטון דיבור שהיה מהול בשפע של איבה ושנאה, הסביר המופתי את התנגדותו כך: "על הדרכון שלי לעולם לא תהיה חותמת של מדינת ישראל! תקוותי שאבקר בה, אך יהיה זה רק אחרי שהפלסטינים ישחררו אותה מידי כובשיה. גזלתם את ירושלים מן המוסלמים"!

לאחר רגע של עיכול דברי השקר והשטנה של המופתי, פנה הרב לאו אל המופתי ואמר: "שמע ידידי; לפני שפגשתי אותך, עשיתי קצת 'שיעורי-בית' מתוך רצון להכירך וללמוד על פועלך. בין היתר, קראתי שעשית דוקטורט על 'יהדות ויהודים בקוראן'. אני מסיק מכך שלך יש ידע ניכר על היהדות, אך לי לעומת זאת, אין אלא מושג קלוש בלבד על האסלאם. משכך, אשמח להיעזר בידיעותיך המופלגות ולשמוע ממך כמה פעמים מוזכרת ירושלים בקוראן…".

הרב לאו נענה בשתיקה מצידו של המופתי, אבל הוא לא התכוון להרפות וחזר ושאל: "בתנ"ך מוזכרת ירושלים בשמה או בכינויה 'ציון' לא פחות משמונה מאות עשרים ואחת פעמים! אני מניח שירושלים ש'נגנבה' מהמוסלמים על ידי היהודים – מאוד דומיננטית גם בקוראן, אז אשאל שוב את כבודו, כמה פעמים היא מוזכרת בו"?

"אפס", השיב המופתי בקול נמוך…

זכורני שכששמעתי לראשונה שירושלים כלל אינה מופיעה בקוראן, זה היכה אותי בשוק. ריבונו של עולם, חשבתי לעצמי, כמה אפשר לשקר? כיצד עיר שלא זוכה לשום התייחסות בספר היסוד של האסלאם, הפכה לכזו שיש לנהל עליה 'מלחמת קודש' עם העם היהודי 'הכובש' ו'הגוזל'? וכך גם לגבי מסגד אל-אקצא. במקור הוא כלל לא היה בירושלים אלא בחצי האי ערב, בין שתי הערים מכה ותאיף. היו שם שני מסגדים: 'אל אדנא' שפירושו המסגד הקרוב, ו'אל אקצא' – המסגד הרחוק. רק כחמישים שנה לאחר מות מוחמד הוקם המסגד בהר הבית, וגם זאת מתוך אילוץ בלבד – בשל סכסוך פנים-אסלאמי שמנע מרבים להגיע למכה.

אז איך נוצר השקר הגדול של המוסלמים סביב ארץ ישראל בכלל וירושלים ואל אקצא בפרט? מניין נוצרה המוטיבציה שלהם לדבוק בארץ הקודש, לחרף נפשם עליה ולרצוח יהודים בלי הבחנה, מתוך אכזריות חייתית? ומדוע הם מתעקשים כל כך לשכתב את ההיסטוריה מחדש?

בטח אתם מכירים את הנאמר ב'ספר יצירה' שהעולם כולו נחלק לשלושה ממדים: 'עולם' – מקום, 'שנה' – זמן, ו'נפש' – האדם. מה שפחות ידוע הוא שלכל אחד מהם יש יסוד ושורש שבו הם נעוצים וממנו הם מתקיימים.

ממד ה'שנה' מתחיל ונובע מראש השנה. ראש השנה איננו רק נקודת ציון סתמית שממנה מתחילים למנות את השנה – הזמן, אלא היום הזה כולל בתוכו את השנה כולה. משום כך הוא מכונה 'ראש השנה' ולא תחילת השנה, שזה אומר: כמו שהראש נותן קיום וחיות לכל אברי הגוף, כך גם ראש השנה כולל בתוכו את ימי השנה כולה.

כעת נעבור לשורש ה'נפש': חכמינו אומרים על הפסוק "בראשית ברא אלוקים" – "בשביל ישראל שנקראו ראשית". אמנם יש בעולם למעלה משבעה מיליארד בני אדם, אבל כולם נבראו רק בשביל ובזכות ישראל. וכמאמר הכוזרי: "ישראל בעמים – כְּלֵב באברים". כמו שהאברים לא יכולים להתקיים אפילו רגע אחד בלי הלב, כך הקיום של כל העמים הוא על ידי עם ישראל.

ומה לגבי שורש ה'מקום'? הגמרא אומרת שהעולם כולו נברא מציון – "מציון מכלל יופי", כלומר: "מציון מוכלל יופיו של עולם". במקום אחר הגמרא מציגה את עליונותה של ארץ ישראל בכך שהיא דומה ל"אוכל" ואילו שאר הארצות לעומתה נחשבות ל"פסולת"… אם כן, ארץ ישראל היא-היא יסודו של עולם!

עכשיו החיבור בין הדברים הוא מאוד פשוט: אם ישראל הם יסוד כל מין האדם, ובדומה לכך ארץ ישראל היא יסוד ושורש העולם, טבעי לגמרי שהם יתחברו זה לזה! השידוך בין ארץ ישראל לעם ישראל מתבקש מאין כמוהו! ואכן כך נאמר במדרש שהקב"ה אמר למשה: "הן הארץ חביבה עליי שנאמר 'ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד', וישראל חביבין עליי שנאמר 'כי מאהבת ה' אתכם'… אכניס את ישראל שחביבין עליי לארץ שהיא חביבה עליי!"

לאורך כל ההיסטוריה שלנו התבטא הקשר העצמי שבין עם ישראל לארץ ישראל. קשר זה הוא היחידי שיכול להסביר כיצד יהודים שהצליחו בין האומות, עשו חיל, התעשרו בנכסים והשיגו מעמד של כבוד בנכר, השאירו הכל מאחור ועלו לארץ הקודש! קשר זה הוא גם היחידי שיכול להסביר את הכמיהה העצומה של יהודים בכל הדורות לחונן את עפר ארצנו, להשתטח אפיים ארצה ולנשק אותו בערגה. החל ביעקב אבינו ועד לימינו אלה, יהודים מתחננים ומשאירים צוואה לילדיהם שלא יקברו את עצמותיהם בארצות העמים אלא יקחו אותם אל ארץ האבות.

לחיים.

קראתי לאחרונה סיפור מרגש שסיפרה הגברת קרן גוטליב. בהיותה כבת עשרים היא היתה מדריכה ומורה באתר הקרוואנים 'בת חצור' ליד גדרה. שבע מאות קרוואנים היו באתר ואוכלסו בהם אלפי עולים מאתיופיה שעלו לארץ ב'מבצע שלמה'. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים והקפידו על מצוות רבות, אבל היו הרבה דברים שלא ידעו, למשל החגים – חנוכה ופורים. וגם מה שהכירו, היה עם שינויים רבים מהמקובל ברוב תפוצות ישראל. גברת גוטליב מספרת שבתחילה היא לימדה את ילדי העולים בכיתתה בעיקר עברית, אבל אז הבינה שהחוסר שלהם איננו מסתכם בשפה וניסתה להשלים להם ידיעות בסיסיות בדברי ימי עם ישראל.

כשהגיע ראש חודש ניסן – סיפרה גברת גוטליב – התחלתי לספר להם על חג הפסח. דיברתי איתם על האופן בו הוא נחוג בעת שהמקדש היה קיים ותיארתי בציוריות את העלייה לרגל. ואז שאל אותי אחד התלמידים: "המורה, את עצמך היית בבית המקדש"?

לא, השבתי. העלייה לרגל הייתה לפני אלפי שנים. 

"מה הפירוש?" התקשה התלמיד להבין.

לא הצלחתי להבין מניין נובע הקושי של התלמיד להבין את מה שאמרתי, בכל אופן ניסיתי לפשט את הדברים עוד יותר ואמרתי: אבא שלי לא היה במקדש, גם סבא שלי לא היה בו ואפילו סבא של סבא שלי לא היה במקדש! הוא נחרב לפני כאלפיים שנה…

בום! הכיתה כולה רעשה וגעשה והתלמידים החלו לדבר ביניהם באמהרית, כך שלא הצלחתי להבין "על שום מה". חשבתי שאולי הבינו אותי לא נכון בשל קשיי השפה ואוצר המילים הדל שברשותם, אך לא ידעתי מה בדבריי יכול לגרום לסערה שכזו בכיתתי… ניסיתי להשיב את הכיתה למסלולה ולהרגיע את הרוחות, אך ללא הצלחה. לשמחתי הסאגה הסתיימה תוך כמה דקות, כאשר נשמע הצלצול הגואל וכל התלמידים הזדרזו לצאת מן הכיתה.

הגעתי לביתי מותשת ומבולבלת, אבל ישנתי שינה טובה ובבוקר המחרת כל העניין כמעט ונשכח ממני. כשירדתי מהאוטובוס ליד בית הספר והתקרבתי אל השער, ניגש אליי השומר בפנים מבוהלות משהו ושאל: "תגידי, מה קורה היום, מה קרה לכולם"?

אין לי מושג, השבתי. על מה אתה מדבר?

הוא הצביע לעבר פתח בית הספר ושם נגלה לעיניי המחזה הבא: מאות-מאות מעולי אתיופיה, צעירים ומבוגרים, עמדו שם ונראו מתוחים וכעוסים. התקרבתי אליהם ואז השתרר באחת שקט מוחלט.

אחד המבוגרים שידע עברית טוב מהשאר פנה אליי ושאל: "את המורה שלהם?"

כן, עניתי בהיסוס.

ואז הוא שאל-הטיח בי: "למה את אומרת להם ככה? למה את משקרת אותם? למה את מדברת איתם דברים שמצערים אותם? איך את יכולה להוציא מהפה שלך שהוא נשרף? שהוא חרב? איך?!".

כעת נפל לי סוף סוף האסימון והבנתי על מה כל המהומה.

מצטערת, אמרתי לו, אבל אני בסך הכל ראיתי שהתלמידים מבולבלים והסברתי להם שבית המקדש למרבה הצער נחרב ונשרף, זו האמת.

"מה? מה אמת?" שאל אותי האיש. ושוב חזרתי על דבריי ואמרתי שבית המקדש נחרב…

האיש הסתובב אל בני עדתו ותרגם עבורם את שאמרתי ומיד החלו צעקות ונהמות רמות מאלה שהיו קודם לכן. אלא שהוא מיהר להסות את הקהל ושאל אותי בקול רועד וחושש: "את בטוחה במה שאמרת? בית המקדש חרב?".

השתדלתי להסתיר את החיוך שביקש להימתח על שפתיי, והשבתי לו: "כן, אני בטוחה".

בשלב זה הם החלו לקלוט שהמציאות המרה היא שבית המקדש אכן חרב, ובמקום צעקות רמות נשמעו עתה קולות שבר, בכי ונהי. זו נפלה על רעותה, זה חיבק את חברו, היו שנפלו ארצה בשברון לב ואחרים שוחחו ביניהם בקול נמוך ובמבע של אבל.

התחוור לי אז – מסיימת הגברת גוטליב – שהבאתי להם את הבשורה הכי קשה שיכולה להיות. דבריי היו עבורם בשורת איוב, טרגדיה נוראית. כאילו בישרתי להם על מותה של אומה שלמה. ראיתי באופן המוחשי ביותר מהו הקשר של ישראל למקדש. של ישראל לארצם, של ישראל עם בוראם. הקשר שלנו לכל זה איננו קשר רגיל לבית, למולדת ולהיסטוריה, אלא קשר נשמתי ועמוק…

אחרי שהבנו קצת את הקשר המיוחד שבין עמנו לארץ ישראל, נוכל להבין את הרקע למלחמה העיקשת של הערבים עליה. אתם יודעים, בספר הזוהר יש תמונה מדויקת למה שקורה היום. וכך נכתב בו: "בוא וראה, ארבע מאות שנים עמד המלאך הממונה של בני ישמעאל וביקש לפני הקב"ה, אמר לו: מי שנימול יש לו חלק בשמך? אמר לו: הן. אמר לו: והרי ישמעאל גם נימול, למה אין לו חלק בך כיצחק? אמר לו: זה נימול כראוי וכתיקונו וזה אינו. ולא עוד אלא שאלו מתדבקין בי לשמונה ימים ואלו רחוקים ממני עד כמה ימים". כלומר, במענה למלאך של בני ישמעאל, הקב"ה מציין שני הבדלים בין הברית של ישראל בניו לזו של בני ישמעאל: ראשית, מלבד המילה עצמה עושים בני ישראל גם 'פריעה' שבה מסירים את העור הדק שמעל המילה, וכמו כן בני ישראל נימולים לשמונה ימים ואילו הישמעאלים מלים מאוחר יותר.

שרו של ישמעאל שמע את תשובת הקב"ה לדבריו והתעקש שלמרות ההבדלים, "כיוון שנימול יהיה לו שכר טוב". ואומר על כך הזוהר: "אוי על אותו זמן שנולד ישמעאל בעולם ונימול, שהקב"ה הרחיק את ישמעאל מדבקות העליון ונתן להם חלק למטה בארץ הקדושה בשביל המילה שלהם. ועתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה הרבה, בשעה שהיא ריקה מכלום". המילה זיכתה אותם בחלק מסוים בארץ, אלא שכשם שמילתם ריקה וחסרה את ה'פריעה', כך גם ימי שליטתם בארץ הם דווקא בזמן שהיא ריקה ושוממה.

עוד אומר הזוהר: הם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם, עד שתושלם הזכות של בני ישראל ואז המשיח יתגלה. כששמעו זאת רבי יוסי ורבי חייא, בכו בכי רב. אולי הם ראו כבר אז את מה שקורה אצלנו היום. יש צבא, יש משטרה, יש שפע עצום של ברכה והעולם כולו מדבר על הצלחות ה'סטארט-אפ ניישן', אך למרבה הצער אין שקט ושלווה. יש יהודים שחוששים ללכת בירושלים מפחד בני ישמעאל.

בואו נבין דבר אחד: הזכות של ישראל על הארץ היא רוחנית. השליטה שהייתה לבני ישמעאל עליה בעת שהייתה שוממה – גם היא רוחנית, בזכות המילה החלקית שלהם, וגם התעקשותם עליה כיום היא מסיבות רוחניות ולא מסיבות טריטוריאליות. שטח לא חסר להם. ארצות ערב עולות בשטחן על ארץ ישראל עשרות מונים. המוטיבציה שלהם היא כי הם מרגישים שארץ ישראל קדושה, והם מבקשים לינוק ממנה חיות וכוח. הקליפה רוצה לשאוב תעצומות ולהגביר חילים, והיא יודעת שהדרך לכך היא להיצמד כמו עלוקה למקום הקדושה. "את זה לעומת זה עשה האלוקים".

עם זאת, עלינו לדעת שאלו הרגעים האחרונים של המאבק. בסופו של דבר, הפרי יכריע את הקליפה. אנו נגדל ונפתח את הפרי עוד ועוד, את הדבקות בתורה ובמצוות, את הארץ על כל עריה ויישוביה, וכולנו נזכה לראות בבניין ירושלים בגאולה האמיתית והשלמה במהרה.

לחיים, לחיים ולברכה!

בשיתוף מכון 'הפרשה בחיי'