לכל תופעה יש את הסיבה הגשמית שלה ויש את הסיבה האמיתית שלה. הסיבה הגשמית שבגללה נאסר בעל התניא לפני מאתיים וחמישים שנה היתה בגלל הלשנה, אבל מה היתה הסיבה האמיתית? התשובה היא: קטרוג בשמיים. מסופר שכאשר בעל התניא היה במאסר, נשמות הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש באו לבקרו. הוא שאל אותם, "למה קיבלתי את העונש הזה?" והם ענו לו "יש נגדך קטרוג גדול בשמיים על שאתה מגלה סתרי תורה שטרם הגיע זמנם להתגלות". הוא שאל, "האם עלי להפסיק?" והם אמרו לו "להפך, כשתצא מהכלא עליך לגלות אותם עוד יותר".
ואכן, בעל התניא המשיך גם אחרי השחרור המפתיע, שהיה בי"ט כסלו. אלא שיש הבדל גדול בין המאמרים שלו לפני המאסר ואחרי המאסר: המאמרים שלפני המאסר היו קצרים יחסית, מלאים 'אורות', לא כל כך מבוארים, והכל מורגש בהם יותר 'שמיימי'. אבל המאמרים שלאחר מכן ארוכים יותר, מוסברים יותר, מלובשים יותר בשכל. וזה הפירוש של מה שאמרו לו הבעל שם טוב והרב המגיד ש'יגלה יותר' – שילביש את העומק של החסידות באופן שגם השכל האנושי יוכל להבין.
ידוע שהמשיח אמר לבעל שם טוב "יפוצו מעינותיך חוצה", והכוונה היא שהמעיינות של החסידות יפוצו בשכל – מכיוון שהשכל הוא הכי בחוץ. הוא בא מגאווה, מלא ישות ואגו של 'אני הכי חכם', ולשם רצה אדמו"ר הזקן להכניס את החסידות, שגם השכל יודה באמת הזו.
השכל האנושי מבין שטוב ללכת בדרך התורה והמצוות, כי ככה החיים יותר שקטים ושלווים. הוא מכיר את הרווח שיש בתורה, אבל זה ממש לא נקרא 'לדעת את ה". היה אצלנו בעל תשובה שלפני כן הסתובב בעולם וראה הרבה מקומות. אחרי חיפוש גדול הוא הבין שהחיים הכי טובים ושקטים הם החיים על פי תורה – הילדים נראים אחרת, השלום־בית נראה אחרת, הכל אחרת. לכן הוא רצה לחזור בתשובה. שאלנו אותו פעם: האם היו לך התלבטויות, ספקות באמונה? הוא אמר: "זה לא עניין אותי, העיקר שיהיו לי חיים טובים". וככה הוא התחתן והקים משפחה, עד שיום אחד משמיים שלחו אותו אלינו. סידרנו לו אברך שילמד איתו, ומה שקרה זה שהאברך התחיל לראות אצלו כל מיני קשיים, עד שהתגלתה האמת: היה לו את כל הבניין של היהדות אבל בלי שום יסודות. הבחור לא ידע שום דבר באמונה, והיה צריך להתחיל איתו ממש מבראשית. זה כמו לנסות להתחיל לבנות מגדל בלי לחפור באדמה – זה לא עובד. השלימו לו את הפערים, הוא התחיל ללמוד חסידות והרבה דברים השתנו לטובה.
אך גם אחרי רתימת השכל האנושי, אם יהודי מבין יהדות רק על פי שכל, הוא עדיין רחוק ממהותה האלוקית. הוא נחשף רק לרווחים הצדדיים מהתורה, כמו מתנה שעטופה בשקית יפה, ומקבל המתנה כל כך מתלהב מהעטיפה עד שהוא בכלל לא שם לב למתנה. זה לא העיקר. העיקר הוא להרגיש אלוקות – לא רק לדעת שיש בורא אלא לחיות אותו בפרטי הדברים, וזה בכלל לא פשוט.
אז מה התחדש בחסידות אחרי המאסר? מכתב מפורסם מהרבי הרש"ב מגדיר זאת כך: "אור וחיות נפשנו ניתן לנו". קודם כל, מבינים שיכולה להיות יהדות בלי אור ובלי חיות… יש מאמרים ארוכים שמסבירים מה האור של החסידות ומה החיות שלה. אז נגיד 'לחיים' רק כדי לזכור שי"ט כסלו הוא לא רק יום היסטורי אלא יום שבזכותו יש לנו אפשרות ללמוד חסידות כמו שצריך.
הסדר הרגיל בעולם היה שאתה לומד תורה, מקיים מצוות ורק אז מגיע לחסידות. מי שנמשך לחוגי הבעל שם טוב היו גדולי עולם – מקובלים, רבנים, תלמידי חכמים עצומים. למשל, על ר' אייזיק מהומיל, אחד מתלמידי בעל התניא, מסופר שהיה גומר את הש"ס כל שנה. באותם ימים, אם במשפחה של 'מתנגדים' הבן הפך לחסיד, היו יושבים עליו שבעה. אז כשהוא עזב, אביו של ר' אייזיק קרע קריעה וישב עליו שבעה. הוא היה בטוח שהבן החכם שלו הצטרף לכת של בטלנים שלא עושים כלום. אחרי כמה חודשים ר' אייזיק חזר הביתה בערב פסח ועשה סיום הש"ס. אביו כל כך התרגש שהבן שלו נשאר למדן, עד שחזר בו מהתנגדותו לדרכו.
אבל בדור שלנו, האור של החסידות ירד עוד יותר מטה מטה. אפשר לראות שניתן להסביר חסידות גם לאנשים שלדאבוננו אין להם שום קשר ליהדות, ועם זאת הם מבינים הכל. אפילו אצל אחד שעדיין לא מניח תפילין האור והחיות של החסידות פועלים, והוא ישתנה.
לומד אצלנו יהודי שגדל במשפחה חשובה, התחנך במוסדות שנחשבים לשלמות החינוך לתורה ומצוות, אבל הכל בלי אור ובלי חיות. כל הזמן אמרו להם "כך צריך לעשות", אבל מעולם לא הסבירו למה. לא למדו טעמי המצוות, שום דבר. לא מדובר על חסידות אלא אפילו דברים בסיסיים כמו רמב"ן וספר החינוך לא למדו שם. למדו רק הוראות איך עושים ומה עושים, אילו חומרות קיימות ואיזו חומרה נחשבת יותר טובה. כך הוא למד בחדר, אחר כך בישיבה. הוא קיבל הרבה תורה אבל בלי שום חיות. ומה שקרה בפועל זה שהוא ירד מהדרך, אבל לא סתם ירד אלא עשה זאת בשיא ההידור, עם כל ה'חומרות'… ה' עזר שמשהו בכל זאת הציק לו בפנים. לא היתה לו שמחה, והציעו לו שאם הוא רוצה להיות בשמחה, שיבוא לארץ ישראל. הוא התפתה, סידרתי לו חדר, והוא היה אוכל אצלי. היה מגיע איתי בבוקר ויושב בשיעור חסידות בלי סבלנות. אבל לאט לאט הוא התחבר, למרות שעדיין לא הניח תפילין ועדיין היינו צריכים לשמור את היין קרוב אלינו… פעם הוא ישב בשיעור חסידות, ולפתע קם וצעק: "אני ברחתי מיהדות אחרת לגמרי, אבל מיהדות כזאת כמו שלומדים כאן מעולם לא ברחתי!". למה הוא התכוון? האם לימדנו דברים אחרים? האם למדנו תורה אחרת? לא, אבל אצלו זה נקרא "יהדות אחרת", מכיון שיש בה אור וחיות. מרגע שהאדמו"ר הזקן גילה את החסידות אחרי המאסר, זה כבר נכנס לכל אחד. התפילין זה תפילין אבל אחרת, הציצית אחרת. האדם הוא משהו אחר… זו חסידות!
היה אצלנו יהודי שהיה באמצע הדרך לחזור בתשובה, והוא בא לבקש ממני עצה. היו לו כמה הצעות ללמוד בישיבות שונות, ואמרתי לו שינסה בכמה מהן. באחת הישיבות שהוא ביקר התלהבו ממנו מאוד, אבל הוא המשיך הלאה בחיפושים שלו. אלא שבאותה ישיבה כל כך התלהבו ממנו עד שאחד הר"מים נסע אליו במיוחד ולקח אותו לישיבה גדולה ומפוארת כדי להראות לו לאן הוא יוכל להתקדם ו'מה ייצא ממך'. הרב הסביר לו את המעלה של הדרך שלהם בעבודת השם, והתלמיד שאל: "ומה עם הנשמה?" אז הרב אמר לו, "עם הנשמה אנחנו לא מתעסקים. זה אצל החסידים". אותו תלמיד אמר לי: "נזכרתי שבזוהר כתוב שיש "גופא דאוריתא" (גוף התורה) ויש "נשמתא דאוריתא" (נשמת התורה). הבנתי שמי שמתעסק רק עם גוף של יהודי, גם מתעסק רק בגוף של התורה. אבל מי שיודע להתעסק עם הנשמה של יהודי, חזקה עליו שהוא יודע להתעסק גם עם הנשמה של התורה. הוא קלט, בלי שהכיר את המונחים, שבלי האור והחיות – אי אפשר!
אז מהם ה'אור' וה'חיות' של החסידות? הרבי מסביר ש'אור' זה משהו מקיף, דהיינו שאותו האור נכנס בכל מקום. הוא לא מצטמצם לפי הכלים של המקבל אלא מאיר לכולם באופן שווה, וממילא זה מועיל להאיר את הדבר. אור הנפש, עצם הדבר – מה שהאדם הוא חי ולא ההפך מחי – זהה אצל כל חלקי האדם; מה שאין כן 'חיות' שהיא נכנסת לאברים, כל אבר לפי הכלי שמתאים לו.
גם ברוחניות זה כך. הכלל של כל הקדושה זה קבלת עול מלכות שמיים, עול מצוות. אמנם יש תרי"ג מצוות שונות אבל מצד קבלת עול מצוות אין הבדל ביניהן. כמו שאומר המדרש, "אל תהי יושב ושוקל במצוותיה של תורה" ורואה איזו מצווה שכרה מרובה ואותה אתה עושה. אולי בפרטים יש הבדל, אבל מצד שזה ציווי של הקב"ה, אין שום הבדל – זהו האור.
בחסידות אוהבים להביא את המשל הבא: "משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור עלינו גזרות, אמה להם: כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרותיי, שאם מלכותי לא תקבלו, גזרותיי לא תקבלו". העם רצה גזרות, מצוות. המלך אמר "לא, קודם כל עול מלכות שמיים". מצד העם רוצים מצוות, והמלך רוצה עול שמיים. הקב"ה אומר לנו, "אני רוצה שיהיה לכם קשר אלי עוד לפני המצוות, ואז אתן לכם גזרות. את הגזרות האלה שאתם רוצים בלי קשר אלי – אני לא רוצה".
כשמקבלים עול מלכות, מקבלים אור כללי. אחר כך החסידות עוברת להסביר כל מצווה בצורה פנימית – תפילה, תפילין, ציצית, שבת. כל מצווה ומצווה עם הכוונה שלה, וזה מכניס חיות.
כשהרבי מאמשינוב היה מאושפז בבית רפואה, היה אפשר לשמוע ממנו דברים שלא שומעים כשהוא בבית… מישהו ראה אותו לפני שהוא הניח תפילין. במשך שלושת רבעי שעה הוא שינן לעצמו: "הבורא ציווה עלי להניח תפילין, ואני הולך לקיים את הציווי של הבורא". שוב ושוב ושוב, שלושת רבעי שעה חזר על אותו פתגם! "הבורא ציווני להניח תפילין, ואני הנברא הולך לקיים את ציוויו". כמה פעמים אדם יכול לומר את אותו דבר? אפשר להשתגע. אבל הוא – הרגיש חיות מזה.
לכן זקוקים ללימוד חסידות, לכן צריכים להתעכב על הפרשה הראשונה בקריאת שמע – לקבל מלכות שמיים. החסידים כל הזמן לומדים ומדברים על אחדות ה'. כל פעם הם מוצאים דרך אחרת – פעם מגיעים לזה דרך חנוכה, פעם דרך פסח, פעם דרך תפילה, פעם דרך מצוות שבת. העיקר להכניס ללב את אחדות ה'. הכל מסתובב סביב זה. ומה זה תורה ומצוות? כלים להמשיך את אחדות ה' לתוך העולם. הכל נועד רק בשביל המטרה הזו. על זה היה הקטרוג שהוביל למאסר של האדמו"ר הזקן – שאנחנו עדיין לא ראויים לשמוע כאלה דברים, כי זה יתגלה רק כשהמשיח יבוא. אשרינו שזכינו!
