אצל חסידים מקובל לומר שההתוועדות ביום ההילולא נועדה כדי לקיים "נלכה באורחותיו", כלשון הפסוק בישעיהו, וברוח דברי אדמו"ר הזקן באיגרת הקודש שבספר התניא בקשר לפטירתו של רבי מנחם מענדל מוויטבסק, שעל כל תלמידיו מוטל ללכת "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו".
כשמתחילים לחשוב לקראת ג' תמוז על הליכה באורחותיו של הרבי, נראה לי שמדובר במשימה גדולה מאוד. אצל הרבי יש משהו ייחודי שלא ראינו אפילו אצל האדמו"רים הקודמים של חב"ד. "אורחותיו" של הרבי היו ממש בכל השטחים של התורה ועבודת ה'. אם באופן כללי עבודת ה' מחולקת לתורה עבודה וגמילות חסדים, ובתורה עצמה יש חלוקה לנגלה ונסתר, הרי שאצל הרבי ראינו דרכים וגישות מיוחדות בכל אחד ואחד מהחלקים הללו.
כמו שהרבי הקיף כל תחום בתורה, בנגלה ובנסתר, הוא הקיף גם את כל תחומי היהדות. ולכן אם יהודי רוצה לקיים "נלכה באורחותיו", הוא לא יכול להצטמצם ולומר שהוא שייך רק לתחום אחד. צריך לאחוז בכל התחומים: בתורה – בנגלה ובחסידות, בהתעוררות לעבודת ה' בתפילה, ובגמילות חסדים – בצדקה גשמית ובצדקה רוחנית, כלומר לעסוק בהפצה ובשליחות.
עם זאת, חשוב להדגיש שהרבי תמיד אמר שליהודי אסור לשכוח את תפקידו ועניינו העיקרי בכל תקופה בחייו.
שמעתי לאחרונה בשם חסיד המשמש שליח של הרבי באחת הערים, שסיפר על נזיפה רצינית שהוא קיבל פעם מהרבי. זה היה לאחר שכתב מכתב ארוך לרבי בו פירט על הפעילות הענפה שלו בעירו בהפצת היהדות ומעיינות החסידות, וכתשובה הרבי הוכיח אותו על כך שבכל הדו"ח שלו הוא לא הזכיר אפילו פעם אחת את שיעורי הלימוד האישיים שלו בתורה. הרבי כתב לו שמן הסתם אם היה לו שיעור לימוד ראוי לשמו הוא בוודאי היה מזכיר אותו, ואם הוא לא כתב, כנראה שהוא מזניח את הלימוד, ואם כך – כתב הרבי בצורה נוקבת – יש ספק אם בכלל הוא יכול להיקרא שליח!…
לכאורה, לא מובן: מה הקשר בין הלימוד האישי לבין השליחות? הרי העבודה שלו בתור שליח היא להפיץ יהדות; נכון שהוא צריך ללמוד תורה, אבל זה כבר עניין פרטי שלו. למה נאמר שהשליחות נפגעת מחוסר בלימוד?
כנראה שהנקודה היא, שאם הוא שליח של הרבי, והרבי עצמו השקיע כל רגע פנוי בלימוד, גם השליח של הרבי מחויב ללימוד קבוע. הוא לא יכול להזניח צד חשוב שכזה. מה גם שבאמת כדי להצליח בשליחות עם אחרים, אתה עצמך חייב להיות מלא וגדוש בתורה ועבודת ה'. אחרת – מה תיתן לאחרים כשחסר אצלך?…
באמת ראיתי פעם צילום כתב-יד של הרבי, בו הוא כותב לאברך שכנראה היה מולהב מעניין השליחות ורצה לצאת לפעול במקום מסוים מיד לאחר חתונתו, ש"בכדי להצליח בהפצה צריכה להיות מקודם הכנה מוכרחת – ידיעת התורה וכו'"!
החסיד ר' חיים ברוך הלברשטם הוא בן לשושלת צאנז שדבק בחסידות חב"ד בימי בחרותו. לימים זכה לשמש בביתו של הרבי, והוא יודע לספר על דברים שהתרחשו בקודש פנימה. הוא סיפר לי פעם על ההנהגה של הרבי בלילות. הרבי חזר הביתה מחדרו ב-770 לקראת חצות. ראשית שתה יחד עם הרבנית כוס תה, אחר כך ישב ללמוד בספרייה שבקומה הראשונה עד 1:30, אחר כך עלה על יצועו לשעה וחצי, שוב קם ללמוד ושוב חזר לנוח כשעתיים. אלו היו שעות המנוחה שלו – שלוש וחצי שעות בלבד, בהפסקה ללימוד ביניהן.
ר' חיים ברוך סיפר עוד, שבשנות חייה של הרבנית זוגתו של הרבי הריי"צ, הרבי היה סועד את סעודות החגים בדירת חמיו אדמו"ר הריי"צ בקומה העליונה של 770. גם שם הוא ראה את ההתמדה המופלאה של הרבי בלימוד התורה. הסדר היה שאחרי התפילה הרבי היה עולה לדירה ומתיישב ללמוד באחד החדרים עד שיקראו לו שהכל מוכן לסעודה, ואז היה נכנס. בדרך כלל זה לא ארך זמן רב, לפעמים היה מדובר על דקות ספורות, כיוון שבאמת לא רצו שהרבי יחכה ודאגו להכין הכל מראש. בכל אופן, הרבי אמנם היה משאיר את דלת החדר פתוחה כדי שיוכלו לקרוא לו, אבל הריכוז שלו בלימוד באותן דקות היה מלא. הרבי היה מוציא מהארון גמרא גדולה ומתיישב ללמוד בריכוז שכזה, כאילו הוא מתכונן ללמוד שעות ארוכות…
כשה'מבצעים' של הרבי היו די טריים והכל היה חדש ומלהיב, היה פולמוס גדול בין החסידים ביחס לחלקם של בני הישיבות בעניין. הסיפור התחיל מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כשמכל הארץ באו יהודים להתפלל בכותל. הייתה כזו התעוררות בעם ישראל שממש אי אפשר לתאר! הכותל היה מלא כל הזמן ביהודים שבאו להתפלל. בהוראת הרבי הוקם דוכן התפילין המפורסם ברחבת הכותל, ואי אפשר היה לעמוד בקצב של האנשים שרצו להניח תפילין! מאות יהודים פשוט עמדו בתור כדי להניח תפילין! ההרגשה הייתה של התרוממות רוח שכזו, שאם היו אומרים שהמשיח הגיע – אף אחד לא היה מופתע מזה…
בכל אופן, הבעיה התחילה בסוף הקיץ. אחרי ימי החופש, כשהחסידים שהיו בין המשמרות שאיישו את הדוכן בכותל – וגם במקומות נוספים ברחבי הארץ – חזרו לעבודה הסדירה שלהם כמורים ומלמדים במוסדות החינוך וכדומה, התחילה 'מחלוקת' בין מרכז צעירי חב"ד שפיקד על המבצעים לבין ראש ישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד. המנהל של צעירי חב"ד היה חסיד בשם ר' ישראל לייבוב, והוא רצה לקחת את בחורי הישיבה למבצעים בקביעות מדי יום. כנגדו עמד ראש הישיבה הרב יעקב כץ שהתפלא: "מה פירוש 'לקחת את הבחורים למבצעים'? הרי התחילו כבר את הלימודים!" אך ר' ישראל לייבוב עמד על שלו: "איך אפשר לא לקחת אותם? אתה לא רואה איזו התעוררות יש בעולם? סדרי הלימוד לא קיימים עכשיו!…" כל אחד מהם עמד בתוקף על דעתו, וכדי להכריע בשאלה הם כתבו לרבי.
התשובה של הרבי הייתה שעניינם ותפקידם של בחורי ישיבה הוא לעסוק בתורה בהתמדה ושקידה. אמנם כן יש להקדים זמן למבצעים ולנצל את ההתעוררות בעם לקרב את הלבבות לתורה, אבל רק מחוץ לזמן של סדרי הלימוד. ובאמת אז נקבע – וכך הדבר נמשך עד היום בישיבות חב"ד בארץ ובכל העולם – שהבחורים יוצאים להפצה ומבצעים רק בימי שישי בצהריים. בכך הרבי עשה סדר והדגיש שכל אחד צריך לדעת מה התפקיד העיקרי שלו.
האמת היא שגם לי עצמי היה סיפור כזה עם הרבי. באחת הפעמים שנסעתי אל הרבי, הייתה לי שאלה גדולה מאוד שלא יכולתי לפתור לבד. כתבתי מכתב מפורט לרבי, אבל לא קיבלתי תשובה. ניגשתי למזכיר ר' בנימין קליין ואמרתי שאני ממש צריך תשובה, אבל לא היה ביכולתו לעשות דבר. כתבתי שוב, ועוד פעם דיברתי עם ר' בנימין, אבל זה לא הועיל לי כלום. הייתי אז כמעט חודש אצל הרבי, ולמרות שכתבתי כמה פעמים לא קיבלתי תשובה, עד שכבר הייתי צריך לחזור לארץ. ישבתי שוב וכתבתי לרבי בבכי, שאין אף אחד שיכול לענות לי על השאלה שלי חוץ מהרבי, ושקיבלתי מזקני החסידים ששאלה כזאת שואלים רק רבי. ואכן, בפעם הזאת יצא עבורי פתק עם תשובה מהרבי, אבל יחד אתו גם קיבלתי 'מנה' על הראש. הרבי גער בי על כך שכתבתי על כל הדברים שבעולם, חוץ מלספר על מה שקורה אצלנו בכולל 'צמח צדק' שבראשותי. הפתק נפתח עם התוכחה הזו, ורק אחר כך הרבי ענה לי, לאורך שבע סעיפים, על הבעיה ששאלתי אותו…
מה היה כאן? הרבי בעצם הבהיר לי שקודם כל אדם צריך להתעסק בעיקר תפקידו. הרבי ראה בי אחראי על כולל האברכים, ולכן הוא כביכול אמר לי: תתעסק במה שאתה צריך לעשות, לפני שאתה מספר על כל מיני דברים מסביב.
מהסיפור הזה הבנתי שהרבי מלמד שאסור ליהודי אף פעם לשכוח מה עיקר עניינו. נכון שלאברכים יש כל מיני התחייבויות – הרי הם התחתנו, והם צריכים לדאוג שהאישה תהיה מרוצה ושהילדים יהיו שמחים – אבל בשנות הלימוד בכולל אסור לשכוח את המרכזיות של הלימוד. לפעמים יש אברכים שחושבים שהם צריכים יותר להשפיע בחוץ ולפעול בכל מיני כיוונים, אבל האמת היא כאמור שכל אחד צריך לזכור את עיקר עניינו. בחורים – עיקר עניינם בישיבה, ואברכים – בתקופה הראשונה לאחר הנישואין – עיקר עניינם בכולל.
לימים שמעתי עוד סיפורים כאלה, שכשהרבי רצה להוכיח מישהו ששוגה בהשקפתו ומעשיו, הדרך שלו להביע את זה הייתה על ידי עיכוב בתשובה. כיום, כשאין לנו את התוכחות הישירות מהרבי, צריך לדעת להתנער ולהזדעזע לבד…
לחיים!
אם מדברים על "נלכה באורחותיו" מהצד של לימוד התורה, אני נזכר בדבר מעניין: בדרך כלל, בעת ההתוועדויות של הרבי, הידיים שלו היו תמיד מוסתרות תחת מפת השולחן, כך שאלו שהיו לפניו לא ראו אותן. אבל חסיד אחד סיפר לי שמקומו הקבוע בהתוועדות היה בצד, וכשהרבי היה מדבר בענייני נגלה – דן בסוגייה בש"ס או ברמב"ם וכדומה – הוא ראה שהידיים של הרבי עבדו 'כמו מכונה' בשיא הכוח. ואכן, לימוד הנגלה של הרבי היה בכל העוצמה.
שמעתי פעם סיפור מאחד החסידים על החשיבות שהרבי ייחס ללימוד בכולל, לפחות לשנות הנישואין הראשונות. אותו חסיד רצה להישאר בעילום שם, אבל אני יכול לומר לכם שמדובר ביהודי נאמן. וכך סיפר: בשנים המוקדמות יותר של הרבי, הסדר היה שכאשר הייתה לחסידים סיבה מיוחדת – יום הולדת וכדומה – היו נכנסים ל'יחידות' אצל הרבי עם נשותיהם. בהתחלה הרבי היה בעיקר מברך את שני בני הזוג, ואחר כך האישה הייתה יוצאת והרבי היה מדבר עם הבעל עוד זמן קצר בעניינים של עבודת ה'. החסיד הזה סיפר שהוא נכנס פעם יחד עם אשתו, ותוך כדי ה'יחידות' הוא דיבר על הלימוד שלו בכולל הסמוך ל-770, ועל כך שהוא חושב לצאת לשליחות, וממילא לעזוב את הכולל.
אותו חסיד נחשב לאברך מצוין, והיה גם שותף בצוות ה'חוזרים' של הרבי, אלו שהיו צריכים לזכור את ההתוועדויות של הרבי בשבתות ובחגים – כשאי אפשר להקליט – בשלימותן בעל פה, ואחר כך היו משחזרים אותן ומעלים אותן על הכתב. בכל אופן, אחרי שהרבי בירך אותם ואשתו יצאה, הוא נשאר לעוד כמה רגעים עם הרבי, ובזמן הזה הרבי גער בו בקול: "אתה רוצה ללכת לשליחות? אתה פשוט לא רוצה ללמוד! הרי אין לך בעיה של פרנסה, ואם אתה רוצה לעזוב את הכולל, כנראה אתה לא רוצה ללמוד!…"
חמיו של האברך הזה תמך בו והחזיק אותו בכולל, כך שפרנסתו הייתה מצויה לו, ולכן הרבי אמר שאין לו שום סיבה – נכון לעכשיו – להפסיק ללמוד.
חשוב לפענח את הכוונה של הרבי בצורה נכונה. ודאי שהרבי דרש שיצאו לשליחות, אבל לא פחות מזה הוא דרש לימוד בכולל קודם לכן, ושבזמן זה ילמדו כמו שצריך. ויותר מכך: גם מי שיוצא לשליחות, צריך לצאת בהרגשה של אילוץ. בלית ברירה, עקב מצב הדור, השליח מוותר על הרצון שלו ללמוד ולהגות בתורה יומם ולילה, כדי לפעול למען עם ישראל ולהגשים את הכוונה העליונה של רצון הבורא ברוך הוא. אם מישהו סתם לא רצה ללמוד – הרבי לא היה מוכן לשמוע על זה.
כמובן, אני לא בא חס ושלום למעט מהחשיבות של עניין השליחות, אבל צריך לדעת איך להסתכל על כל דבר בצורה נכונה ומאוזנת. כל זמן שאברך נמצא בכולל, הוא צריך להיות שם בכל הכוח. לא רק כמו נעבעך כזה שאין לו ברירה. כביכול הוא בעצם היה רוצה לצאת לשליחות, אבל מה לעשות – הרבי אמר גם ללכת לכולל, אז נלך… התחושה צריכה להיות בדיוק להפך! העניין של לימוד התורה הוא הנחת היסוד, והוא הרצון והתענוג העיקרי של כל יהודי. אלא שבשביל התכלית העליונה של קירוב הגאולה צריך להשקיע בהפצת יידישקייט לכל העולם, וזאת הסיבה שהאברך מוותר מעצמו לטובת כלל ישראל.
כאמור, כל אחד צריך לעשות את התפקיד הנכון בזמן שלו. רק שלפעמים היצר הרע דוחף לגלוש לתחום של השני. מחפשים את הדשא של השכן.
על הפסוק "וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ" שואלים בחסידות: איך ייתכן שרחל קנאה בלאה? הרי ודאי שלרחל יש את העבודה שלה וללאה את העבודה שלה! אף אחת לא צריכה להסתכל על השנייה.
התירוץ הוא, שהקנאה היתה על כך שלאה עושה את העבודה שלה בתכלית השלימות, ואילו היא רחל לא ממלאת את התפקיד שלה. רחל לא רצתה להפוך להיות לאה, היא רק רצתה לזכות לכך שכמו שלאה עושה את החלק שמוטל עליה כמו שצריך, כך גם היא תצליח לעשות את העבודה השייכת אליה בתכלית השלימות. בחסידות מבואר שלאה היא בחינת 'מחשבה' ורחל היא בחינת 'דיבור', וכך לכל אחת יש עניין משלה. כך גם כל אחד מאתנו צריך לעשות את החלק שלו.
בעניין הזה יש גם סרטון וידאו מיוחד מהרבי, כך שכל אחד יכול לראות בעצמו ולא רק לסמוך על מה שאני אומר. רואים שם את הרב גולדוויכט, ראש ישיבת כרם ביבנה, שמגיע אל הרבי באמצע התוועדות, ומספר שהבן שלו לומד כמה שנים בכולל, וכעת הוא קיבל הצעה של משרה לשמש כר"מ או ראש ישיבה. הרבי שם עונה בשאלה – "קרדום לחפור בה?" ואומר אחר כך בבירור שהוא צריך להישאר ללמוד בכולל. הרב גולדוויכט ניסה לשאול שוב ולומר שיש לו אפשרות לעשות את שני הדברים – ללמוד תורה ובמקביל להיות מגיד שיעור. אבל הרבי לא הסכים בשום אופן. אם הבן יושב עכשיו ולומד, למה להפריע לו?…
בקיצור, צריך לדעת שהכולל הוא לא תחנת ביניים – בין זמן של בחור ישיבה לבין הזמן של השליחות. כשנכנסים לכולל צריכים להיות בו עם כל הכוח. זה מזכיר לי שבפעם אחרת כשהייתי ב'יחידות', הרבי אמר לי שהלימוד בכולל צריך להיות עם 'קאָך' – כלומר, בלהט, רתיחה וחמימות.
שנזכה ללכת באורחותיו של הרבי, ולמלא בתכלית השלימות את העניינים שמוטלים עלינו לעסוק בהם. שכל אחד יזכור מה הוא צריך לעשות באמת, לא לחפש דברים שלא שייכים לו אלא לעסוק בעיקר עניינו.
לחיים, לחיים ולברכה!
