הרבה פעמים אנחנו מתרשמים מאנשים לטובה, נכנסים איתם לקשר חברי או עסקי ואז נוחלים אכזבה מהם ומההתנהלות שלהם. הרבה פעמים אנחנו חושקים במשהו, עובדים קשה להשיג אותו ובסופו של דבר כשהוא כבר בידינו, איננו מוצאים בו נחת. וכך אנו מגלים שהעיניים שלנו אמנם רואות, אך פעמים רבות הן אינן רואות נכון…
האם יש דרך כלשהי לרכוש לעצמנו מבט היורד לשורש הדברים? האם יש אופטיקה בה נוכל לקנות לעצמנו משקפי רנטגן? איך נוכל לשפר את יכולות הראייה שלנו, כך שהמרחק בין מה שאנו רואים לבין מה שקורה באמת, יצטמצם?
בתחילת הפרשה אומרת התורה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה'… והקללה אם לא תשמעו". הקב"ה נותן לאדם אפשרות לבחור בין הטוב ובין הרע, בין שמירת המצוות לבין הסטייה מהן.
92 פעמים מופיע מושג השמיעה בספר דברים, כמו בפסוקים המפורסמים: "שמע ישראל", "והיה אם שמוע תשמעו", "עקב תשמעון את המשפטים" וכן בפסוקים רבים אחרים, אך כאן בוחרת התורה להשתמש דווקא במושג הראייה – "ראה אנכי נותן". מדוע?
הרבי מסביר שחוש הראייה הוא החזק, המובהק, המוחשי והפועל ביותר על האדם מבין חמשת החושים. הוודאות של האדם לאחר שראה במו עיניו התרחשות כלשהי, גדולה בהרבה מהוודאות במקרה שרק שמע משהו, ובהתאם לכך גם מידת השפעתה של הראייה עליו גדולה ממידת ההשפעה של השמיעה.
זה מה שעומד מאחורי ההלכה ש"אין עד נעשה דיין", כלומר, אם דיין חזה במקרה כלשהו עליו מתקיים דיון הלכתי בבית דין, הוא נפסל מלשמש כדיין בהרכב הדיינים הדן באותו מקרה, מפני ההנחה שלאחר שראה בעיניו את המקרה, שוב לא יוכל לדון בדברים באופן אובייקטיבי, שכן הרושם של מה שראה בהכרח יעצב את אופן חשיבתו וראייתו את הדברים.
אם כן, כשהתורה אומרת "ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה", היא מצפה מאיתנו ממש לראות את הברכה שבקיום המצוות והקללה שבאי שמירתן! על ההבחנה בין הקדושה לקליפה להיות מוחשית!
אלא שהשאלה המתעוררת היא – כיצד? כיצד נוכל לראות את הטוב הרוחני באופן מבוהק ואת הרע שבהליכה אחר שרירות ליבנו ותאוותינו באופן מוחשי? מהו הסוד להשגת ראייה שכזו?
בזוהר על פרשת וארא כתוב כך (בתרגום): "סוד עצום: עצום עיניך ויתגלו אותם הגוונים המאירים והמזהירים, שלא ניתנה רשות לראותם אלא בעיניים עצומות, משום שהם 'סתומים עליונים'. וזה הסוד של עין עצומה ופקוחה: עצומה רואה ב'אספקלריה המאירה' (=זכוכית זכה שרואים דרכה באופן ברור) והפתוחה רואה ב'אספקלריה שאינה מאירה' (=זכוכית עכורה שקשה לראות בעדה)". הזוהר מלמד שאם אנו חפצים לראות מעבר וליהנות מצבעים חדשים, מאירים ומזהירים, עלינו לעצום את עינינו!
אני זוכר שבפעם הראשונה שראיתי את הזוהר הזה, לא הצלחתי להבין את פשרו והוקשה לי: וכי כיצד ניתן לראות בעיניים עצומות? ומדוע עצימת העיניים היא תנאי הכרחי כדי לראות את אותם אורות סתומים עליונים? עד ששמעתי מידיד סיפור נפלא שהנהיר לי היטב את הדבר. וכך הוא סיפר:
יש בחולון מוזיאון בו מתקיים סיור בשם 'דיאלוג בחשיכה', כאשר הסיור כולו מתקיים בחושך מוחלט ומודרך על ידי מדריך עיוור. ביקרתי שם והייתי חלק מקבוצה של שישה אנשים שאליה נלווה כאמור המדריך העיוור. המדריך אמר לנו להקשיב ולהתרכז בקולו ובהנחיותיו, כיוון שאם לא נעשה כן, אנו עלולים להיתקע בעמודים ובמכשולים אחרים הניצבים בדרכנו.
נכנסנו לחדר בו נשמעה מוזיקה קלאסית. בחיי לא נהניתי כפי שנהניתי אז! על אף שהייתי בהופעות רבות של זמרים מצוינים, אך תמיד כשהם הפליאו בשירתם הערבה, הייתי איתם רק במידה חלקית וזאת משום שבנוסף לשירה, היו סביבי אנשים רבים, אורות שהתחלפו במהירות ועוד המון גירויים מכל כיוון אפשרי, וכל אלה לא אפשרו לי להקשיב הקשבה אמיתית לשירה.
אך שם לא ראיתי דבר ולא שמעתי כלום מלבד את הנעימות שמילאו את חלל החדר. זה היה תענוג עילאי אותו לא חוויתי מעולם קודם לכן.
בסוף המסע, שהתנהל כאמור בחושך מוחלט, נכנסנו לחדר נוסף והמדריך העיוור החל מספר על קורות חייו: "כעיוור, שקעתי בדכדוך ועצב והייתי עטוף ביגוני ובמרירותי על מנת חלקי. היום אני מורה דרך ומלא סיפוק ושמחת חיים", התחיל את דבריו. וכך, במשך כעשרים דקות הוא גולל את מסכת חייו ואתגרי העיוורון שלו. דבריו היו מתובלים בחכמת חיים רבה, עמקות, רגישות גדולה ואהבה עצומה, וחשתי שכל מילה שלו חודרת עמוק ללבבי. חשתי שהוא ממש מרגיש אותי…
אני כל כך התפעלתי מהאישיות שלו שעלתה לי המחשבה: הלוואי והוא היה האבא שלי, או לפחות אחי! כמה יכולתי ליהנות מאדם כזה לצידי… הייתי חש את החום והאהבה שלו ונהנה מחוכמתו וניסיון חייו העשיר!
הוא סיים את סיפורו, יצאנו החוצה ואז ראיתי אותו… קיבלתי את שוק חיי!
הוא היה מצולק בפניו, הגבות והעיניים לא היו סימטריות בעליל, פניו היו מכוערות ומראהו היה כשל מאפיונר מטיל אימה. אין לי ספק שאם הייתי הולך ברחוב ורואה אותו צועד לקראתי, הייתי עובר לצד השני…
ריבונו של עולם, לפני כמה דקות חשקתי בו כאבא או למצער אח, וכעת אני רואה לנגד עיניי מאפיונר!… נפל לי אז האסימון שכשאתה רואה, אתה לא רואה!
הרבה פעמים אנו מזדמנים למקום כלשהו, נכנסים לשיעור, ממתינים בחדר המתנה לרופא ואנו במבט זריז סוקרים את האנשים סביב וכבר 'יודעים' לומר מי חכם, מי קמצן, מי בעל לב זהב וממי כדאי לשמור מרחק. אנו אוטומטית מדביקים תוויות כאשר לא ברור לנו עצמנו על מה הן מתבססות…
מספיק שיש דמיון קל בין מראה פניו של אדם זה לפניו של אחד ממכרינו, בכדי שתת ההכרה שלנו תגבש דעה חיובית או שלילית אודותיו…
כשידידי סיפר לי על החווייה שלו, פתאום התחוורו לי דברי הזהר האומר שבשביל לראות את הגוונים המזהירים, יש לעצום את העיניים. שכן מתי אנו רואים באמת? כשאנו סוגרים את העיניים…
באמירת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" אנו מכריזים על אחדותו של הקב"ה ש"אין עוד מלבדו". אילו הייתה לנו ראייה פנימית טהורה, היינו רואים איך שהעולם עצמו זועק "אין עוד מלבדו"! אבל המציאות היא שהעיניים שלנו רואות בעולם ישות שמאתגרת כביכול את הרעיון שאין עוד מלבדו.
אנו אמנם מבינים ומאמינים שהעולם איננו אלא ביטוי לכוחו של הבורא המחייה אותו בכל רגע ורגע כדי שלא יחזור להיות "אין ואפס כבתחילה", כמו שכותב האדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה בתניא, אבל זה לא הרושם שמתקבל אצלינו כשאנו מסתכלים עליו… לכן אנו סוגרים את העיניים ואומרים מתוך אמונה כנה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
אמנם מבט מעמיק יגלה את הקב"ה בעולם עצמו, בחוקיות ובסדר השולטים בו, אלא שאנו לרוב מביטים על העולם שסביבנו במבט חיצוני, בראייה שטחית. אם רק נשכיל לסגור את עינינו כהמלצת הזהר הקדוש ולרדת לשורשי הדברים, או אז נראה בעינינו כי "אין עוד מלבדו"!
גם האישה בהדליקה נרות שבת עוצמת את עיניה ומברכת "להדליק נר של שבת קודש". אפשר לראות בשבת סיום לעוד שבוע של מרוץ, של עבודה, של טלפונים והתרוצצויות, אך זו איננה מהותה החיובית של השבת (אלא רק השלילה של ימות החול…). בשביל לראות את מהותה וקדושתה של השבת עצמה, את נשמתה – לזה דרושה עצימת עיניים. לצורך כך אנו חייבים מבט פנימי. מבט הרואה מעבר!
לחיים.
נחזור לשאלה בה פתחנו: איך ניתן לראות דברים באופן נכון ומעמיק, וכיצד נוכל לראות ולחוש את הטוב שבתורה ואת הרע שבהליכה אחר שרירות הלב ותאוותינו.
כפי שהזוהר מלמדנו, כדי לראות בבהירות 'סתומים עליונים' עלינו לעצור מפעם לפעם ולעצום את עינינו. ברגע שאנו עוצרים את מרוץ החיים ויוצרים הפוגה מאין-סוף המסיחים הנלווים ליום יום שלנו, אנו מסוגלים להתחבר לפנימיות שלנו ולראות גוונים חדשים… גם דברים שנראו לנו קודם כרוחניים, גבוהים ומרוחקים, הופכים להיות ממשיים ומוחשיים.
התורה מצווה אותנו: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"; "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע". אם נמעיט בהסתכלות הגשמית המחפשת אחר תאוות וסיפוק יצרים רגעיים, נגלה שיש לנו באופן טבעי ראייה רוחנית, הרואה בחיי תורה ומשמעות "את החיים ואת הטוב".
ישנה אמרה מוכרת: "זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי". חיים אמיתיים הם חיים שיש להם מטרה, חיי שליחות ותיקון עולם. ובמילים אחרות: חיי תורה ומצוות! בהתוועדויות, החסידים מאחלים איש לרעהו: "לחיים לחיים". כפילת המילה "לחיים" מבטאת את האיחול שהחיים לא יהיו רק חיים גשמיים (מכוח זה שאנו נושמים…), אלא חיים רוחניים, מלאים ובעלי משמעות.
כשיהודים נפגשים ושואלים זה לשלום רעהו, לפעמים הם שואלים באידיש: "וואס מאכסטו?". הפירוש המילולי הוא "מה אתה עושה?" אנו צריכים לשאול את עצמנו תמיד "מה אנו עושים?" לא להתמקד רק בשאלה "איך אנו מרגישים" (כפי שמקובל לשאול בעולם: "how do you feel"), אלא מה אנו פועלים. איך אנו מקדמים את עצמנו ואת העולם לקראת משיח.
בהקשר זה אני נזכר בסיפור ששמעתי ממחותני – הרב חזן ממנצ'סטר, שליח חב"ד ורב בית כנסת "Holy law", בית כנסת גדול ומפואר.
זה היה ערב יום כיפור, הרב חזן התיישב בביתו להכין את הדרשה אותה ידרוש לפני הקהל הגדול שמגיע להתפלל בבית הכנסת ביום הכיפורים, המגיע לכאלף איש!
פתאום נפלה במוחו המחשבה הבאה: אמנם כחלק מתפקידי כרב בית הכנסת אני צריך לדרוש, אבל ערב יום כיפור עכשיו! האם זה הזמן לדרשות? אני צריך לעשות משהו!
ממחשבה למעשה, הוא קם ממקום מושבו, לקח בידיו ספר טלפונים של יהודי העיר קשורים לקהילתו והחל עובר על השמות בניסיון למצוא מישהו שהוא יכול לעזור לו. איזו מצווה הוא יכול לעשות. לאחר כמה רגעים נפלו עיניו על שמו של אדם זקן, אתו היה בקשר לפני שנים, והוא תפס שמזה זמן רב שהם לא נפגשו ולא היו בקשר.
הוא מיהר להתקשר למספר, אבל בני משפחתו של הזקן אמרו שהוא נמצא בבית אבות. וכך, במקום להכין את הדרשה, הוא מצא את עצמו במכונית בדרך לאותו בית אבות…
כשהגיע, בירר הרב חזן היכן חדרו של הזקן והזדרז לסור לשם. הוא דופק בדלת ואז נשמע קולו של הזקן השואל "מי זה?".
"הרב חזן", השיב וכעבור רגע שמע מן החדר בכי מתפרץ…
כעבור דקה-שתיים נפתחה הדלת, הזקן עמד בפתח כשעיניו אדומות מבכי וביקש בקול נרגש: "הרב חזן, היכנס בבקשה". הזקן צעד כשהוא נתמך בשולחן ובכיסא שעמדו שם, וכשהתיישב סיפר לרב חזן כך: איבדתי את ראייתי לחלוטין ואני נמצא כאן כבר תקופה ממושכת. המשפחה שלי אמנם באה לבקר מפעם לפעם, אך רוב הזמן אני חש בודד. אני יושב פה וחשוך לי. החיים שלי חשוכים ועצובים. אני קם בבוקר ויודע ששום דבר בעל עניין אינו מצפה לי ביום שלפניי… אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר – בשביל מה אני צריך לחיות? מה יש לי בחיי?
היום, ערב יום כיפור, התפללתי לקב"ה שייקח אותי! אין לי עוד רצון לחיות…
ואז חשבתי לעצמי – רגע, אולי הקב"ה רוצה שאחיה? אמרתי לקב"ה, אם אני חשוב לך, תן לי סימן. אם אני חשוב לך ואתה עוד רואה בחיי איזו שליחות ומטרה, שלח לי את הרב חזן! והנה דופק מישהו על דלת חדרי ומזדהה כרב חזן! האם יכול להיות סימן גדול ומובהק מזה?
כעת הבכי לא היה של הזקן בלבד… הרב חזן והזקן ישבו ושוחחו ביניהם משך זמן נוסף, וניכר היה שנפשו של הזקן שבה אליו! הוא התעודד והרצון לחיים שב וניעור בו.
הרב חזן חזר לביתו מאושר מהזכות שנפלה בחלקו להחיות את נפשו של הזקן, וידע שבאמתחתו נמצאות גם מצווה גדולה וגם דרשה יפה!
הדרשה שלו באותו יום כיפור הותירה רושם עז על המתפללים הרבים. עין לא נותרה יבשה. כשהמסר של הסיפור הדהד: עלינו לצאת ולעשות משהו! עלינו לראות איך אנו מביאים טוב לעולם ופועלים לתקנו! לחיים לחיים, שנשכיל לעצום את העיניים מדי פעם ונראה גוונים מהירים ומזהירים, 'סתומים עליונים', שנחוש בנועם ובעונג שבשמירת מצוות ה' ובהליכה בדרכי התורה ולחיות חיים של משמעות. ובקרוב ממש לא נראה את הגאולה רק ב'עיניים רוחניות', אלא נחזה בה בעינינו
