לחיים, לחיים ולברכה.

היה אצלנו באנטוורפן בחור ושמו משה שזנח את שמירת התורה והמצוות כמעט לחלוטין, אבל עדיין היה נכנס מדי פעם לבית חב"ד להניח תפילין. כאשר הפסיק גם את זה שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי שהוא חי עם גויה – רחמנא ליצלן – ולכן הפסיק להגיע. ניסיתי לשכנע אותו שעליו להמשיך ולהניח תפילין גם במצב זה, אבל ראיתי שדבריי נופלים על אוזניים ערלות.

אמרתי לו בחצי קריצה: "רגע, אתה פוחד ממנה?" "לא, לא", הוא דחה מיד את החשד, "ממש לא…", ושוב הוא ניסה לנמק את התנגדותו בכך שאינו יכול לעשות "שקר בנפשו" ולרקוד על כל החתונות.

יום אחד, לאחר תקופה ארוכה שבה רגלו לא דרכה בבית חב"ד, הוא שב והופיע. "איזו הפתעה, משה, מה שלומך?" קיבלתי את פניו בטון שהסגיר את הפתעתי, והוא מיד החל מספר מה שאירע:

"שמע כבוד הרב, באחד הבקרים האחרונים קמתי וראיתי את התפילין שלי מונחות להן בארון כאבן שאין לה הופכין, ופתאום נזכרתי שאמרת לי שאולי אני פוחד להניח אותן בגלל הגויה. מעניין, חשבתי לעצמי, אולי באמת יש בזה משהו ובתת־ההכרה אני חושש מהתגובה שלה…

"החלטתי לבדוק את העניין, הוצאתי את התפילין והנחתי אותן. היא הסתכלה עליי בהשתוממות ושאלה "מה זה?". "אה, זה משהו של יהודים. סבא שלי היה עושה את זה ואבא שלי עשה את זה", ניסיתי להסביר. דעתה לא נחה והיא שאלה "ממה זה עשוי?" כשהשבתי על שאלתה היא צחקה מהשיגעון שתפס אותי וביקשה שאפסיק עם זה. הצחוק שלה הרתיח אותי. "את צוחקת מהתפילין שלי?! מהמורשת שלי?!" עזבתי אותה בכעס והנה אני כאן…"

תגידו, מישהו יכול להעריך את כוחה של נשמה יהודית?

השבת נקרא את פרשת ויקרא, הפותחת את חומש ויקרא המכונה גם 'תורת כהנים' או 'תורת הקורבנות'.

בוודאי אתם יודעים שמנהג ישראל מקדמת דנא הוא להתחיל את הלימוד עם תינוקות של בית רבן הנכנסים לראשונה ללמוד תורה, עם פסוקי ספר ויקרא. מקור למנהג עתיק זה נמצא כבר במדרש בשם רבי אסי שאמר: "למה מתחילים התינוקות של בית רבן ללמוד בספר ויקרא? אלא מפני שכל הקורבנות כתובים בו, ומפני שהם [הילדים] טהורים ואינם יודעים טעם חטא ועוון, לפיכך אמר הקב"ה שיהיו מתחילים תחילה בספר הקורבנות. יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים". בדומה לכך, מובא בספר חסידים לרבי יהודה החסיד המנהג להניח את ספר ויקרא בעריסה ליד ראש התינוק, כך שיהיה בה בשעה שלוקחים אותו לברית המילה.

כשחושבים על כך, לכאורה אין ספר פחות מתאים להתחיל ללמוד בו עם ילדים קטנים כמו ספר ויקרא. אילו שאלנו מחנך או גננת איזה ספר הכי ימשוך את לב הילדים, מן הסתם היו ממליצים להתחיל בספר בראשית או שמות המלאים תיאורים ציוריים המציתים את דמיונם של הילדים ומעוררים את סקרנותם.

גם אם נתור אחר פסוקים יסודיים בתורה המהווים עיקרים באמונה היהודית, מן הסתם נראה בעשרת הדברות, פרשת שמע או "ואהבת לרעך כמוך" מועמדים טבעיים להתחיל בהם. כיצד, אפוא, זכה דווקא ספר ויקרא להיות ראשית לימודם של ילדי ישראל? קשה לומר שהלכות הקורבנות הן מהחלקים היותר מעניינים את הילד הממוצע, ועל פניהם הקורבנות גם אינם מהעיקרים והיסודות הגדולים של התורה.

חייבים לומר, אם כן, שמאחורי הרעיון ש"יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים" יש מסר יסודי וחשוב, הן עבור הילדים הנכנסים בשערי התורה, והן עבור הוריהם העומדים מן הצד נרגשים. מהו אותו מסר?

הרבה מהקורבנות באים לכפרת עוונות. אדם שחטא בשגגה בעבירה שזדונה כרת, עליו להביא קורבן חטאת. המצורע צריך להביא כחלק מהיטהרותו קורבן אשם. כך גם יש אשם גזלות, אשם מעילות ועוד רבים, וכמוהם הקורבנות המוקרבים ביום הכיפורים כדי לכפר על עוונות ישראל.

נשאלת השאלה: איך זה עובד? כיצד הבאת פר או כבש והקרבתם על גבי המזבח מועילה לתיקון החטא ולכפרת עוון? מה כאן הקוּנץ?

מלבד זאת, כיום שבעוונותינו אין לנו מקדש, אין לנו מזבח ואין לנו קורבנות, איך אפשר להביא קרבן רוחני ולפעול עבורנו כפרה? אמנם "כל העוסק בתורת עולה – כאילו הקריב עולה", וכמו שכתוב "ונשלמה פרים שפתינו", אבל ברור שמלבד אמירת פסוקי הקרבנות כשלעצמם, יש בידינו אפשרות להקריב קרבן רוחני ולעבור תהליך אמיתי בנפש – לו רק נשכיל להבין את סוד הקרבנות והמסר הפנימי שלהם אלינו, ונפעל לאורו.

אם נהיה כנים, כל אחד מאיתנו חש על בשרו את אישיותו המורכבות ואת רצונותיו הסותרים. לפעמים אנחנו דומים למלאכים ולעתים אנחנו חיות פרא. ליצני הדור אומרים: למה בחול המועד פסח רבים הולכים לבקר בגן החיות? כי כתוב בהגדה "חייב אדם לראות את עצמו…". רגע אחד אנחנו אנשי חסד מהשורה הראשונה, וברגע הבא – אגואיסטים חסרי תקנה. בבוקר מבקשים קרבת ה', ובערב – ישמור ה'… איך אפשר לחבר כאלה סתירות? האם כולנו סובלים מפיצול אישיות? כולנו מאובחנים כבעלי 'הפרעת זהות דיסוציאטיבית' כמו שקוראים לה היום?

מסביר בעל התניא שאין בנו נפש אחת מפוצלת, אלא שתי נפשות שונות בגוף אחד. יש בכל יהודי נשמה אלוקית – "חלק אלו־ה ממעל", ויש בו נפש בהמית אשר כשמה כן היא – בהמה שטחית ורדודה. לרוב, הרצונות של הנפש האלוקית ואלה של הנפש הבהמית שונים מאוד, וקל לקבוע מי עומד מאחורי הרצונות הסותרים, אבל לא פעם זה מתעתע ומבלבל, ונדרשת אנליזה מדוקדקת בשביל להבחין איזהו רצונה של הנפש האלוקית ואיזה רצון הוא פרי רוחה של הנפש הבהמית.

חיי היהודי, אם כן, הם זירת התגוששות מתמדת. בתוכו פנימה מתחולל מאבק איתנים בין נפש בהמית המבקשת להתחפר בהנאות עד מעל אוזניה לאלוקית המבקשת התעלות, בין אגו להתבטלות, ובין תאוות שחולפות ועוברות לחיים של משמעות.

מספרים על ראש ישיבה חסידית שנכנס לביתו של עשיר מופלג וביקש ממנו שינדב מהונו להחזקת הישיבה. "המצב קשה ביותר", אמר ראש הישיבה לעשיר כשעיניו מלאות עצב, "כבר אין בידינו אפילו כדי לקנות מצרכים בסיסיים להזנת הבחורים". העשיר האזין לבקשת הסיוע של ראש הישיבה ברוב קשב, אלא שכגודל עושרו – גודל קמצנותו, והוא אמר כמתחמק: "החזקת בחורי ישיבה זה בוודאי דבר גדול, אבל זה לא העניין שלי…".

ראש הישיבה עזב את ביתו מאוכזב וחזר לישיבה אובד עצות. עברו כמה ימים, המצב הכספי של הישיבה רק הלך והורע, וראש הישיבה החליט לעשות ניסיון נוסף וחזר אל העשיר. "מי יודע", חשב ראש הישיבה לעצמו, "הוא אמנם אמר שזה לא העניין שלו, אבל אולי הפעם לא אפגוש את נפשו הבהמית, אלא את זו האלוקית ועבורה זה בוודאי עניין".

לצער הלב, שוב יצא ראש הישיבה בפחי נפש. העשיר חזר על אמירתו הקודמת ואמר: "אני לא מרגיש שלתרום להחזקת הישיבה זה העניין שלי".

כשהמצוקה הכספית החריפה עד שלא הייתה עוד ברירה, עלה במוחו של ראש הישיבה שמו של העשיר בשלישית, אבל הוא מיד דחה את הרעיון לטרוח לגשת אליו, שהרי הוא כבר למוד ניסיון… בל רגע אחר כך התעשת ראש הישיבה ואמר לעצמו: "זהו? האם לדעתך כבר אין סיכוי לפגוש לשם שינוי את נפשו האלוקית של העשיר? חלילה! אם נפשך לוחשת לך להפסיק להאמין ביהודי אחר, בוודאי נפשך הבהמית היא המדברת!…"

תשאלו: רגע, אבל לשם מה כל המהומה הזו? מה מרוויחה הנשמה שירדה לעולם הזה מהעולמות העליונים ומאז אין לה רגע דל ללא מאבק? כולנו מכירים את הניגון "הנשמה יורדת לתוך הגוף וצועקת ווי ווי", היא לא רוצה לרדת! ומה עונים לה? "ירידה זו לצורך עלייה עד שכל זה הוא כדאי". אבל בעצם, איך עליית הנשמה אחרי 120 שנה מסבירה את התועלת שבירידת הנשמה? הרי היא כבר הייתה למעלה לפני ירידתה? האם זה משחק יו־יו? ברור שלא. הכוונה היא שהעלייה היא הרבה יותר גדולה מאשר המעלה שהייתה לה קודם לכן בעולם העליון.

ואכן,אדמו"ר הזקן מסביר שאין זו מלחמה נצחית וחסרת תכלית, אלא כזו שיכולה להיות מוכרעת לצד זה או אחר. אם היהודי יגביר את הצורה על החומר ואת נפשו האלוקית על הבהמית, הוא יכול לכבוש את הנפש הבהמית ולהעביר אותה לצד שלו – לצד הקדושה. ביכולתו לצאת נשכר מהמלחמה הזו ולקבל תוספת אומץ וחיות בעבודת ה'. הוא יכול להיתרם על ידי האנרגיות הגדולות של נפשו הבהמית ולנצל אותן לקדושה ותוספת אור. כך הוא גם ימלא את רצון ה' ששלח את נשמתו למטה, וגם יזכה בעקבות הירידה לעלות למקום גבוה יותר מזה שבו היה קודם ירידתו.

האם זה רציני? איך אפשר לנתב את הנפש הבהמית והאנרגיות שלה לטוב, אם היא רעה במהותה?! מלמד אדמו"ר הזקן שההשקפה על הנפש הבהמית כעל תכלית הרוע והשלילה, איננה נכונה. הנפש הבהמית איננה מחזרת אחר הרוע והשלילה דווקא, אלא היא מחפשת לה הנאות וגורמי עונג. היא טיפוס אגואיסטי שהקו המנחה את חייו הוא הנאה ושוב הנאה. לכן, אם רק נכבוש אותה ונשכיל להטעים אותה מהעונג שבעשיית טוב וחסד, היא תלך על זה בכל הכוח! ממש לא אכפת לה אם ההנאה היא מעבירה או ממצווה, העיקר שהיא תיהנה…

כאן, אם כן, אנחנו מגיעים לסוד הקורבנות ומשמעותם הרוחנית: קרבן – גם מלשון קירבה. ואת מי אנחנו מקריבים ומקרבים לקב"ה? גם את הנפש הבהמית! את השור שבנו, את הבהמה שבתוכנו – "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".

הצעד הראשון בהקרבת קרבן הוא ההקדשה שלו לה' בפה ובלב. במובן הנפשי־פסיכולוגי, מסביר אדמו"ר הזקן, זו ההבנה וההכרה שגם הבהמה שבתוכנו יכולה להיות קרבן לה'. גם אותה אפשר לרתום לקדושה, שכן היא איננה רעה ומפלצתית בהכרח כפי שניתן לדמות. בבסיסה, היא בסך הכול מחזרת אחר הנאה, איזו שתהיה, אלא שבדרך אל ההנאה הזו היא עלולה להגיע למחוזות בעייתיים ולהידרדר לתהום רוחנית ומוסרית.

חז"ל לא החשיבו כגיבור את "השובר את יצרו", אלא את זה "הכובש את יצרו". השאיפה איננה להשאיר אותה מוטלת ללא רוח חיים בשדה הקרב, אלא לקחת את הנפש הבהמית בעודה חיה ובועטת ולהעביר אותה אל שורות הקדושה. לקחת את "הבהמה" שבתוכנו ולהעלות אותה על גבי המזבח. קרבן כזה – רלוונטי גם כיום, כשאין לנו בית מקדש. אוהו כמה רלוונטי.

ומכאן החיבור שבין הילדים לתורת הקרבנות – "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים":

מעלתה של תקופת הינקות והילדות לא תסולא בפז. בעודנו עוללים קטנים המוחזקים בעדינות ואהבה בידי ההורים, אנחנו סופגים כמויות של אהבה ללא תנאי. דווקא התלות המוחלטת של הילד בהוריו, מייצרת ומגלה אהבה גדולה יותר כלפיו. כשהאב והאם מביטים על ילדם הנם את שנתו בעריסה, הם לא רואים בו דבר חוץ מאשר את ילדם – עצמם ובשרם. בשלב זה עוד לא נוכחות ברקע דרישות וציפיות, אלא רק אהבה צרופה.

אותה אהבה ללא תנאים משרישה בנפשו של הילד את היסודות החשובים ביותר להמשך חייו. היא מכניסה לו למודע ובעיקר לתת־מודע את ההכרה שהוא אהוב, שהוא רצוי, שהוא חשוב. ולמה הוא חשוב ואהוב? ככה! רק בגלל מי שהוא ומה שהוא עבור הוריו, ולא בשל שום מחשבה על תועלת או רווח.

החסידות מעלה על נס את קשר האהבה המיוחד שבין הקב"ה לישראל, קשר המושווה לאהבה הגדולה שבלב האב בייחוד לבנו הצעיר: "כי נער ישראל ואוהבהו". דווקא בשל גילו הצעיר ונערותו, האהבה אליו כל כך גדולה. כך גם פני הכרובים שמעל לארון הברית שבקודש הקודשים היו של תינוק ותינוקת, לאמור: אני אוהב אתכם, בני ישראל, ללא תנאי! אהבתי אליכם היא כאהבת אב לבנו התינוק או לבתו התינוקת, שהיא אהבה עצמית שאיננה מבוססת או שייכת ליחסי 'תן וקח'.

אם כך, כשם שברור לנו שילד יהודי הוא טהור וזך בלי כל קשר למופרעותו החיצונית, כך גם לגבי הבהמה שבתוכנו. הנפש הבהמית של יהודי איננה כמו נפש הגוי חלילה. אם רק נחתור לרתימתה לטוב וקדושה ונעמול על עידונה, נגלה שלמרות מופרעותה בעבר אנחנו יכולים לנווט אותה למקומות נפלאים ולהתרומם יחד איתה לפסגות וגבהים חדשים. גם הבהמה של יהודי טהורה היא וראויה לעלות על מזבח העולה.

משה, הצעיר מאנטוורפן, גילה את נשמתו והקריב את הקרבן האישי שלו, והוא מחייב את כולנו. גם אנחנו יכולים להקריב ולהתקרב. לחיים לחיים.