בס"ד

יום שישי, 29 מרץ, 2024
הכי עדכני
ישמעאל עדיף

ישמעאל עדיף

אדם חוזר הביתה עייף, ובדיוק אז אשתו מבקשת ממנו משהו. צד אחד אומר לו 'כל היום עבדתי, אני רוצה לנוח', אבל קול אחר אומר 'אז מה, גם היא עבדה כל היום', וקול שלישי טוען כי אם ימלא את מבוקשה, מחר היא תדרוש ממנו יותר. אחר כך מגיעים הילדים, איך צריך לחנך אותם? ילד נכנס הביתה וזורק את התיק בפינה, צריך להעיר לו או לא? הלא גם הילד מסכן, גם הוא עבד קשה כל היום… ואם לא יעירו לו הוא עלול לפתח עצלות. מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני? אוי, כמה זה קשה.
הבעל שם טוב אמר שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא יעניש את היצר הרע. היצר הרע ישאל 'למה זה מגיע לי? אני רק ביצעתי את תפקידי'. אך הקדוש ברוך הוא יענה לו, 'נכון שהטלתי עליך לפתות את האדם, אך מעולם לא אמרתי לך לשקר ולגרום לו לחשוב שעבירה היא מצווה'. וזה מה שהיצר הרע עושה לנו, הוא גורם לאדם לחשוב שאם יצעק עכשיו על הילד זו מצוות חינוך, אך באמת זו עבירה.
באו פעם לבקש מהצדיק ה'בני יששכר' שיחתום על חרם נגד מישהו, אבל הוא בשום פנים לא הסכים. אמרו לו, הנה אחרים גדולים ממך חתמו, אז מה הבעיה שלך? והוא ענה תשובה חזקה מאוד: "כשהקדוש ברוך הוא ביקש מאברהם אבינו לעקוד את יצחק בנו, הוא בא אליו בעצמו: 'והאלוקים נסה את אברהם ויאמר אליו… קח נא את בנך…'. אך בסוף, כשנאמר 'אל תשלח ידך אל הנער', אמר את זה מלאך. למה בהתחלה זה היה הקדוש ברוך הוא ובסוף מלאך? כי בשביל להשאיר אדם בחיים מספיק מלאך, אבל בשביל לשחוט מישהו – אפילו מלאך לא מספיק, צריך את הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו”. כשאתה אומר מילה לא במקום בקשר לאדם אחר, דע לך שזה עלול לגמור אותו.
ראיתי את זה פעם במוחש. הייתה לי קרובת משפחה שהיא ואחיה היו שרידי שואה, שני היחידים שניצלו מכל המשפחה שלהם. לא היו לה ילדים, ואבא שלי היה הולך לבקר אותה בכל חג. פעם אחת אבא שלי הגיע אליה בשבת חול המועד פסח. היא הגישה לו צ'ולנט ובו 'קישקע' מיוחד כשר לפסח. היא הייתה מומחית לבישולים, וקישקע כשר לפסח נחשב למומחיות גדולה. אחרי הסעודה, כשיצאנו, אמי אמרה לאבי: "איך אכלת את הקישקע? לא ראית שהיו בו חוטים?". באותם ימים, חוטי התפירה היו נמשחים בעמילן, ויכול להיות שהעמילן שהיה בחוטים לא כשר לפסח, ואבא שלי אכל חמץ! אבי ענה: "האמת שראיתי. אבל עשיתי חשבון – חוטי תפירה שאולי יש בהם עמילן שאולי לא כשר לפסח זה הידור שלא בטוח שצריך לחשוש לו, החומרה הזאת לא נחשבת לעומת מילה קשה שאגיד לדודה. מוטב להחמיר לא להלבין פני אדם מאשר לא לאכול עמילן מחוטים…".
אתם יודעים מה עיקר הבעיה? שרוב האנשים מחמירים במצוות שבין אדם למקום ומוכנים להקל במצוות שבין אדם לחברו. ולמה זה? הנה תשובה כל כך אמיתית עד שקשה לשמוע אותה: כשאדם מחמיר בין אדם לחברו, דואג לכל אחד, נזהר לכבד את כולם, לא נוסף לו מכך אגו, הוא נהיה 'ביטול במציאות'. אבל אם אדם מחמיר בעיקר בין אדם למקום, הוא יוצא דווקא עם אגו גדול יותר: "אוהו, אני כזה מחמיר…".
לתופעה הזו יש הסבר נוסף – דקדוק וחומרה נובעים מגבורה ודין, ואילו מצוות בין אדם לחברו מבוססות על חסד. להחמיר בענייני חסד זה תרתי דסתרי. דקדוקים שייכים לעניינים של גבורה, ולכן 'לא מתחבר' לנו לדקדק בחסד, זו לא אותה תנועה בנפש. ההנחה הזו כמובן איננה מדויקת, בהחלט יש מה לדייק ולדקדק בחסד, לדוגמה: לחשוב איך השני מרגיש בעקבות החסד שלי.
הרבי הריי"צ קבע שתי תקנות ל'שבת מברכין': "אמירת כל התהלים בהשכמה. יום התוועדות". לא נאמר 'יום אמירת כל התהלים', אבל כן נאמר 'יום התוועדות'. זה אמור להיות יום שלם של התוועדות. בפועל, רוב החסידים מקפידים יותר על אמירת תהלים, מחמירים בין אדם למקום. אבל להתוועד זה בין אדם לחברו, ואנשים לא רואים את הצורך שבזה.
בעבר, אנשים היו מדברים בהתוועדות בחריפות זה לזה, כחלק מההתעוררות הכללית, עד שהרבי הריי"צ הפסיק את זה. הוא כתב מכתב לחסידים ובו סיפר: "הייתי בבית רפואה ונתנו לי זריקה. לפני שהזריקו, ניקו לי את המקום עם חומר חיטוי. שאלתי מדוע, ואמרו שזה נועד להסיר את החיידקים. 'אפילו אם התרופה תסייע לך, אם ייכנסו חיידקים הם עלולים להזיק יותר משהתרופה תועיל'. חשבתי לעצמי איזו הוראה אפשר ללמוד מכך בעבודת ה', וההוראה היא שאמנם, לפעמים צריך לתת למישהו דקירה־תוכחה, אבל אם בדקירה הזו יחדור איזה לכלוך, חיידק קטן כמו כעס, טון גבוה או לא מכבד – זה יקלקל יותר משיועיל".
אני זוכר שכשהייתי ילד, בשבת אחת דפק מישהו בדלת ביתנו, ואמר ששמע שכאן אפשר לאכול סעודת שבת. הוא הלך ברחוב ושאל, והפנו אותו אלינו. הוא היה אמריקאי ודיבר אנגלית, ואבא שלי, שידע מעט מאוד אנגלית תיקשר אתו בעיקר דרך חביבות ומאור פנים. בסוף הערב אבא ליווה אותו החוצה וכשחזר הוא סיפר לי: "אתה יודע מה האדם הזה סיפר לי עכשיו? כשהוא היה בחור באמריקה, אבא שלו גער בו וצעק עליו פעם באיזה עניין שקשור בקיום המצוות, ומאז יש לו שנאה לכל היהדות וליהודים שומרי יהדות. הוא ברח מאבא שלו וברח מהיהדות, הוא לא יכול לעמוד במחיצתם! הוא אמר לי: 'דע לך שבכך שקיבלת אותי כך, בפנים מאירות, אני חוזר בי מכל השנאה הזאת'".
תראו כמה זה רגיש. זה דבר מקובל שאב אומר לבנו הערות, הוא הרי בטוח שזה תפקידו, ובכל זאת הבן הזה ברח כל עוד נפשו בו. ואבא שלי, שאפילו את השפה לא ידע, שינה את כל המציאות הזאת בזכות החביבות.
פעם שאל אותי מישהו איך יודעים מתי לדבר בקשיחות ומתי ברכות. לא ידעתי מה לענות, אך לאחר כמה זמן למדנו מאמר של האדמו"ר הזקן ושם מצאתי תשובה. ב'סידור עם דא"ח' כתוב כך: מאברהם יצא ישמעאל, ומיצחק יצא עשו. מה זה אומר? שמחסד דקדושה יכול לצאת חסד דקליפה, ומגבורה דקדושה יכול לצאת גבורה דקליפה, כמו עשו שעליו נאמר "על חרבך תחיה". איפה הבעיה גדולה יותר? האדמו"ר הזקן מסביר שמחסד אפשר להחזיר חזרה, ומגבורה קשה הרבה יותר.
איך זה מתבטא בדור שלנו? אם יש לך ספק אם לפנק יותר את הילדים, לדבר אתם רכות, או להפך, להיות קשוח ולא לתת להם את מה שהם רוצים כדי שלא ייצאו מפונקים מדי, יש היגיון לכאן ולכאן. האדמו"ר הזקן אומר שמחסד אפשר להחזיר חזרה, מגבורה לא. אם צעקת צעקה מיותרת, יזכרו לך את זה כל החיים. ואם נתת פינוק מיותר? אז מה אם יזכרו לך את זה כל החיים? את הבעיה שבזה תמיד אפשר לתקן.
הדור שלנו הרבה יותר רגיש מדורות אחרים. לא רק דור – שמתי לב שכל שנה אנשים נהיים יותר רגישים. ככל שהרגישות גדלה, העדינות צריכה לגדול. ולא רק כלפי הילדים, גם אנחנו המבוגרים זקוקים לכך. הרב שכטר הוא מקובל גדול מישיבת 'שער השמים', פסיכולוג בחסד למרות שלא למד באוניברסיטה. הוא אומר שהדבר הכי חשוב בחינוך הוא שהילדים ירגישו טוב עם עצמם בבית. כל שאר הדברים באים ממילא. לכן הוא אומר להורים שלא ידברו עם הילדים על שמירת מצוות, אלא רק שידאגו לכך שהילדים שלהם ירגישו טובים ואהובים. הוא מביא דוגמה מאחותו שיש לה שישה־עשר ילדים, כולם תלמידי חכמים. ההורים אף פעם לא חינכו, רק דאגו שהילדים ירגישו טוב בבית. אבל אם הילד לא מרגיש טוב בבית, זו רק סיבה בשבילו לעשות ההפך. נשארת צלקת לכל החיים.
'עבודת הבירורים' היא עבודה גדולה של הפרדת הטוב מהרע, והיא שייכת בכל מקום ולכל אדם. חז"ל אמרו "עשה לך רב”, כדי שאם יהיו לך ספקות – לך תברר אותם ותברור את הטוב מהרע המעורב בו. כשאדם מגיע לבית הכנסת, קובע עתים לתורה או מגיע הביתה – בכל תחנה ממתינים לו 'בירורים', כלומר סיטואציות מורכבות המעורבות מטוב ורע, ועליו מוטל להתמודד נכון. כשמתמודדים עם מחשבות זרות בתפילה או מתאפקים מלפטפט בבית הכנסת, זוהי עבודת הבירורים. כשמגיעים ללימוד – יש כל מיני סברות שגויות, יש קושיות. כשמסלקים את הסברות השוטות ופותרים את הקושיות, זוהי עבודת בירורים. אחר כך אדם יוצא לעבודה, וגם שם יש בירורים. יש כל מיני רעיונות איך להרוויח יותר, אבל צריך לברר את ההתנהגות שתהיה ביושר, על פי התורה. ואחרי הכל חוזרים הביתה עייפים, ועם האישה והילדים נוצרים חילוקי דעות ומצבים מורכבים – ויש לנו את הזכות למלא את שליחותינו ולברר שוב ושוב, בכל עת ובכל שעה, את הטוב מהרע, את האור מהחושך.
לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן