את יציאת מצרים אנחנו מזכירים לא רק פעם בשנה אלא בכל יום. זו ממש מצווה מדאורייתא, ובעל התניא מפרש את המשפט "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" לא בכל דור ודור אלא בכל יום ויום! אך לא די להגיד את זה ולדבר על זה. צריך לעשות פעולה שתביא ליציאה ממצרים, משום שזה חיוב תמידי שמוטל על האדם. פעם בשנה אנחנו מתכנסים וחוגגים את פסח וזה נותן לנו כוח לכל השנה, אבל מה קורה ביום יום?
בתניא מוסבר שיציאת מצרים היא יציאת הנפש ממאסר הגוף. יש לנו גוף, שהוא כמו פרעה, ויש נפש אלוקית שהיא בני ישראל. הנפש האלוקית שלנו סובלת בגוף, והיא רוצה שיחלצו אותה. אבל איך עושים את זה? על ידי תורה ומצוות. כשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות, הוא מתייחד עם ה'.
זה שאנחנו לא מרגישים את זה – זו לא ראיה. הרגש הוא לא תמיד המדד למה שבאמת קורה. הרי בכל רגע מתרחשים המון תהליכים בגוף ואנחנו בכלל לא מודעים אליהם, ועל אחת כמה וכמה שאין לנו רגישות גדולה לחוש מה קורה בנשמה.
מספרים שמישהו נתן לילד שלו מתנה: חבילת שטרות של מאה דולר. אתם שואלים מי יעשה דבר כזה? שאלה טובה, אבל בכל מקרה זה הסיפור. במקום לשמוח, הבן הסתכל ואמר, "אבא, זה משחק משעמם. כל השטרות נראים אותו הדבר", וביקש מאביו מתנה אחרת. במקום זה, נתן לו האב חבילה של כמה מיני שטרות ששווים פחות – עשרה דולרים, חמישה, דולר אחד. עכשיו הבן שמח ואמר לו: "זה מעניין, תודה על המתנה!".
הקדוש ברוך הוא נותן לנו תורה ומצוות ששוות המון, ואנחנו אומרים לו: עוד פעם אותה תורה? עוד פעם מצוות? רוצים קצת גיוון, לא כל פעם את אותו ביעור חמץ ואותה הגדה… אולי בגלל זה אנחנו מבקשים בתפילה "רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה" כדי שנבין שאף על פי שזה נראה אותו דבר, כל פעם זה משתנה.
יש קשר חזק מאוד בין גאולת מצרים לנוכחות של הקדוש ברוך הוא. קודם כל, אנחנו אומרים בהגדה שביציאת מצרים התגלה "אני ולא מלאך, אני ולא שרף" אלא הוא בכבודו ובעצמו. אבל חוץ מזה שמתי לב לדבר מעניין: בכל פעם שמזכירים בתפילה את יציאת מצרים, מזכירים גם את המילים "ה' אלוקינו". הנה כמה דוגמאות: ב"נשמת כל חי" אנחנו פונים אל ה': "אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו… על אחת מאלף אלפי אלפים וכו'". ואחרי כמה משפטים אומרים עוד פעם "ממצרים גאלתנו ה' אלוקינו". הרי ברור שאנחנו פונים אליו, רק הרגע אמרנו את זה?!
פעם נוספת בברכה שאחרי קריאת שמע בבוקר, אנחנו מדברים איתו ואז אומרים "אמת ממצרים גאלתנו ה' אלוקינו". פעם שלישית, בברכת המזון (נוסח ספרד) "נודה לך ה' אלוקינו… ועל שהוצאתנו ה' אלוקינו מארץ מצרים". מכאן אתה לומד שה' אלוקינו זה יציאת מצרים, כי ביציאת מצרים ה' נתן לנו את עצמו – "ותיתן לנו ה' אלוקינו באהבה", מה נתת לנו? אותך, את ה' אלוקינו, זו המתנה!
מה זה "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו" שאנחנו אומרים בתפילה? אהבת אותנו – בזה שה' אלוקינו, כלומר השרה שכינתו עלינו. אלוקים זה מושל ושולט, אבל אלוקינו זה אלוקים שלנו, זה הייחוד שיש בינו לבין ישראל. העיקר הוא שנחקוק בלב שאנחנו שייכים לה'!
אז אנחנו רוצים להידבק עם הקדוש ברוך הוא שיוציא אותנו ממצרים, ואת זה עושים על ידי לימוד תורה ומצוות. טוב ויפה, רק כואב להגיד את האמת – שאנחנו לא מאמינים בזה. זה כבר מופיע בתורה: כשהקדוש ברוך הוא אמר למשה שילך לומר לבני ישראל שהוא עומד להוציא אותנו ממצרים, משה רבנו אמר "והם לא יאמינו". אני יכול לעמוד מאה שנה ולנאום לפניהם ולדבר על כך שעומדים להוציא אותם ממצרים, והם לא יקבלו את זה. אבל הקדוש ברוך הוא אומר לו: למה אתה מדבר כך על הבנים שלי? אתה אולי לא מאמין, אבל הם בטח יאמינו.
את הוויכוח הזה כל אחד מכיר מעצמו. נניח שיגידו לנו שאנחנו עומדים לצאת מכל השגות העולם, מכל התאוות, הבלבולים, הניסיונות. שכל החיים שלנו עומדים להשתנות ונתחיל לאהוב תורה, לאהוב את ה', לאהוב את ישראל – באמת. מה יהודי אומר? "אני לא מאמין. אני מכיר את עצמי כל כך הרבה שנים, לא יכול להיות שאהיה אחרת". פסח זה חג האמונה כי צריך להאמין שיכולים לצאת. זו הבעיה, שלא מאמינים. ה' אמר למשה שאנחנו מאמינים, ומה איתנו? צריך לשנן כל הזמן: הקדוש ברוך הוא אומר שאני יכול לצאת!
בחסידות סלונים, כשהיו נוסעים לרבי, היו משננים כל מיני אמרות בדרך. אחת מהן הייתה: אני מאמין שאני מאמין. בדרך לרבי מתגברות כל המחשבות – היצר הרע אומר "ונניח שתהיה חודש אצל הרבי, מה כבר ישתנה אצלך?". זה בדיוק מה שמשה שאל, אבל הקדוש ברוך הוא אמר: אם תגיד להם, הם יאמינו. אסור לאבד תקווה.
שמעתי פעם על יהודי שהרופאים אמרו לו שנשארו לו רק כמה שבועות לחיות. מה הוא עשה? הוציא את כל הכסף שהיה לו, והלך להשיג את כל התענוגים שעניינו אותו. הוא אהב לשמוע מוזיקה והלך לקונצרטים הכי יקרים, וביקר במסעדות עם המאכלים הכי משובחים. אחרי חודש הוא חזר לרופא לבדיקה והרופא ראה שהכל אצלו טוב, "מה עשית?" שאל הרופא. החולה סיפר על החודש הכי שמח בחייו, ואז התברר שבגלל שהוא היה עסוק בדברים אחרים ולא במצב שלו אלא בשמחה, בביטחון, אפילו שהם באו מצד התענוגים שלו, זה ריפא אותו. כשאדם עסוק מדי בעצמו הוא לא מצליח להתרפא. צריך להאמין שיכול להיות טוב, וכשאתה עסוק בעצמך אתה מדכא את האפשרות הזו.
זו בדיוק הבעיה של אנשים שקשורים עם תורה ומצוות. הם יודעים הכל ולכן קשה להם להאמין שיכול להיות אחרת. יש יהודים שלומדים רק בין מנחה לערבית. נכנסים לבית הכנסת ומה שהרב מלמד – הם לומדים. תשאל יהודי כזה למה? "כי זה תורה". לא אכפת לו מה הרב ילמד, אכפת לו שזו תורה, ותורה לומדים וכך נקשרים בה'. בכזאת פשיטות היהודים האלה רואים את האלוקות שבתורה, הרבה יותר מלמדנים גדולים. או למשל בדוכן שמציעים לעוברים ושבים להניח תפילין, באים אנשים שרחוקים מתורה, להניח תפילין. תשאל יהודי כזה למה? "כי זו מצווה". לא מעניין אותו התוכן הפנימי, העיקר שהוא מבין שזה אלוקי, ובדיוק לכן המצווה מאירה לו. לפני כמה זמן עברתי בכותל ושמעתי דו שיח מעניין בדוכן התפילין. מישהו שהניח לראשונה תפילין שאל בתדהמה: "וכל יום אני צריך לעשות את זה?!", והאיש בדוכן אמר לו "לא כל יום, רק שישה ימים בשבוע".
כי מה הבעיה של אלה שקשורים לתורה ומצוות? שהם כבר יודעים מה כתוב בתפילין… יודעים להסביר מה יותר טוב ומה פחות טוב, איך ולמה וכמה, ומרוב הבנה לפעמים מפספסים את הרגש הפשוט שזו מצוות ה'. גם בלימוד התורה אותו הדבר, שואלים בחור ישיבה "איזו מסכת אתה לומד?". ראיתם פעם מישהו שעונה "מה זה חשוב, העיקר שזו תורת ה'"? יש כאלה שמתענגים בלימוד, "אח, הסוגיה הזו, ממש תענוג". בדיוק הפוך מדברי חז"ל, "האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הון של תורה". תוכן הסוגיה משכיח מאיתנו את הפשטות שזו תורת ה'. מרוב תורה לא רואים את אלוקים, מרוב מצוות לא רואים את אלוקים. אפילו מרוב חסידות לא רואים את אלוקים…
כשהייתי בחור בישיבה, אחד הרבנים סיפר שראה יום אחד בבית הכנסת 'בעל־בית' נכנס, לוקח גמרא ומתחיל ללמוד. הוא אמר שהוא מקנא בו: "לא אכפת לבעל בית הזה איזה מסכת הוא לומד, מי מפרש, מה הסוגיה. העיקר שזה תורת ה'. הבעל־בית הזה קובע עתים כי צריך לקבוע עתים לתורה, ואצלי – קושיות, תירוצים, פלפול, אבל אני שוכח לפעמים שזה קשור לקדוש ברוך הוא".
על זה כתוב בתהלים: "טוב טעם ודעת למדני, כי במצוותיך האמנתי". אנחנו מבקשים: תן לי להבין את הטוב טעם של כל מצווה, "כי במצוותיך האמנתי", אמונה שבה אין הבדל בין המצוות. האמת היא שצריך את שניהם, גם את הפרטים וגם את הפשטות, גם את הלמדנות וגם את הדבקות בתורת ה', אבל זו עבודה גדולה לא לשכוח מה העיקר.
אם כל מילה בתורה היא חיבור וקישור עם האינסוף, אז איך זה שדווקא אלה שעוסקים בתורה, בנגלה, בחסידות, לא מרגישים את זה? אפשר להשלים עם זה? הדבר הכי גרוע זה כשהקדוש ברוך הוא אומר לך משהו ואתה אומר לו "זה לא שייך אלי". אוההו… זה איום ונורא. אז איך יוצאים מזה? אם מחליטים שהדברים שנאמרו כאן – נאמרו לי. יהודי ילמד מאמר חסידות עוד פעם ועוד פעם, ויאמר לעצמו שזה נאמר לי. אם תנהג כך, דע לך שיכול להתחולל בך שינוי דרסטי. רק מתוך זה שאדם יאמין שהדברים באמת נאמרו לו, לא שילמד את זה לפני התפילה כדי שיוכל להתפלל כבר, לאכול צ'ולנט וללכת לישון…
לחיים!