בס"ד

עוברים לגור בפנימיוּת!

עוברים לגור בפנימיוּת!

אני מניח שרבים מכם לומדים חסידות בצורה רצינית. באופן כללי, אמנם עצם לימוד החסידות מעורר באדם את הפנימיות שלו ומשייך את העניין הנלמד לליבו, אך לאמיתו של דבר בלימוד החסידות עצמו ייתכנו אופנים רבים ושונים.

על עצם לימוד החסידות בהבנה בלבד אפשר לומר שזהו כמו הבחינה שנקראת בשפת החסידות 'אור מקיף' בלבד. כאשר אדם לומד רק בעיון השכל, בלי שהוא מפנים את הנלמד ואישיותו אינה מתאחדת ומתעצמת עם העניין – זה נחשב 'מקיף' בלבד, כיוון שהעניין לא חודר אל הפנימיות שלו, למידות שלו ולרגשות שלו, שהם עיקר האדם.

בעניין הזה – להפוך את הדברים מ'מקיף' ל'פנימי' – יש דרגות רבות, בכל שלב נכנסים עוד יותר בפנימיות ועוד יותר בפנימיות.

היה חסיד שנקרא ר' לייזר צ'צ'רסקר. בתקופה מסויימת בחייו הוא חלה, עד שמצבו הבריאותי דרש שיזינו את גופו דרך הווריד.

פעם אחת, בעת שאחד החסידים ביקר אצלו, הוא התעניין בשלומו ושאל את ר' לייזר איך הוא מרגיש. ר' לייזר ענה לו: "הלוואי ברוחניות כמו בגשמיות…".

החסיד תמה לפשר הדברים ור' לייזר הסביר את כוונתו ואמר לו שבמצבו הנוכחי, בו הוא כמעט אינו מסוגל לאכול ונדרש שיזינו אותו דרך הווריד, הוא נוכח לראות שלמרות שמדובר במעט מזון בלבד, הרי המעט שנכנס פנימה ומתעצם עמו נעשה חלק ממנו, "דם ובשר כבשרו", ומזון זה מחיה את נפשו ממש.

שאיפתי היא – סיים ר' לייזר – אם כן, שגם ברוחניות כך יהיה: שאותם עניינים שאני לומד ומבין בחסידות והם נכנסים למוחי, אכן יהפכו להיות חלק ממני – אפילו מעט מהם – ויתאחדו ויתעצמו עמי באופן פנימי ממש…

ודאי שר' לייזר ידע והרגיש שמצבו בגשמיות לא פשוט, ובכל זאת הוא אמר מה שהוא אמר. התשובה הזו משקפת את מהלך המחשבה הפנימי שלו ואת התחושה האישית שלו. גם במצב הגופני הירוד בו הוא היה נמצא, הוא היה 'מונח' במצבו הרוחני ובתביעה שתבע מעצמו ברוחניות, עוד יותר מהיותו שקוע וטרוד במצבו הגשמי.

התשובה הזו "הלוואי ברוחניות כמו בגשמיות" אינה תוצאה מכך שמישהו לימד אותו לומר כך או מחמת ששמע רעיון כזה מאדם אחר; זו הייתה תשובה טבעית של אדם שחי בעניין הזה. כל תוכן חייו היה עבודת ה' באופן פנימי. אלו היו החיים שלו.

אדם שאינו מונח בחסידות באופן פנימי לא ידבר כך אף פעם, ובוודאי לא בזמן קשה כל כך עבורו בגשמיות. בשביל להיות במצב כזה צריך ללמוד הרבה חסידות, לחשוב הרבה חסידות ולהתעמק הרבה בחסידות, ובעיקר – לחיות בזה.

באחד ממכתביו, הרבי הריי"צ מבאר בהרחבה את ההבדל בין חסידים שעבודתם היא באופן 'מקיף' לבין חסידים שעבודתם היא באופן 'פנימי'. אגב, כוונתו היא לשני סוגי חסידים בין חסידי חב"ד עצמם, וחב"ד עצמה עניינה הוא 'פנימיות'; אך למרות זאת, בעבודת ה' בדרך חב"ד עצמה ישנם שני סוגי החסידים האמורים.

להמחשת העניין, מביא הרבי הריי"צ דוגמה משני חסידים מיוחדים של האדמו"ר הזקן – ר' משה וִילֶנְקְֶר ור' יקותיאל לֶפְּלֶר. שניהם היו בעלי דרגות גבוהות מאוד בעבודת ה'. הרבי הריי"צ כותב בנוגע לשניהם שהתקיימה בהם הדרגה הנעלית ביותר של 'אהבה בתענוגים'! אולם יחד עם זאת הוא מתאר שר' משה היה חסיד 'פנימי', ור' יקותיאל היה חסיד 'מקיף'.

עצם ההבחנה הזו ובהקדמת הרקע על האישים המדוברים, מלמדת שהעניין של 'מקיף' ו'פנימי' קיים בכל הדרגות בעבודת ה', גם בדרגות הנעלות ביותר.

אתם יודעים, אחת הנקודות המהותיות עליהן היה ויכוח בין האדמו"ר הזקן לחבריו גדולי תלמידי המגיד ממזריץ', הייתה שהאדמו"ר הזקן ייסד דרך של עבודה והתייגעות עצמית בעבודת ה', באמצעות לימוד, העמקה והתבוננות בענייני גדולת ה' ואחדותו, כפי שמוסבר בהרחבה ובעומק בתורת חב"ד, וזאת במטרה שכל אחד יוכל להפנים את ענייני החסידות ומהותו תתאחד עם הדברים.

לעומת זאת, תלמידים אחרים של המגיד סברו שאת עיקר העבודה הפנימית הזו עושה הצדיק ולא החסידים, ועל ידי עבודתו של הצדיק הוא מרומם ומגביה את צאן מרעיתו לדרגה נעלית.

אפשר  לומר שבאמצעות השיטה שייסד האדמו"ר הזקן, כללות הקשר של יהודי עם הקב"ה נעשה איכותי ומהותי הרבה יותר. כל עוד ענייני האלוקות אינם מתגלים בשכלו של האדם באמצעות לימוד ויגיעת המוח – הקשר שלו עם הקב"ה לא שייך לעצם מהותו. זה נשאר בבחינת 'מקיף' ולא 'תופס' אותו עצמו.

זכורני שהרבי הסביר פעם שההבדל בין אדם לבעל-חיים הוא, במונחי הקבלה, שבעל-חיים שורשו מ'עולם התוהו' ואילו האדם שורשו מ'עולם התיקון'. וההבדל בין תוהו לתיקון הוא, שעולם התוהו שייך למידות ואילו עולם התיקון שייך למוחין.

בהמשך הדברים הרבי אמר, שייתכן שאצל האדם ישנם עניינים נעלים ביותר: מאירה אצלו האמונה, יש לו ביטול וקבלת-עול לה', והוא אפילו מוסר את עצמו בפועל בהתמסרות מוחלטת אל הקב"ה וקיום רצונו; אך כל עוד הוא אינו לומד ומבין את הדברים בשכלו – העניין לא קשור עם מהותו. כיוון שמהות האדם היא תיקון, ותיקון זה מוחין, אם כן כל זמן שהוא לא לומד ומבין את הדברים – זה לא הוא; זה לא שייך למהותו הפנימית.

לאור זאת אנו מבינים את חשיבות ההשקעה בלימוד החסידות ברצינות וההתבוננות בדברים. הבנת ענייני החסידות בשכל אינה רק העמקה לעוד שלב בתוכנו, לדרגה פנימית יותר, אלא על ידי השימוש ב'מוחין' העניין הנלמד נעשה קשור עם מהותו הפנימית של האדם. הלימוד נעשה 'אנחנו'.

לחיים.

כאמור, ר' משה וילנקר היה 'פנימי', ואכן מה שידוע אודותיו מאוד ממחיש את זה. מסופר שהוא נכנס ל'יחידות' הראשונה שלו אצל האדמו"ר הזקן לאחר הכנה של שלוש שנים! ולאחר ה'יחידות' הוא נשאר אצל האדמו"ר הזקן עוד שבע שנים כדי להביא את ה'יחידות' בעבודת ה' בפועל…

מסופר שבלילה, לאחר צאתו של ר' משה מה'יחידות', הוא היה כל כך שקוע במה שהאדמו"ר הזקן אמר לו, עד כדי כך שביקש משני אברכים שישגיחו עליו שלא ידלג מילים בתפלת ערבית ובקריאת שמע שעל המיטה… ומצב זה נמשך כשבועיים.

האדמו"ר האמצעי ראה פעם את ר' משה באמצע תפילתו, והתבטא בפני חתנו האדמו"ר ה'צמח צדק' שאצל ר' משה אפילו הרגליים משועבדות להשגת אלוקות.

לעומת זאת, ר' יקותיאל לפלר היה טיפוס אחר לגמרי של חסיד. בשונה מר' משה שהיה בעל 'מוחין דגדלות' – כך התבטא פעם האדמו"ר הזקן – היה ר' יקותיאל 'בעל מידות'.

בנוגע להתקרבותו של ר' יקותיאל לאדמו"ר הזקן מסופר, שכאשר הוא שמע בפעם הראשונה 'חזרה' על מאמר של האדמו"ר הזקן ונודע לו על העניין של 'רבי' ו'חסידות', הוא התפעל מאוד ונסע מיד לאדמו"ר הזקן, ומבחינתו הוא היה מוכן להיכנס מיד ל'יחידות'.

החסידים הזקנים ניסו להסביר לו שלא כך נכנסים ל'יחידות' ויש צורך בהכנה רוחנית, אבל ר' יקותיאל עם לבו הבוער לא רצה לשמוע את דבריהם. כאשר לא הרשו לו להיכנס ל'יחידות', הוא טיפס על מרזב הקיר וקפץ דרך החלון לחדרו של האדמו"ר הזקן כשהוא זועק: "רבי, תעקרו לי את הצד השמאלי…", מקום משכנו של היצר הרע.

האדמו"ר הזקן ענה לו: "ריבונו של עולם, כתוב 'ואתה מחיה את כולם'". ור' יקותיאל יצא מהחדר בשמחה גדולה ואמר שהרבי המשיך בו חיות.

הרבי הריי"צ מסיים במכתבו ואומר שאכן האדמו"ר הזקן המשיך לו חיות, אבל זה היה בהתאם לצעקת הלב שלו באופן 'מקיף'. כלומר, אצל ר' משה שעשה הכנה במשך שלוש שנים ל'יחידות', ה'יחידות' הייתה אחרת וגם התשובה של האדמו"ר הזקן על שאלותיו הייתה אחרת; ואילו אצל ר' יקותיאל שקפץ דרך החלון – ה'יחידות' הייתה 'יחידות' של 'מקיף', התשובה שקיבל הייתה אף היא באופן של 'מקיף', ולכן גם כל עבודתו הייתה באופן 'מקיף'.

כידוע, מצוות סוכה רומזת בתורת הסוד ל'מקיף הרחוק', שהיא דרגה אלוקית המובדלת לגמרי מערך האדם. לאור זאת ניתן לשאול: אם מדובר על מקיף הרחוק, מדוע סוכה שהיא למעלה מעשרים אמה פסולה, הרי זה מקיף גבוה יותר?!

אלא שדבר זה עצמו יהודי צריך לדעת: ישנם עניינים גבוהים מאוד שלמעלה מהשגתו, 'מקיף הרחוק', אבל דבר זה עצמו צריך לרדת לידיעתו. יהודי צריך לדעת שהוא יושב בסוכה. לעומת זאת, סוכה שלמעלה מעשרים אמה לא שולטת בזה עינו של האדם, כדברי הגמרא.

זהו עניינה של הסוכה: להמשיך את המקיף – בפנימיות. שהעניין יחדור אל תוכו של האדם.

לדוגמה: נתאר לעצמנו אדם שיאמר שסוגיא מסויימת בגמרא היא עמוקה, והנימוק שלו הוא – כי הוא לא יודע לקרוא… כל בר-דעת מבין שאמירה זו אין לה כל משמעות, והיא לא מבטאת שום הפלאה בעומקה של הסוגיא.

וכך גם בענייני האלוקות: אדם שיאמר ש'לנברא אין שום השגה באלוקות', אין בזה הפלאה כל כך; לעומת זאת, אם אדם מתבונן במעלת השכל, ולאחר שהוא משיג היטב את כללות מעלת השכל הוא אומר לעצמו שכל ההשגה זו היא בשכל של נבראים שבעולם העשיה הגשמי, אולם השגה של עולם רוחני אינה מוכרת לנו כלל; ובזה עצמו ישנה השגת המלאכים של עולם העשיה, ולמעלה מזה ישנה השגת המלאכים של עולם היצירה ולמעלה מזה השגת ה'שכלים נבדלים' שבעולם הבריאה; ומכל מקום, לאחר כל העילויים הללו, כל זה היא השגה שכלית המוגבלת ומוגדרת בעניין השכל, ואילו הקב"ה עצמו מופשט ומושלל מכל זה, "לית מחשבה תפיסא בך כלל" – זו אכן נקראת הפלאה של האלוקות.

התבוננות כזו לפרטי-פרטים – מדוע האדם אינו יכול להשיג את האלוקות ועד כמה הוא רחוק מכך – מעוררת בו רגש של הפלאה בעניין. הרוממות העצומה נעשית קשורה אליו. יש לו רגש בזה.

מסופר על חסיד אחד שהיה מרבה להתבונן ולהתעמק בחסידות, והיה מייגע את עצמו זמן רב בהשגת ענייני האלוקות. פעם אחת מישהו שאל אותו: למה לך כל היגיעה והטרחה המרובה הזו? הרי האלוקות היא בלי גבול, פשיטות, וככל שרק תתבונן – בסופו של דבר לא תוכל להשיג זאת…

ענה לו אותו חסיד: "אני מתלמד שאיני מבין…".

זהו עניינה של חסידות חב"ד: שהעניינים הגבוהים ביותר ירדו למטה וייקלטו בפנימיות האדם. וכמו שפתחנו ואמרנו, זה נעשה באופן כללי על-ידי עצם הלימוד והתנועה הנפשית להבין ולהשיג: כאשר אדם עוסק בכך, הדברים נקלטים ומתיישבים בו ונעשים שייכים למהותו ופנימיותו.

לעומת זאת, בלי לימוד והתבוננות – הדברים נשארים בבחינת 'מקיף'. 'אור מקיף' הוא אמנם אור נעלה מאוד, אבל מאור מקיף אדם אינו יכול לחיות. זה לא שייך אליו ולא נכנס בפנימיות שלו. אדם נעשה שבע רק מאוכל הנכנס בפנימיותו ומזה הוא מקבל את חיותו.

הרבי הריי"צ מספר סיפור נוסף המבטא את ההבדל בין שני החסידים, ר' משה ור' יקותיאל:

אצל ר' יקותיאל היו זמנים שהוא היה מתבטא על עצמו ברוסית "חסיד אוצ'וק" – החסיד ברח. באותם זמנים הוא לא היה בשמחה, והיה מתפלל מתוך הסידור מילה במילה, כאדם פשוט. לעומת זאת היו זמנים שהיה קורא בחדווה "חסיד פרישול" – החסיד בא. באותם זמנים הפנים שלו היו מאירות, הוא היה בשמחה גדולה והיה מתפלל בהתלהבות ובאריכות.

היו תקופות בהן תפילתו נמשכה כל כך באריכות עד שאירע שהתפלל שחרית מנחה ומעריב ברצף, בלי שום הפסק ביניהן. היו גם ימים שלא היה אוכל כלל, באמרו שהאדמו"ר הזקן בירך אותו באריכות ימים, ואם כך הוא יכול לחיות גם ללא אכילה…

אצל ר' משה וילנקר לא היו מושגים כאלו של 'חסיד אוצ'וק' ו'חסיד פרישול'. אצלו היה סדר עבודה של חסיד 'פנימי'. ולמרות שגם אצל חסיד 'פנימי' יש זמנים של עליות וירידות, אבל זה באופן אחר לגמרי מאשר בדרך של 'מקיף'. אצלו אור ההשגה חודר עד לרגליים, ולכן גם הן משועבדות להשגת אלוקות, והכל בהתלהבות פנימית ושקטה כלפי חוץ.

חשוב להבהיר שהמושגים 'מקיף' ו'פנימי' בדרגות של חסידים גדולים כאלה רחוקים מאוד מאתנו, ואין לנו אפילו את היכולת לתפוס אותם כראוי בהבנה שלנו. אבל נקודת הדברים עבורנו היא, שהייעוד של לימוד החסידות הוא להפנים ככל הניתן את הדברים הנלמדים, שיחדרו ויתעצמו עם האדם ויהפכו להיות דם ובשר כבשרו, כל אחד בהתאם לתכונותיו ומהותו האישית.

לחיים, לחיים ולברכה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן