אנחנו מתוועדים ומתכוננים לראש השנה. על מה צריך לדבר בהתוועדות כזו? כדי להתכונן לראש השנה צריך ראשית להבין את מהות החג והעבודה הנדרשת בו.

בראש השנה, לעומת יום הכיפורים העוסק בכפרה על עוונות מסוימים, עיקר הדגש של עבודת התשובה הוא על קבלת עול מלכות שמים. התשובה של קבלת עול מלכות שמים לא שייכת למצוות פרטיות, ולכן גם בראש השנה אין בכלל וידויים. התשובה ביום ראש השנה צריכה להיות על עצם פריקת העול שהייתה אצלנו במשך השנה. כשם שעיקר התשובה על עבירה פרטית מתבטא בקבלה לעתיד, כך גם העיקר בתשובה של ראש השנה היא הקבלה לעתיד – שיהודי מקבל על עצמו עול מלכות שמים מחדש, וזאת על ידי תקיעת השופר שמכריזה על המלכת ה' למלך, וכן בברכות של 'מלכויות' 'זכרונות' ו'שופרות'.

חשוב לי לומר לכם: אל תחשבו שהתשובה על קבלת עול היא פחות משמעותית ונוקבת מהתשובה על העבירות הפרטיות, ובהקשר לזה אני נזכר בסיפור.

לפני הרבה שנים הגיע לארץ לעת זקנתו אחד מזקני החסידים של הדור הקודם – ר' שמואל זלמנוב. הוא היה עוד בתור נער אצל הרבי הרש"ב, ואחר כך היה מאוד פעיל במוסדות של הרבי הריי"צ. נוסף על כך הוא היה ה'חוזר' של הרבי הקודם, וגם בקיא גדול בניגונים.

בכל אופן, שמעתי ממנו פעם תיאור על התפילות של ראש השנה, כפי שהוא ראה עוד אצל הרבי הרש"ב, ואחר כך אצל הרבי הריי"צ. הוא אמר שהתפילות שלהם ארכו שעות ארוכות – בעיקר בלילה הראשון של החג. בחב"ד נוהגים לומר "שיר המעלות" גם בליל יום טוב, והוא סיפר שמיד בתחילת אמירת שיר המעלות שמעו מהרבי בכיות נוראות. עוד לפני שהגיעו לברכת "המעריב ערבים", הייתה מסביב לרבי שלולית של דמעות… באופן כללי, הרבי הריי"צ היה בעל בכי גדול, אבל בראש השנה העוצמה של הבכי הייתה גדולה עוד יותר.

הבכייה שלנו היא על העדר קבלת עול, ולכן אנחנו בוכים ומבקשים שהקב"ה יקבל אותנו כעבדים שלו. זאת כוונת התפילה – "וְאִם כַּעֲבָדִים עֵינֵינוּ לְךָ תְלוּיוֹת". עינינו תלויות לקב"ה, שיסכים להיות מכאן והלאה מלך עלינו, אף על פי שבמהלך השנה התנהגנו בכמה דברים בצורה הפוכה מקבלת המלכות. גם אם מעמדו ומצבו של יהודי הוא ממש בכי רע, עדיין הוא בא אל המלך כעני ורש, ומבקש להתקבל להיות עבד אצל המלך.

הבעל שם טוב מוצא רמז לשני סוגי העבודה – קבלת עול מלכות, וקבלת עול מצוות – בפסוק שאמר יהודה ליעקב אבינו: "כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם". המילה 'לולא' בהיפוך אותיות יוצאת 'אלול'. כלומר, אם נתמהמה בעבודת חשבון הנפש של אלול, "שבנו זה פעמיים" – יהיו בידינו שני סוגים של תשובה. עבודה אחת היא קבלת עול מלכות שמים בראש השנה, והשנייה היא קבלת עול מצוות ביום הכיפורים.

לצער הלב, היום כבר נעשה "שיגרא דלישנא", שגרת לשון, לומר על אדם צדיק שהוא 'מדקדק במצוות'… זאת אמנם עבודה גדולה, אבל היא שייכת לזמן אחר! אנשים כבר לא יודעים שיש קבלת עול מלכותו יתברך, שהיא קודמת לקבלת עול מצוות. המשנה במסכת ברכות אומרת בפירוש, שהקדימו את פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע", כדי שאדם יקבל קודם עול מלכות שמים, ורק אחר כך עול מצוות.

אם תשאלו: בסדר, אז איך מקבלים עול מלכות? התשובה היא שפשוט צריך לשים לב למה שאנחנו מתפללים בראש השנה – "מלוך על העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך". צריך לקבוע זמן שחושבים רק על הקב"ה, ולא על מצוותיו. להתבונן בגדולת ה', ולרצות ולבקש ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו… ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך".

משום מה, אנשים גולשים מנושא אחד לשני, בלי לשים לב להבדל הפשוט ביניהם. כשמדברים על כך עם אנשים, הם שואלים: "נו, כמה כבר אפשר לחשוב רק על זה?", ובכן, באמת אין ברירה אלא ללמוד חסידות! אם רוצים חומר למחשבה על מלכות ה', חייבים ללמוד ספרים שמדברים על הקב"ה. אמנם יש ספרי חקירה שיכולים להביא לכל מיני מחשבות, אבל יותר טוב ללמוד חסידות שמדברת ממש על הקב"ה! ודאי שספרי חסידות מלאים רעיונות ותוכן ששייכים לתורה ומצוות, אבל העיקר הוא הדיבור על הבורא ברוך הוא. מסבירים על כך שהוא מלך "ומלכותו בכל משלה", ואיך שהוא מנהיג את כל הבריאה על כל מיני הפרטים וההנהגות שיש בזה.

האמת היא שלא רק קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים, אלא גם תפילת שמונה עשרה כולה! אנשים בדרך כלל מסתכלים על תפילה בתור הזדמנות לבקשת צרכיו של האדם. בגמרא, לעומת זאת, כתוב בפירוש: "הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה – יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה"!

החיוב של קבלת עול נוגע גם בהלכה למעשה: המגן אברהם דן בשאלה, מה יעשה אדם שצריך לבחור בין שתי אפשרויות – להתפלל במניין בלי תפילין, ואז תפילתו תתקבל בזכות הציבור, או להתפלל עם תפילין בלי מניין. באופן פשוט היינו אומרים, שתפילה בציבור קודמת וחשובה יותר. המגן אברהם סובר אחרת. הוא אומר שהתפילין, שהן שייכות לקבלת עול מלכות שמים, קודמים לתפילה בציבור. צריך לוותר על המניין כדי להתפלל ביחידות עם תפילין. מההלכה הזאת רואים שעיקר ענין התפילה הוא קבלת עול ולא רק בקשת הצרכים. עיקר הכוונה בתפילה הוא לא לבקשה שמבקשים, אלא אנו רוצים את עצם העמידה לפני ה' בתפילה ובתחנונים. הבקשות הפרטיות הן כבר השלב הבא, שבו מבקשים מה' שגילוי האלוקות יתגלה בכל פרט במציאות, כולל שנוכל לעבוד אותו מתוך בריאות ופרנסה טובה.

אחד הפסוקים המרכזיים של ראש השנה שייך לשיר של יום חמישי: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ". חז"ל דרשו את הפסוק על ראש השנה, שזהו החג היחידי בו הלבנה מכוסה.

בחסידות מוסבר שהמילה "כסה" מורכבת משני חלקים: 'כס' ה', כלומר: האות ה', שהיא מקבילה לספירת המלכות, מתכסה בחג הזה. מכיוון שזהו זמן שמלכות ה' מכוסה, לכן גם הלבנה, שמראה על ספירת המלכות, נמצאת גם היא בהעלם. מידת המלכות, שנקראת גם 'שכינה', היא החיות האלוקית שיורדת לעולמות התחתונים, ובתחילת החודש הזה של השנה החדשה היא נמצאת בכיסוי והעלם.

עיקר העניין של ראש השנה שייך לעבודה של ישראל שכביכול מעוררים את הקב"ה לגלות את מלכותו, כך שיתרצה להיות מלך על העולם כולו. אבל לפני ההתעוררות של עם ישראל בתפילות ובתקיעת שופר, הרצון של הקב"ה למלוכה עולה לשורשו ולא מתגלה בכלל.

ניתן לתת משל על כך ממלך, או צדיק, שלא רוצה להשפיע לזולתו. הוא חושב לעצמו: "למה שאתעסק עם פשוטי העם? הם רק מטרידים אותי. אין לי שום שמחה בהשפעה עליהם. אני אשב לבד, ואתעסק בעצמי בדברים רוחניים". זאת המשמעות לכך שהמלכות בהעלם. לעומת מי שמולך בפועל על מדינה, שיורד ממרום מושבו אל העם, אדם שלא רוצה להשפיע על אחרים הוא בעל יכולת להשפיע, אבל ההשפעה לא מופיעה. העובדה שבראש השנה הירח מתכסה היא לא במקרה, אלא זהו התוכן של היום.

מעניין לשים לב שעל פי הקבלה, וכך נפסק גם להלכה ברמ"א, לעומת חודש רגיל שבו מקדשים את הלבנה אחרי שלושה ימים, או על פי המקובלים אחרי שבעה ימים, בתשרי לא מקדשים את הלבנה עד מוצאי יום כיפור. בעשרת ימי תשובה יש מהלך שנקרא "בניין המלכות". ההתחלה היא בראש השנה, והסיום הוא ביום כיפור. לכן במשך כל הזמן הזה אומרים בתפילה "המלך". כך מידת המלכות הולכת ונבנית, עד לגמר הבניין שהוא אחרי יום כיפור, ולכן רק אז אפשר לקדש את הלבנה.

בגלל שבניין המלכות הוא הנושא, לכן עיקר העבודה בראש השנה הוא קבלת עול מלכות שמים. חז"ל הסבירו את הסיבה לאמירת פסוקי מלכויות בראש השנה "כדי שתמליכוני עליכם". גם תקיעת השופר נועדה כדי לבקוע את ההעלם, ולגלות את מידת מלכותו יתברך.

הבעש"ט פירש כדרכו את הפסוק שהזכרנו בעניין תקיעת השופר, על פי דרך החסידות. הוא מדייק, שלכאורה היה צריך להיות כתוב 'תקעו שופר בחודש', ולא "בחודש שופר". לכן הוא מפרש שהפסוק בא לומר לנו שעלינו תמיד להיות במהלך של חידוש.

המצוות והמעשים טובים שלנו עלולים להיות מקובעים והולכים לפי ההרגל, אבל אנו צריכים תמיד לחדש חידושים. לא רק חידושים בתורה, אלא חידושים מעשיים. להגביר ולשכלל את המעשים הטובים. אם יהודי נתן צדקה היום, מחר הוא נדרש להוסיף עליה. אם הוא למד תורה היום כך, למחרת צריך שתהיה תוספת וחידוש.

אצל הרבי מלובביץ' עצמו ראינו חדשנות כזאת כל הזמן. מצד אחד הוא היה מאוד שמרן, ולא שינה בכלל מנהגים. אם קרה שפעם הוא התחיל לנהוג מנהג חדש, הוא היה מסביר ומתרץ באריכות על מה ולמה בא החידוש… אבל יחד עם זה, כל הזמן הוא חידש הנהגות ורעיונות חדשים.

כשישבנו פעם בהתוועדות, אחד החברים הראה לי בשם הבעל שם טוב פירוש מחודש על הפסוק "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹקֶיךָ". 'מצבה' היא מלשון 'יציב'. דבר שעומד כל הזמן באותו מצב, נחשב יציב. בעבודת ה', מי שעומד כל הזמן באותו מצב – כל יום מתפלל באותו זמן, גומר באותו זמן, אוכל באותו זמן – הכל אצלו נראה אותו דבר, הוא נקרא 'מצבה', חלילה, והתורה אומרת שה' שונא מצבות. לאדם אסור להיות כמו מצבה! צריך להתחדש ולהשתנות.

הבעיה היא, שאם אדם כל הזמן מחדש, אז אין לו קביעות, והוא עלול להפסיד את יכולת השמירה על מה שיש לו. אם פעם הוא עושה כך, ובפעם הבאה הוא עובר לעשות אחרת, אולי בפעם השלישית הוא כבר לא יעשה כלום. לכן צריך לעבוד בשני הכיוונים – מצד אחד לשמור על הישן, ומצד שני להוסיף ולחדש.

גם בגשמיות יש אנשים קבועים. הם נכנסים לגור בבית, ושם הם יושבים כל החיים ולא זזים. לעומתם, יש כאלה שכל פעם מחדשים. עוברים דירה, משפצים את הבית, אולי קונים רהיטים חדשים, אפילו אם הרהיטים שלהם טובים עדיין. הם מרגישים כל הזמן צורך לחדש. על כך אומר הבעל שם טוב, שאת כוח החידוש צריך להכניס במעשים טובים, שבהם תהיה ההתחדשות. "תקעו בחודש שופר".

לחיים.

כמובן, העניין של החידושים לא צריך להיות רק בראש השנה. אבל היות וראש השנה הוא יום כללי, ומה שפועלים בו משפיע על השנה, לכן מדגישים בעיקר בראש השנה את ההתחדשות. צריך לקחת את כל מה שעשינו עד עכשיו, ולמלא אותו בחיות ורעננות.

גם אצל הרבי ראינו את השילוב הזה: הוא היה נכנס לתפילה בכזה דיוק, שהיה אפשר לכוון את השעון לפי הזמן שהוא נכנס. אותו דבר גם להתוועדויות – ההתוועדות הייתה מתחילה באחת וחצי, בלי שום תזוזה. לא דקה לפני ולא דקה אחרי. ובכל זאת, תמיד הוא היה מלא חיות, כמו חדש.

אחד מגדולי הצדיקים של החסידות היה רבי מנחם מנדל מויטבסק, שדרך אגב, השם של הרבי מלובביץ', בעצם הגיע ממנו. הרבי נקרא על שם סב-סבו הרבי ה'צמח צדק', וה'צמח צדק' נקרא על שם רבי מנדל מויטבסק. אביו של הרבי ה'צמח צדק' היה חסיד של רבי מנדל, ולכן הוא קרא לו על שמו. בכל אופן, צדיקים אמרו על רבי מנדל שכל שבת ושבת בימי חייו הייתה בכזאת התרוממות והרגשת תענוג נפלאה, כאילו אף פעם לא הייתה שבת, וגם לעולם לא תהיה שבת אחרת! אני לא יודע בדיוק מה הוא הרגיש בכל שבת, אם הייתה לו הארה אחרת בכל פעם או משהו מעין זה; מה שוודאי הוא, שכך הייתה המציאות. כך הצדיקים שהכירו אותו העידו עליו. למרות ששבת חוזרת פעם בשבוע, היא הייתה אצלו חדשה לגמרי.

 הפסוק "תקעו בחודש" מלמד אותנו את שני הצדדים. מצד אחד, אדם צריך להיות קבוע בעבודת ה', עד שהוא 'תוקע' ומעמיד את עצמו באופן נצחי. אבל דווקא על ידי התקיעה הזאת, עבודתו של האדם היא 'בחודש' – מתחדשת בכל יום מחדש.

כמו שאמרנו, באמת אין סתירה בין הקביעות והחידוש, והם אפילו מובילים זה לזה. אם אדם תוקע ומייצב את עצמו בחוזקה, אז כל רגע יש לו יכולת להתחדש. אם תשאלו: איך הדברים משלימים אחד את השני? הבעל שם טוב אומר שבין טבע לנס אין באמת שום הבדל. אלא מה, כל דבר שמתרחש באופן חד פעמי, בפעם הראשונה הוא נחשב לנס. אם הוא ממשיך לקרות, אז כשמתרגלים אליו הוא נעשה טבעי וקוראים לו טבע. מצד האמת, הנס והטבע הם חידוש באותה מידה, והרי הקב"ה מחדש את העולם בכל רגע מחדש.

על ידי התבוננות בנקודה הזאת, שבאמת כל המציאות היא בעצם נס ודבר חדש, מקבלים כוח לעבוד את ה' בהתחדשות גדולה. כשמבינים שגם הטבע מתחיל בנס ובעצם הכל אחד, אז יודעים שרצון ה' מאחד את שני הדברים. כשה' רוצה שדבר מסוים יהיה, אז יש לו יציבות של קיום מצד אחד, ומצד שני הוא מתחיה בכל רגע מחדש. תארו לעצמכם, מה היה קורה אם היינו רואים היום בפעם הראשונה את השמש זורחת… היינו מדברים עליה כל היום, ומתפעלים איך פתאום הופיע כאן אור גדול כזה, שהוא כל כך חזק ומחמם עד שאי אפשר להסתכל עליו. בוודאי כל העיתונים היו כותבים על זה!

שתי העבודות שהזכרנו בהתחלה – קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות – באות לידי ביטוי בשני עניינים הלכתיים דומים, אבל באמת שונים בתכלית: חומרות והידורים. החומרות מגיעות מהחלק של קבלת עול מצוות; היהודי מתעסק בשאלה, האם הוא קיים את המצווה או לא. לעומת זאת, הידור מצווה מגיע משורש של תענוג שיש לאדם בעבודת ה', ומהשמחה שיש לו מעצם עשיית רצונו.

באופן כללי, חסידים היו מהדרים במצוות ולא מחמירים, מתוך הבנה שמי שמרבה בחומרות עלול להביא למרה שחורה. המחמיר נמצא כל הזמן בעצבנות, אם הוא יצא ידי חובה או לא. חסידים כן מרבים בהידורים, שהם באים אחרי שברור לגמרי ליהודי שהוא יצא ידי חובה. בכל זאת מוסיפים ומהדרים בעניינים נוספים.

כיום, אנשים מהדרים מאוד בגשמיות… הוא צריך דווקא את המאכל הזה, דווקא ממסעדה פלונית, ושיהיה אפוי בחום כזה בדיוק ובצורה כזאת וכזאת… גם מדברים שהם לא 'מעכבים', יש לבני אדם 'געשמאק', תענוג. אנחנו צריכים כנגד זה להדר ברוחניות, והכוח להשקיע בהידורים מגיע מראש השנה.

גם הנקודה הזאת נמצאת בהלכה למעשה, בדברי הרמ"א על עשרת ימי תשובה. ישנה הלכה ידועה, שגם מי שאוכל פת עכו"ם כל השנה, מצווה עליו להימנע מזה בעשרת ימי תשובה. למרות שמעיקר הדין אפשר לאכול, כשמגיע ראש השנה הולכים אחרי ההידור שלא לאכול, כי גם קבלת עול המלך צריכה להיות באהבה.

כשיוצאים מעשרת ימי תשובה, מגיע הזמן של חג סוכות וארבעת המינים, שבהם בולט עניין ה"הדר". בצעירותי, כשהלכתי פעם לקנות ארבעת המינים, היה שם מישהו בחנות שנחשב למומחה בדיני ארבעת המינים. אני לקחתי אז לולב ביד, וראיתי שהוא קצת לא ישר. הראיתי לו את הלולב ושאלתי אותו. אני לא יכול לשכוח איך הוא הגיב בתקיפות – "פעם ראשונה שאני שומע שאלה כזאת!!" הוא גער בי: "הרי בגמרא כתוב שכדי שלולב יהיה פסול הוא צריך להיות 'עקום דומה למגל'! הלולב הזה הוא כמו מגל??"

אחרי הנזיפה שלו חשבתי לעצמי שאולי כל זה שאנשים מחפשים שהלולב יהיה ישר הוא מיותר לגמרי, ואין לכך שום קשר למצווה. עברו כמה שנים עד ששמעתי איך הרבי היה נוהג, והבנתי שאותו תלמיד חכם לא צדק. שמעתי מהרב ביסטריצקי, שזכה בשנים האחרונות של הרבי להיות מי שהביא לו את הלולבים לבחירה, שעם הזמן הוא למד לדעת בדיוק מה הרבי מחפש. הוא סיפר לי שהרבי היה בהחלט בוחן את הלולב לראות אם הוא ישר. בנוסף, הרבי גם רצה שהלולב יהיה ירוק טרי, ושיהיה עליו כמה שיותר 'קורא'. בכל אופן, מעיקר הדין רק מגל פסול, ובהלכה לא כתוב שכמה שיותר ישר יותר טוב. אולי מעיקר ההלכה צדק אותו תלמיד חכם, אבל מבחינת הידור מצווה – הרי שכך כלל ישראל נוהגים להדר, ובוודאי שיש לזה מקום חשוב.

לפעמים יש אנשים שעוסקים רק בחומרות, והם ממש לועגים על המהדרים. אבל לצערי, קשה לשמוע מפיהם את שמו של הקב"ה סביב העסק של המצווה. אמנם שומעים את השמות של הספרים של הקב"ה – כן כתוב או לא כתוב – אבל לא שומעים את שם ה'. יש בזה חיסרון גדול, מכיוון שלכל לראש נדרשת נקודת השורש של התענוג בקיום המצוות, ואותה מביאים ההידורים. לעומת זאת, הפחד מהאפשרות לא לצאת ידי חובה לא נותן טעם למצוות.

הטעם המיוחד של קבלת עול מלכות שמים, כולל ההתחדשות והרעננות שמקבלים בראש השנה, צריך להימשך בכל השנה. הייתה תקנה של הרבי (שגם עליה הוא התנצל ואמר שקשה לחדש מנהגים), לערוך סעודה-התוועדות בראש השנה לקראת צאת החג. המטרה של הסעודה הזאת הייתה המשכת ענייני ראש השנה לכל השנה. מעניין שהרבי הרש"ב הדריך לשבת וללמוד חסידות מיד בתחילת החג, כדי לפתוח את השנה עם פנימיות התורה. ואילו כדי לחבר את הפתיחה לכל השנה, הרבי תיקן לעשות סעודה ולהתוועד. שנזכה להמשיך קבלת עול מלכות שמים לכל השנה כולה! לחיים, לחיים ולברכה!