לפני הרבה שנים ערכו כאן אצלנו, בכולל 'צמח צדק' בעיר העתיקה בירושלים, התוועדות לרגל י"ב תמוז, יום הגאולה של הרבי הקודם מלובביץ', רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ). בזמנו היו גזרות קשות ברוסיה נגד היהדות, והוא היה היחיד שנלחם נגדן בתוקף. כתוצאה מכך אסרו אותו וכמעט הוציאו אותו להורג, וברגע האחרון, עם הרבה ניסים והרבה השתדלות של כל יהדות העולם, הוא שוחרר ברגע האחרון. באותה שנה הזמינו את רבי אהרן מבעלז להתוועדות. הוא היה חלש ושלח במקומו את אחיו, אביו של הרבי מבעלז הנוכחי, וביקש ממנו להשתתף בהתוועדות בשמו. וכך הוא אמר: "האח [רבי אהרן מבעלז] אומר שבעניין של מסירות נפש, כולנו תלמידים של הלובביצ'ר רבי".
אבל מתעוררת שאלה: מסירות נפש נצרכת במצב קשה כמו שהיה אז ברוסיה. אבל בימינו אנו, מי צריך מסירות נפש על תורה או תפילה? אז מה העניין הגדול סביב י"ב תמוז, האם זה רק זמן שבו מספרים סיפורים נוסטלגיים על מה שהיה פעם?
כבר בעל התניא שאל זאת: הוא אומר שקריאת שמע היא זמן של מסירות נפש, ואם כן, בדור שנכנס לארץ ישראל, להם הבטיח הקדוש ברוך הוא "פחדכם ומוראכם יתן ה'", למה צריך להגיד "שמע ישראל" פעמיים ביום? ועונה שכל קיום התורה והמצוות תלוי במסירות נפש. וכדי לעורר את הנקודה הזו בתוכנו, אנחנו קוראים קריאת שמע.
מה זו בכלל מסירות נפש?
במקרה בו הדעת נוטה לכיוון הנכון לאחר לבטים, זו לא מסירות נפש אלא היגיון ודעת. מסירות נפש היא כאשר האדם מחליט בתוקף: דווקא כך ולא אחרת, למעלה מטעם ודעת. בלי שקלא וטריא, בלי התלבטות בין אפשרויות. יש רק צד אחד.
אנחנו אוהבים לבחור בין אפשרויות, 'דמוקרטיה' בתוך הנפש. וכשאדם אומר שמשהו מוכרח להיות דווקא כך, זה לא נוח לנפש. היא זועקת "תן לי בחירה, למה דווקא כך?" מסירות הנפש היא לוותר על הדמוקרטיה הפנימית.
אני מלמד בעיר העתיקה. באים לכאן הרבה תיירים, רוצים לשמוע את ההיסטוריה של הרובע, מה היה ביישוב הישן, איך למדו פעם ב'צמח צדק'. אבל אחרי חצי שעה הם גם רוצים לשמוע מה היה, להבדיל, בכנסיית הקבר. זה טבע האדם – אנחנו תמיד רוצים הכל, להשאיר את כל האופציות פתוחות. אבל מסירות נפש היא לוותר על כך, ללכת עד הסוף עם צד אחד, בלי שום אפשרות אחרת. רק כך אפשר לעמוד בניסיונות. לכן כל אחד צריך למצוא לפי המדרגה שלו נקודה של מסירות נפש. לדוגמה: לקום בשעה שצריך לקום, כל יום קבוע. כך ולא אחרת.
פעם חשבתי בפורים על שאלה מעניינת בפשט המגילה. לאחר שניתנה הגזרה על השמדת היהודים, אסתר שמעה שמרדכי לובש שק. היא שלחה את התך אליו עם בגדי החלפה, אבל מרדכי לא הסכים. למה הוא לא יזם את התקשורת איתה אלא חיכה שתבוא אליו? ולמה היא שלחה לו בגדים, היא חשבה שחסרים לו בגדים בארון?
אלא שהוויכוח ביניהם היה איך להילחם עם הגזרה. מרדכי היה יושב בשער המלך וחז"ל אומרים שהוא היה שר, כלומר דיפלומט. ממתי דיפלומט לובש שק? אם יש בעיה תשתמש בקשרים שלך, בכישורים הדיפלומטיים שלך. זו הייתה הסברא של אסתר. אבל מרדכי הראה לה שעכשיו זו שעת מסירות נפש שבה אין שום כללים דיפלומטיים, וצריכים לחזור להשתמש בכלים הכי עתיקים שלנו. בדרכים דיפלומטיות מסבירים לשונא שלא כדאי לו לעשות את זה, זה יפגע באינטרסים שלו. היהודים תורמים לחברה, עוזרים לכלכלה. חבל… אבל מרדכי עבד רק מול ה', וכשאסתר הבינה את זה היא ביקשה ממנו לצום עליה ועל נערותיה. זו הדרך של מסירות הנפש – דווקא ככה!
הרבי אמר פעם שההבדל בינו לבין חותנו הרבי הריי"צ הוא שאצל הריי"צ היה חסד בפנים וגבורה כלפי חוץ, ואילו אצל הרבי יש גבורה בפנים וחסד כלפי חוץ. שמעתי מר' שלמה חיים קסלמן, שהכיר את הריי"צ לפני שנעשה רבי ועדיין היה בתפקיד המנהל הרוחני של ישיבת תומכי תמימים, שהוא היה כל כך חריף עם התלמידים עד שכשהוא נעשה רבי, החסידים ממש פחדו. רבי צריך להשפיע חסד, ואילו הוא היה בגבורה וקפידא. הוא היה עובר בלילה בין התלמידים הישנים, והיה יכול לשפוך דלי מים על בחור שהיה ישן לא כפי שכתוב בשולחן ערוך.
לאחר שהרש"ב (אביו של הריי"צ) נפטר והריי"צ טרם נעשה רבי, הריי"צ חלה מאוד והיה ממש קרוב למוות. לאחר זמן הוא קם מהמחלה ונעשה בן אדם אחר – כולו חסד. זה פשוט לא היה אותו אדם. לאחר זמן התברר שכשהוא היה חולה הוא ביקש שיכתבו לכמה רבנים וצדיקים שיבקשו עליו רחמים: שניים מהם היו הרוגוצ'ובר ור' חיים מבריסק – שהיה מאוד קרוב לריי"צ. הרוגוצ'ובר ענה תשובה במכתב, שבו הביא אינספור ראיות מהגמרא ומדברי חז"ל, שבו הסביר מאיזו מחלה הריי"צ סובל ולמה זה מגיע לו. ההסבר היה שזה בגלל שהוא קיבל על עצמו את הנשיאות, והיות ומקודם הוא אמנם היה מנהל רוחני של ישיבה אבל בשביל פרנסתו הוא התעסק גם בענייני מניות או משהו דומה, הרי שעכשיו כדי להפוך להיות אדמו"ר הוא חייב לעבור מהפך וזו סיבת המחלה. מאז הרבי הריי"צ התחיל לקרוא לרוגוצ'ובר "שר התורה". אדם שיכול לפענח דבר בגשמיות לפי מקורות התורה, סימן שהוא שר התורה. המחלה שלו הייתה חלק מהמינוי, ובאמת אי אפשר היה להכיר אותו אחר כך.
עוד פרט מעניין על הריי"צ זה שהוא היה הראשון שעודד לתרגם מאמרי חסידות לשפות זרות. כשמתרגמים לשפה זרה אין הכוונה רק למישור הטכני של מציאת מילים שיעבירו את משמעותם של מונחים כמו 'נפש בהמית', 'אתכפיא' ו'חלק א־לוה ממעל ממש'. המיוחד בתרגום הוא שלכל שפה יש את התרבות שלה. וכשאדם בא להשפיע על אדם מתרבות אחרת, צריך להשפיע לו את היהדות במילים ובמושגים שאליהם הוא רגיל. כך שתרגום החסידות גורם לכך שיורידו אותה למושגים ולכלים של התרבות המקומית.
לכאורה גם השליחים שפועלים סביב העולם צריכים לרדת אל השפה והתרבות של השני. ובאמת, יש כאלה שלומדים את השפה המקומית, מתערים בה ומכירים את הניואנסים הכי דקים. אבל יש כאלה שלא השתלבו, והסטטיסטיקה אומרת שדווקא הם מצליחים יותר. כמו שספרים על ר' מנדל פוטרפס שבא ללונדון מרוסיה. הוא לא ידע כמעט מילה באנגלית, וכשנסע ברכבת הוא רצה להציע ליהודי להניח תפילין. אבל איך מציעים בלי מילים? אז הוא אמר לו את המעט שידע: "איי ג'ו, יו ג'ו. איי תפילין – יו תפילין!" (אני יהודי, אתה יהודי. אני תפילין – אתה תפילין), והוא הניח…
על הטיפוסים האלה יש כמה סיפורים מדהימים. שליח בשם הרב קונין מקליפורניה, שמנהל אימפריה שלמה של פעילות, אירח פעם בביתו קבוצה של אנשים מוכבדים. את כל המיליונים שהוא מגייס הוא משקיע בפעילות, ובבית שלו אין אפילו שני כיסאות מאותו סוג, הכל הוא אוסף מכאן ומשם. אנשים חושבים שבשביל לדבר עם תורמים גדולים צריך להיראות גם עשיר גדול, אבל המכובדים הגיעו אליו הביתה ונדהמו לראות את הריהוט. אדם גדול שמנהל פעילות כל כך ענפה והבית שלו נראה ככה? דווקא זה פעל עליהם.
אז הרבי הריי"צ מלמד את כולנו מסירות נפש, להסביר פנים ולתרגם אבל להמשיך לבעור מבפנים. שנזכה למסירות נפש, להיות כך ולא אחרת! לחיים לחיים!
