#1 הרב איל ורד, מכון מאיר

ולקחתם לכם – כמותכם
הניסיון לחפש אתרוג מושלם, ללא פגם, הוא בעצם שיקוף של כל אחד מאיתנו
לחיים לחיים, סוכות נקרא גם חג האסיף. ויש משהו משמח ומשחרר בידיעה שזה האסיף שלי ואיתו אנצח. השחרור מהמתח של תביעת ההשתנות הרדיקלית, מאפשר מרחב של עבודה עם מה שיש, ועם מי שיש – שזה כל אחד מאיתנו.
והלוואי בינוני…
ובכל אופן, לקראת החג, מתעורר בנו יצר להשיג את האתרוג המושלם. א'א'א'. הכי מהודר שיש. וכך אפשר לראות אנשים עומדים, בוחנים, מעיינים. מחפשים נקודה שחורה, או חיסרון או פגם. בודקים צורה, הופכים את האתרוג ושוב מיישרים, ובסוף מחזירים לארגז… לא. זה לא האתרוג המושלם. נמשיך לחפש…
הניסיון לחפש אתרוג מושלם, ללא פגם, צדיק מיוחס ונקי, הוא בעצם שיקוף של כל אחד מאיתנו. אדם מחפש את עצמו באתרוג. בשם הסבא משפולי מספרים שהיה רואה את כל מפת העולם על האתרוג שלו. וגם אצלנו – האתרוג מאיר לנו שיקוף של עצמנו. ואם כך מעצמה עולה השאלה – האם אין אנו בעלי תשובה?
כי אם אנו בעלי תשובה, אז צריך גם לחפש אתרוג כזה. ואתרוג בעל תשובה, אמנם אין בו חסר (כי אז הוא כבר לא בינוני, שלא עושה עבירות, אלא רשע שיש בו חסרים, חטאים) אך יש בו כנראה כתמים, תוצאה של עלה שהסתיר את השמש, או שמש שלא הגיעה.
ואולי הוא נשרט מענף העץ שלו, אך בגבורה הוא תיקן את עצמו, ויש לו בלעטלעך שמעידים על כך שהוא אתרוג בעל תשובה, שלם, מהודר, אך לא מושלם. ועברו עליו כל מיני הרפתקאות והתמודדויות, וניכרים עליו סימני המאבק… עד שהגיע הלום. ככה נראה אתרוג של ארץ ישראל.
האם אתרוג כזה לא יאה לנו?
על אתרוג מסתכלים מרחוק, במבט מקיף הבוחן את כולו, ובעין טובה. ודי לו. כי אם נדקדק עומק דין עם האתרוג – ונתבונן בו בעין המחפשת פגמים, איך נישא פנים למה שאמרנו לא מזמן "אָדוֹן דִּין אִם יְדֻקְדַּק. בְּחֵקֶר פֹּעַל אִם יֻבְדַּק. גֶּבֶר לְפָנֶיךָ לֹא יִצְדַּק"?
על ארבעת המינים נאמר "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" (ויקרא כג, מ). המילה "לכם" היא מיותרת. חז"ל לומדים ממנה – שיהיה שלכם, בבעלותכם. ואפשר גם להוסיף: ולקחתם לכם – כמוכם.
ומי שיֵדע לומר לי את ההבדל בין אתרוג מהודר א, לבין מהודר אאאאאאאאאא, ולמה אנחנו נמשכים דווקא לריבוי האל"פין הזה, והאם לא בא לנו כאן בהפוכה מין חוט השערה של גאווה… והרי כל עניינו של האתרוג הוא הריחוק מתחושת המושלמות המסוכנת הזו, שהרי אתרֹג ראשי תיבות "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה" (תהילים לו, יב).
אלא האתרוג טוב לו שיהיה כמו בעליו. או כמו שבעליו צריך להיות. נקי, ללא חיסרון, אך גם לא מושלם.
שמח היטב בחלקו, נושא על עצמו סימנים של ארץ ישראל, שיש בה חום וקור, שמש וצל, וכל אלו עברו על האתרוג הדר באילנו משנה לשנה. ועם זה אנחנו באים. את זה ננענע לפני המלך. אתרוג שהוא כמו בעליו. אתרוג בעל תשובה. שיש בו טעם ויש בו ריח. אבל גם יש בו ענווה. לחיים לחיים!

#2 הרב אריה הנדלר, ראש ישיבת ההסדר רמלה

לא לבד
אדמו"ר כמו אתרוג או אדמו"ר כמו סוכה
חסידים מספרים:
לאחר מותו של הבעל שם טוב, התפרסם מאוד תלמידו רבי פנחס מקוריץ. חסידים רבים היו באים ושואלים בעצתו. עלה על דעתו שהם מרבים להפריע אותו מעבודת הבורא ומתלמוד תורה. לא ראה כל מוצא אחר שיחדלו הבריות מלדחוק עליו, והתפלל לה' שישניא אותו על הבריות ותפילתו נתקבלה. מכאן ואילך לא היה לו שום מגע עם הבריות, חוץ מן התפילה בציבור. הוא התבודד לנפשו ונתייחד עם הבורא. כשבא חג הסוכות נאלץ לשכור גוי שיבנה לו את הסוכה, כי שום יהודי לא רצה לעזור לו. וכיון שהיה חסר כלי מלאכה שלח את אשתו אל השכנים לשאול מהם, ובעמל רב הצליחה להשיג כלי מלאכה אחדים.
בליל סוכות אחרי התפילה הזמין עוברי אורח אחדים לסעוד אצלו אבל איש לא רצה לבוא עמו, כל כך היה שנוא בכל הסביבה וכך הוצרך לשוב לביתו לבדו. כשקרא את האושפיזין והזמינם לבוא, ראה את אברהם אבינו עומד בחוץ כמי שרגיל לבוא לבית ומבקש גם עתה להיכנס, והנה מרגיש הוא שאין זה כלל הבית שנתכוון אליו, והוא עוצר בפסיעותיו מתוך תימהון. "מה פשעי ומה חטאתי?" קרא רבי פנחס אל אברהם אבינו. "אין זו דרכי", השיב אברהם אבינו, "לבוא לבית שאין עוברי אורח מצויים בו".
מכאן ואילך התפלל רבי פנחס שימצא שוב חן בעיני הבריות ושוב נעתר לו ה'.
הבעיה איתה התמודד רבי פנחס מקוריץ היתה בעייתם של צדיקים רבים. תפקיד ההנהגה שקיבלו על עצמם גזל מהם זמן רב. דלתם היתה פתוחה לכל שואל ומבקש עצה, וממילא היו הרבים מכלים את זמנם של הרביים והם לא יכלו להתמסר לעבודת ה', ללימוד ולעיסוקים רוחניים. מחשבה נוספת מגלה כי הבעיה עמוקה שבעתיים שכן כל הסיבה בגללה באים אנשים אל הרבי היא בשל היותו איש בעל שאר רוח, בעל יכולות מוסריות ורוחניות גבוהות. אבל אם לא יניחו לו לעסוק בעבודת הרוח, הרי ישוב להיות כאחד האדם ושוב לא יוכל לשמש ככתובת לפנייה של ציבור חסידיו.
ההתייחסות לבעיה הזו חצתה את הרביים השונים. היו שבחרו בהתבודדות, והיו שבחרו לפתוח את דלתם לרווחה. רבי אלימלך מליז'נסק, שניסח בספרו את דמותו ותפקידו של הצדיק בקהילת חסידיו, עמד על כך שהצדיק או הרבי, צריך להיות מעורה בעדתו, וכי עליו להתמסר אל קהלו ללא סייג. לעומתו, היה רבי מנחם מנדל מקוצק רגיל לומר כי הרבי דומה בעיניו לאתרוג, כולם ממשמשים בו מפני מראהו היפה ומפני ריחו הטוב, עד שבסופו של דבר, הוא נפסל. ההתלבטות הזו שהיתה קיימת אצל הרביים השונים, היא התשתית הרעיונית לסיפור שלפנינו.
רבי פנחס מקוריץ סובל מההפרעות החוזרות ונשנות שמפריעים לו החסידים מעבודת הבורא ומלימודו. הוא בוחר להתנתק מן הסובבים. הוא מתפלל אל ה' שישניא אותו על הבריות. כך זוכה רבי פנחס לשקט. נקודת השבירה של רבי פנחס היא בחג הסוכות. חג הסוכות הוא חג האורחים, האושפיזין. יש בסוכה הרבה ממידת אוהלו של אברהם אבינו שהיה פתוח לכל עבר, כדי לקבל את העוברים ושבים.
רבי פנחס זקוק לעזרה, אבל הוא לא מסוגל למצוא אותה. את הסוכה הוא בונה עם גוי, מי שאינו בן ברית. כשצריך הוא לשאול כלים, הוא נאלץ לשלוח את אשתו משום שהוא לא יזכה לקבל אף לא כלי אחד משכניו. מסתבר שהעולם בנוי על מערכת של נותנים ומקבלים. אדם הבוחר לעזוב מערכת זו ומונע את עצמו מלתת, יזכה ליחס דומה כשהוא עצמו יזדקק לעזרה.
כשרוצה רבי פנחס להזמין אליו אורחים לסעודת החג, אין הוא מוצא מתנדבים לאכול אצלו. רבי פנחס איננו נפתח, ומשום כך אין האורחים באים אליו. ואז אפילו האושפיזין לא באים במחיצתו של רבי פנחס שהחליט לנעול את עצמו מפני הזולת.
אברהם אבינו רוצה להיכנס לביתו של רבי פנחס אבל ברגע האחרון נסוג. התהליך הזה מזכיר את התהליך שעבר רבי פנחס עצמו, כשבתחילת הדרך פתח את דלתו לפני כל אדם אולם לאחר מכן החליט לסגרה כדי שיוכל לעסוק בתורה ובעבודת ה'. אברהם אבינו אינו מוכן להיכנס לסוכתו של רבי פנחס משום שאברהם אבינו מסמל את הרעיון של פתיחת הדלת לכל עובר ושב. פתיחת דלת שבהרבה מובנים היתה ממש זהה לפתיחת הדלת של הרביים החסידיים. אברהם אבינו פותח את דלתו לכל אדם כדי ללמד אותו פרק בעבודת ה'.
רבי פנחס מפנים את המסר שדמותו של אברהם אבינו מלמדת אותו. הוא מבקש לחזור להיות כבראשונה, אהוב על הבריות, ופותח שוב את דלתו כמתחייב מהשליחות שנטל על עצמו להיות רבי.

#3 אורה רבקה וינגורט

בצל כנפיך
שמחה בלתי אפשרית מתאפשרת בסוכה, המגוננת עלינו מכל העולם
ימים רבים עוברים עלינו בתהיות, מערבולות, ספקות ושאלות קיומיות. ובתוך הימים הרבים והסוערים הללו של אי־הודאות, מתגלה פתאום אי של ודאות – הסוכה.
"כי יצפנני בסוכה ביום רעה, יסתירני בסתר אהלו". הסוכה היא מעין מפלט מכל צר ומזיק. מקום מסתור, בטוח, מוגן. הזוהר הקדוש אומר כי בשעה שאדם יושב בסוכה, השכינה פורסת את כנפיה עליו. הנימוק בתורה לישיבה בסוכה הוא "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". הסוכה עוזרת לנו לדעת, שגם במדבר המלא מזיקים ופורענויות, הקדוש ברוך הוא משגיח עלינו, שומר עלינו, מסוכך עלינו.
תיאור מופלא במיוחד של תחושת מסתור ומפלט בצל הסוכה, קראתי פעם בתיעודו של אברהם תורי, ביומנו מגטו קובנה, אודות סוכת חסיד אחד (מתוך אתר "גנזך קידוש ה'"):
"ראש השנה ויום כפור היו השנה ימים עצובים. לכבוד חג הסוכות הקימו סוכות אחדות מקרשים עם כיסויים של סכך. נמצאו גם אתרוג ולולב. יהודים לא מעטים סעדו את לבם בסוכות.
"כאשר הלכתי בבוקר לפגישה… נתקלתי בסוכה שהוקמה ליד גוש בתים גדול. תמהתי על רצון החיים של היהודים בגטו. הנה נדמה כי סכין חדה מונחת על הצוואר ואף על פי כן האנשים אינם מאבדים את עוז רוחם, אינם חדלים מלהיות יהודים. אחר הצהרים נקראתי באופן דחוף לבתי המלאכה, שם חיכו גרמנים ממשרד ה'שטאדט־קומיסר'. מיהרתי ללכת לשם. בדרכי לבתי המלאכה נתקלתי בסוכה נוספת. דלתה היתה פתוחה לרווחה, ואפשר היה לראות בתוכה יהודי מזוקן ולראשו כובע שחור. הוא היה לבוש בגדי חג, ופניו קרנו משמחה. בסוכה ישבו עוד מספר אנשים. הם שרו ניגון חסידי וליוו אותו במחיאות כפיים וברקיעות רגליים. הם שרו בהתלהבות ובדבקות כאילו לא היו קיימים בעולם גטו ושליטים גרמניים…
"כאשר ראה אותי, יצא היהודי המזוקן מן הסוכה. הוא אחז בשרוולי ושאל שאלת תם: 'מה אתה עושה בסביבתנו? שלום עליכם! ויום טוב שמח!' הוא היה שרוי במצב רוח מרומם ואף נראה קצת "מחומם". נראה כי לגם כוסית משקה לכבוד החג. הוא לא הקשיב לתשובתי, שאני ממהר לפגישה ומחכים לי בבית המלאכה.
"'האם כבר ישבת בסוכה השנה?' חקר אותי היהודי המזוקן. 'לא' עניתי, 'לא היה לי זמן. תסלח לי, אני ממהר'. היהודי, זוסמאן שמו, והוא אגב מכר שלי, סוחר מקובנה וחסיד. הוא הסתכל עלי בתימהון, כאילו הייתי כופר בעיקר. הוא תפס בזרועי ומשך אותי לתוך הסוכה. 'נא להיכנס' – רעם בקולו. ואני שוב: 'אני ממהר לפגישה בענייני הכלל'. דבריי לא השפיעו על היהודי המזוקן. הוא אמר: 'אין דבר. רק לרגע'. הוא הושיב אותי בכוח על ספסל בסוכה.
"בלית ברירה ישבתי. אמרתי 'שלום עליכם' לשאר היהודים בסוכה, והסתכלתי סביבי. זוסמאן שאל את האורחים שלו: 'האם אתם יודעים מיהו האיש? זה גולוב. הרי אתם יודעים, מן הוועד'.
"היהודים ענו כמו במקהלה: 'שאלה אם אנו יודעים? בוודאי שאנו יודעים, מן המיניסטרים שלנו'. וכל אחד תקע לי 'שלום עליכם'. אני אומר להם: 'אני כלל לא מיניסטר. אני יהודי כמו כולם. יהודי מן הגטו. עכשיו תסלחו לי יהודים, עכשיו אני באמת חייב ללכת. קראו לי לבתי המלאכה'.
"אך זוסמאן בשלו. הוא רמז לאשתו דרך החלון של הסוכה ומיד נכנסה זו לסוכה ובידיה יי"ש ועוגה. הוא בעל שמחה היהודי המזוקן, בנו נהיה היום בר מצווה. הוא בקש ממני לשתות כוסית יי"ש ולברך את ברכת 'שהכל'. וכמובן, לטעום מן העוגה. תוך כדי דיבור פצחו היהודים שוב בניגון.
"'אם אמרתי מטה רגלי, חסדך השם יסעדני". מילים אלו היתה להן משמעות מיוחדת ועמוקה בסוכה שבגטו. היהודים בסוכה שרו בדבקות ובאמונה בחסדו של ה' יתברך, ואני שכחתי את עצמי ואת שליחותי הציבורית והצטרפתי לניגון ולאמונה.
"במשך כל היום הייתי תחת הרושם הטוב של אווירת החג בסוכת החסידים. הערצתי אותם, קינאתי בהם על יכולתם להשתחרר מעול הגטו, מן הבעיות היומיומיות המעיקות על הפרט ועל הכלל.
"'אם אמרתי מטה רגלי' – מזמרים יהודים מלאי אמונה. 'חסדך השם יסעדני'. אשרי המאמין".
סיפורי אמונה מהשואה תמיד נותנים לי פרספקטיבה, ולפעמים גם בפרופורציות להתמודדויות היום יומיות. ועם זאת אוצרות האמונה שבהם אינם בלעדיים לימים ההם ולזמן ההוא, אלא יכולים להוות מקור להשראה גם בחיי היום יום שלנו, על המורכבויות והאתגרים שהם מזמנים עבורנו, בהשגחה פרטית.
בהקשר לענייננו, הסוכה מזמינה אותנו להיכנס לתוך מקלט ומרחב מוגן של אמונה וביטחון. פתגם אנגלי אומר כי "ביתו של אדם הוא מבצרו'" בחג הסוכות אנו מוותרים מרצון על האזור האישי הנוח הזה, המוגן על ידי סוגר ובריח, לטובת יציאה ל"דירת ארעי". היציאה הזו עוזרת לנו להפנים כי למעשה כל חיינו ארעיים, וכי ה' הוא זה ששומר עלינו – גם כאשר אנו בבית.
תחושת הביטחון, אם כן, המוענקת על ידי הסוכה, היא תוצאה של האמונה שלנו בנוכחותו והשגחתו הצמודה של ה' עלינו. לא בכדי מכנה הזוהר את הסוכה "צלא דמהימנותא" (צל האמונה).
חג הסוכות הוא הזמן להעמיק את האמונה בנוכחותו של ה' בכל צעד ושעל בחיינו, ובהשגחתו הפרטית על כל מה שקורה לנו במישורים הלאומיים והפרטיים. כך אנו בונים ודאות, שחזקה יותר מכל אי־הוודאויות, ומתוך האמונה הזו נזכה בעזרת ה' גם לראות בצורה ברורה יותר את השגחתו הגלויה עלינו.

#4 דרור יהב, נהורא רמת גן

להתיישב על הספסל
אוגדים את הלולב בצל הסכך ומארגנים את המחשבות שלנו מחדש
מצוות ארבעת המינים היא ללא ספק אחת המצוות היותר משונות בתורה, למי שלא רגיל אליה. את נימוק הגמרא "מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים", מסביר רבי צדוק הכהן: הרוחות והטללים הרעים הם המחשבות והאמונות השליליות שמחלישות אותנו. הן גורמות לנו לחשוב שאנחנו קטנים, חלשים, כנועים לגורל. שאפילו אחרי שנטהרנו אין שום סיכוי להשתנות והכל יישאר כמו שהיה. נענועי הלולב, שמשול גם לחרב שמניפים לאחר ניצחון בקרב, מזכירים לנו שלמרות שהמחשבות הרעות מרגישות אמיתיות, הן אשליה. כמו הולוגרמה שנראית מוחשית לגמרי על הקיר, כשבעצם אין שם שום דבר.
כשהרבי הריי"צ מלובביץ' נאסר על ידי הקומוניסטים, הוא נלקח לחקירה בבית הכלא המפחיד ביותר בלנינגרד, 'שפולרקי'. רק אמירת השם הפילה אימה על כל תושבי העיר… בזיכרונותיו סיפר הרבי שכשהביאו אותו לבית הסוהר, הכניסו אותו למסדרון ארוך וציוו עליו ללכת ישר עד שיגיע לחדר שם יושבות פקידות ובו יצטרך לענות על שאלון בכתב. המסדרון היה באורך כמה עשרות מטרים, הקירות שחורים ואפלים, כשרק נר קטן מאיר אותו כל כמה מטרים. לאורכו עמדו עשרות חיילים מזוינים בכידון, חרב ביד אחת ורובה בשניה. החיילים היו גבוהים וחזקים, מראה פניהם מטיל אימה, מדיהם אדומים ובוהקים. המסדרון הזה נראה כמו הגיהנום. כל מי שהלך בו חש אימה נוראה, והרבי העיד על עצמו שגם הוא פחד מאוד. הוא צעד בחושך האיום ובדממת המוות ושאל את עצמו: לאן אני הולך? מה יהיה עלי? ומחשבות מחלישות של חוסר ודאות נפלו עליו.
מרוב בלבול, הוא לא שם לב שבמקום להמשיך לעבר הדלת אליה פקדו עליו להיכנס, הוא פנה למסדרון סמוך. לתדהמתו המסדרון הזה היה שונה מאוד: הוא היה מואר, צבוע לבן, עם חלונות רבים ובלי שומרים, וספסלים ארוכים עומדים לאורכו. הרבי התפלא מההבדל הגדול שבין המסדרון הראשון לשני, אבל שמח מכך שאין אף אחד שישאל אותו שום דבר. פתאום הוא נזכר שטעה והיה אמור להיכנס אל הדלת ההיא, אבל הוא אמר לעצמו שהכל בהשגחה פרטית, המשיך ללכת במסדרון הלבן והתיישב לנוח על ספסל. לראשונה מאז שהגיע יכול היה לסדר את מחשבותיו.
הוא התחיל לחשוב מה קורה בביתו, איך בוודאי עורכים חיפוש בחדרו ומחרימים את כתבי היד היקרים שאסף, איך מאיימים על בני ביתו ואולי אוסרים אותם יחד עם עוזריו. אבל אז לפתע הבזיקה מחשבה במוחו: הרי הכל מאת ה'! במקום הזה קל כל כך לשכוח זאת, אבל ה' הוא המלך גם במקום כזה שבו מענים את האסירים עד שיסכימו לומר "אין אלוקים", מקום שבו הרוע והאכזריות שולטים. הוא לקח לו סיגריה, והחליט לעצמו החלטה אסטרטגית שתלווה אותו לכל אורך המאסר: "עלי להיות עז ותקיף באמונה, ולא להתחשב בשום אופן עם מה שקורה סביבי! ה' הוא גדול ולביטחון בו יש כוח אינסופי".
המחשבות האלה כל כך חיזקו אותו עד שהוא הודה בליבו לה' על כך שטעה בדרך והגיע למקום בו היה מסוגל ליישב את המחשבות ולהתחזק באמונה. בהחלטה אמיצה קם משם והלך לאן שהלך…
הריי"צ סיפר שמרגע זה הוא התחיל לשים לב איך השקיעו הקומוניסטים כל מאמץ בהפחדת האסירים. השומרים והחוקרים נקטו באמצעים קשים כי מרגע שהאדם נשבר ומאבד את אמונתו, אפשר לגרום לו לומר ולעשות את הדברים הנלוזים ביותר. ואילו הוא, בגלל האמונה החזקה וההחלטה שהחליט לא להיכנע, קיבל מכולם יחס של כבוד והתפעלות.
בחג הסוכות אנחנו יושבים בסוכה, "צלא דמהימנותא", מחוץ לשגרת החיים הרגילה. יש לנו הזדמנות 'להתיישב על ספסל' וליישב את המחשבות. להזכיר לעצמנו ש"אין עוד מלבדו" ממש, ושהאמונה הזו יורדת ונוקבת עד חדרי תהום ולב. להירגע מכל הטללים הרעים שמחלישים ומפחידים אותנו עם מסדרונות חשוכים ומחשבות מאיימות. זו רק אשליה! היצר הרע מאיים, צועק ומפחיד, מנסה לגרום לנו להיכנע לפני שבכלל התחלנו להילחם. לכן אחרי שישבנו בסוכה אנחנו מניפים את הלולב בגאווה: זהו סימן שאנחנו נלחמים. ויותר מכך – זה סימן שאנחנו גם מנצחים.
לחיים לחיים!

#5 הרב איל יעקובוביץ, ראש ישיבת אורות האר"י צפת

בשביל מה שיחקתם?
ימי החגים. "ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'.
שנאמר: והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה"'
סליחה על השאלה, אבל האם הרגשתם פעם שזה קצת יותר מדי? שזה בזבוז זמן? בזמן הארוך של התפילה, השירים והריקודים אפשר היה ללמוד עוד משהו, להתחזק מספר אמונה או לעשות משהו מועיל לעולם, יותר מאשר לשיר את אותו השיר מאה פעמים או לחזור בתפילה שעות ארוכות על אותן מילים. ואולי אם הייתי לומד יותר זמן ורוקד פחות, הייתי מתחבר יותר ורוצה יותר את הקדושה!
לפני כמה שנים עברתי לפני התיבה בתפילת מוסף של שבת בישיבת הסדר חשובה. בקדושת "כתר" התחלתי את הניגון של ר' שלמה למילים "הוא אלקינו" ואחרי סוף המילים הוספנו ושרנו שוב את הניגון ללא מילים. אחרי התפילה ניגש אלי אחד מראשי הישיבה ובשיא הרצינות שאל: "מה זה פה, סניף של תנועת נוער? לישיבה באים להתפלל ולא למקהלה והווי חברתי. אם אתה רוצה לשיר את המילים זה בסדר, כי זה מעורר את הכוונה, אבל סתם ניגון בלי מילים, בשביל מה זה…?!"
באותו סגנון שמעתי פעם אחד מגדולי הרבנים שאומר על 'קבלת שבת קרליבך' שזה בשביל חוויה חברתית ולא בשביל התפילה. הראיה לכך, טען הרב, שאחרי שמסיימים לשיר את המזמור, ממשיכה המנגינה ועוד ביתר שאת מאשר עם המילים. "נשמע כאילו המילים של התפילה היו 'נטל' על השירה", אמר הרב.
רבותיי, אני רוצה להפוך את התפיסה הזאת. השירה והריקודים הם לא האמצעי למטרה, הם המטרה.
רבי אלעזר אזכרי מצפת, מחבר ספר 'חרדים', כותב במצוות אהבת ה' על הניגון "כשם שדרך החשוק לשורר לחשוקתו, כך ועוד יותר מזה ישורר לה' שירי אהבה". כדוגמה הוא מביא את השיר שכתב "ידיד נפש אב הרחמן".
האוהב לא שר לאהובתו כי הוא רוצה לחזק בזה את התחושות שלו. הוא גם לא שר לה כי היא צריכה את זה. השיר הוא ה'חפצא' של האהבה. בשיר מונחת האהבה עצמה והיא משתפכת ועולה בין מילות השיר המתנגן בריקוד.
מה לה' בעולמו יותר מהאהבה הזו שבינינו, כל הלימוד, כל המצוות, כל יציאת מצרים – הכל הוא בשביל לשוב אל האחד שנפרד. ה' אחד ושמו אחד. לשוב לרגע אמיתי של דבקות. "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו".
נקודת השיא של יציאת מצרים, כאשר סרה מאתנו סופית צרת מצרים, היא שירת הים. שירה שאינה רק אמירת תודה על ההצלה שקרתה לנו או פריסת החזון והיעדים שלנו. שירת הים אינה אלא שבח והתפעלות מה'. היא שיר אהבה.
הרמב"ן בסוף פרשת בא אומר שכל נס יציאת מצרים לא היה אלא בשביל לעורר את האהבה לה'. ומוסיף שם שאין לבורא כוונה אחרת בכל היצירה הראשונה אלא שיתכנסו בני אדם, יכירו בה' שבראם, יודו לו ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו. "הבוחר בשירי זמרה מלך יחיד א־ל חי העולמים".
אני נזכר בילדה שלי שהגיעה אלי בוכה כי אחיה ניצח אותה במשחק. "בשביל מה שיחקתם?" שאלתי אותה, "בשביל ליהנות ביחד! המשחק עצמו הוא רק התפאורה". ומיד חשבתי לעצמי: מה התפאורה של המשחק של העולם ומה השורש? ברור. השורש הוא שנהיה ביחד. בשביל השורש אנחנו לא רוצים לפספס משנה אחת בכל הש"ס או קושיה אחת של המהרש"א. בשביל זה אנחנו מדקדקים בקצה של הלולב ובנקודה השחורה שעל האתרוג.
רבותיי. מה יהיה בגאולה? איך חז"ל מתארים לנו את החוויה של בית המקדש בימי סוכות? "לא נתנו שינה לעינינו". ימים שלמים של שמחה פורצת גדר מאחדת ומחברת. רוח הקודש מקשקשת לפנינו כזוג וכל הגויים לא מאמינים למראה עיניהם. לב אחד, לב בשר, של עם שלם לעבודת ה'. לא עוד געגוע תיאורטי שמרוכז רק במחשבה ובלימוד, אלא חתונה. חופה שמחה ריקודים וייחוד. "והתהלכתי בתוככם", כפשוטו. קרבה ממשית ומוחשית לה'.
וכך כותב הרמב"ם בהלכות לולב: "ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'. שנאמר: והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה"'.

#6 הרב ליאור אנגלמן
בית המדרש הקהילתי בכפר סבא וישיבת בינות ברעננה

ילדי הערבה
אולי הערבה לא כל כך עלובה כפי שחשבנו. אולי היא לא כל כך חבוטה כפי שהתרגלה לחשוב על עצמה
הערבה, כולנו יודעים מאז ילדותנו, אין לה טעם ואין לה ריח, היא מסמלת את אלו שאין בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. לא פלא שבדוכני ארבעת המינים שבין כיפורים לסוכות אנחנו מוכנים לשלם ממיטב כספנו על לולב נאה, הדס מהודר, שלא לדבר על אתרוג שיש בו גם טעם גם ריח, אבל ערבות אנחנו מבקשים בחינם. מה פתאום לשלם על ערבה? שתשלם היא על הזכות לחיות שבעה ימים בשכנות לאתרוג הצדיק…
ופתאום, בחלוף שישה ימי חג, ביום השביעי, מתהפכות להן היוצרות. איש אינו משלם בשביל אתרוג הדס או ערבה, אבל דוכני ערבה מוצבים בפתחו של כל בית כנסת. פלא – לפני אחד עשר יום, בהתקדש עלינו יום הכיפורים, ביקשנו בדחילו ורחימו, על דעת המקום ועל דעת הקהל, רשות להתפלל עם העבריינים, והנה, בהושענא רבה אחרי שבע הקפות, אנחנו מניחים את שלושת המינים בצד ומחזיקים רק חמישה בדי ערבה בידינו. עם הערבות הללו שמדמות את פושעי ישראל אנחנו עומדים להתחנן ברגע האמת.
אולי מפני שכמו הערבה המתייבשת בקלות אין כמו ריקנים שבישראל כדי להבהיר לנו כמה קרבת ה' חיונית, עד כמה אי אפשר לעמוד רגע אחד בלעדיה, ואולי, כמו שמסביר השפת־אמת, אחרי שבעה ימים שהסכימה הערבה לחסות בצלו של האתרוג היא קנתה ענווה שמאפשרת לה קרבת ה' מיוחדת לבעלי תשובה, אבל לבי אומר לי שיש כאן עוד משהו, שרגע לפני ה"פתקא" אנחנו לומדים להסתכל על הערבה מחדש. אולי היא לא כל כך עלובה כפי שחשבנו. אולי היא לא כל כך חבוטה כפי שהתרגלה לחשוב על עצמה.
פעם אחת אחרי חביטת הערבות של הושענא רבה, עמדתי לרגע והרחתי. לערבה אין ריח, אבל לבית הכנסת שלרצפתו ערבות חבוטות ועוד איך יש ריח, ואפילו ריח נעים במיוחד. זה הריח שהסתתר באלו שנראו כל כך רחוקים, אבל היה שם תמיד.
אנחנו מכירים כמה "ערבות" כאלו שצמחו להיות אתרוגים. בן־כלבא שבוע היה משוכנע שעקיבא אינו אלא ערבה ריקה, והיו לו סיבות טובות לחשוב כך: הרי הערבה הזאת הכריזה בחוצפה "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". מן הסתם כל העולם מסביב לא ראה בעקיבא יותר מערבה יבשה, אבל בזכות רחל שהצליחה להריח את ריח הערבה מבעד לכל המסכים, זכינו לאתרוג הזה ש"ראוי היה שתינתן תורה על ידו". והיה ריש לקיש שנראה היה כמו ערבה קוצנית ומסוכנת במיוחד, לסטים מזוין, לא פחות, אבל בזכות רבי יוחנן שהצליח לראות את כוח האתרוג הטמון בערבה, נעשה חילו לאורייתא. והיה גם אליעזר שלימים יהיה רבי אליעזר בן הורקנוס, שאיש לא האמין בו ואביו חשב שאינו אלא עצלן שמתחמק מעבודה, אבל הוא לא הסכים לחשוב עצמו לערבה עד שאמר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם.
לפעמים הערבות הללו הם השכנים שלנו, לפעמים הערבות הללו הם אנחנו עצמנו ולפעמים הערבות הללו הם הילדים שלנו. ילדים שמתקשים בלימודים ועבודת ה' לא פשוטה להם, והם שומעים ממורים וחברים עד כמה הם ערבות, עד כמה אין להם טעם ואין להם ריח ואין ואין ואין. ואילו היה להם כוח היו יוצאים לשוק ומכריזים שהם זקוקים נואשות למישהו שיאמין בריח הגנוז שלהם. הם לא ייצאו לשוק. הם מתביישים. הם בבית. ומהבית תבוא ישועתם כי אין כמו הורים לגלות לילדי הערבה שלהם עד כמה הם אתרוגים.

#7 הרב חיים שלום דייטש

טעם יוצא מהכלל
למרות שר' בערקה חי בארץ כבר שנים, הוא הסתכל בעצבנות לכל עבר, מחפש מי עוקב אחריו > מים הם דבר פשוט, אבל רק אותם אנחנו שותים כשאנחנו צריכים לא להתייבש > שמחה עובדת הפוך מאיך שחושבים: ככל שאני מבין פחות, אני שמח יותר < התוועדות שמחת בית השואבה
ידוע שבלילות סוכות היתה שמחה כזו בבית המקדש, שמי שלא ראה אותה – לא ראה שמחה מימיו. על מה שמחו? בחג הסוכות היו מנסכים בבוקר מים על המזבח, בנוסף ליין שהיו מנסכים בכל ימות השנה. את המים האלה היו מביאים לפנות בוקר ממקום שנקרא "שואבה". הפסוק אומר "ושאבתם מים בששון" ומכאן למדו שהשאיבה צריכה להיות בשמחה, ולכן היו רוקדים ושמחים במקדש כל הלילה. עד היום בכל קהילות ישראל נוהגים לערוך "שמחת בית השואבה" במהלך ימי החג, זכר לאותה שמחה שהיתה במקדש.
הרבי מלובביץ' שואל על כך שתי שאלות גדולות. ראשית, בימינו, כשאין מקדש, אין בסוכות שום זכר לניסוך המים, אז זכר לשמחה כן עושים? איזה מין דבר זה? יש כל מיני "זכר למקדש" כמו אמה על אמה לא מסוידות בכניסה לבית, אפר מקלה בראש חתנים. לפי ההיגיון הזה, היינו צריכים לעשות "אבלות בית השואבה"…
ועוד שאלה: בדרך כלל השמחה על המצווה באה אחרי שקיימנו אותה. בתקיעת שופר יש המון יראה לפני כן, אבל לאחר מכן שרים ושמחים "אשרי העם יודעי תרועה". אחרי שעושים ברית עורכים סעודת מצווה. בזמן החופה החתן והכלה נראים רציניים, יראה שפוכה על פניהם, אבל אחרי כן הם שמחים ורוקדים ועורכים סעודה. השמחה מתחילה אחרי המצווה, אז מדוע דווקא בשמחת בית השואבה היו שמחים לפני כן? פעם רציתי לתרץ שאולי בזמננו אין כל כך קושיה: אנחנו שמחים ורוקדים בלילה, כדי שעד הבוקר יבוא המשיח ואז נקיים את המצווה באמת.
העניין פה הוא באמת יוצא דופן. בעצם זו לא שמחה רגילה על כך שעשיתי מצווה, אלא שמחה על עצם העובדה שאני מצוּוה, שהקדוש ברוך אמר לי לעשות משהו. עכשיו תשאלו ובצדק: למה לא עושים שמחת שופר, שמחת תפילין, שמחת נרות שבת? זו שאלה טובה, למה קבעו דווקא כאן את השמחה על עצם העובדה שאני מצווה?
כל השנה ניסכו יין על המזבח, ולא כתוב בשום מקום שהיתה זו שמחה יוצאת דופן. דווקא בניסוך המים שרתה שמחה. לכאורה זה היפך הפשט, שהרי "יין ישמח לבב אנוש". בגמרא כתוב שיין ישן – דעת זקנים נוחה ממנו. ליין יש טעם טוב, הוא משביח עם הזמן, מתפתח, ומי ש'מבין' ביינות יודע למצוא בו עושר של טעמים. רק תסתכלו מה כתוב על הבקבוק – "ניחוח של פירות יער, קינמון ואוכמניות". שמעתם פעם דבר כזה?
מים לעומת זאת הם הדבר הכי פשוט בעולם. אין בהם שום מיוחדוּת. ולכן על פי הלכה, אם שותים יין כדי לבלוע עצם שנתקעה בגרון, צריך לברך עליו כי סוף כל סוף מרגישים טעם. מה שאין כן במים שאם שותים אותם רק כדי לקחת כדור, לא צריך לברך.
ברוחניות, היין מצביע על דרגות שונות של הבנה, עומק לפנים מעומק, השגה שמשביחה עם הזמן ועם הלימוד. ואילו המים הם כמו קבלת עול – בלי טעם.
היין והמים נמצאים גם במצוות. היין הוא הטעמים המיוחדים של המצווה. אתה יודע שהמצווה הזאת "מסוגלת" לעניין מסוים, אבל כדי לדעת זאת צריך ללמוד עליה, להכיר אותה, להיות בעלי השגה. רבי סעדיה גאון, למשל, מביא עשרה טעמים למצוות שופר. אבל יש עוד סוג של כוונות, והוא שעושים את המצווה מבלי להבין אלא רק כי ה' ציווה. המים הם עשיה בלי לדעת למה. אדרבה, האדם מרגיש שהוא לא יכול לדעת, שהרי איזו שייכות יש לי לדעת למה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני דבר מסויים? אני רק יודע שהוא אמר לי, ואני עושה.
היה יהודי אחד, ר' בערקה חן עליו השלום, שהיה מהחסידים הראשונים שהגיעו לארץ מרוסיה בתחילת שנות השישים. הוא היה הולך ברחוב בכפר חב"ד ומסתכל כל הזמן אחורה מתוך הרגל, לראות מי עוקב אחריו… הוא עבר שם שבעה מדורי גיהנום, רדיפות ואיומים וכליאות. פעם ראיתי אותו בהתוועדות, ואחריה הוא הלך ביחד עם משפיע אחר וסיפר לו איך היה ברוסיה. אני זוכר שהם עמדו ודיברו וכל הזמן הוא הסתכל בעצבנות לצדדים, לראות מי מסתכל עליו.
בהתוועדות הוא סיפר לנו שאמנם החסידים בברית המועצות הצליחו להחזיק מעמד יותר מהלא־חסידים, אבל גם אצלם היו דרגות שונות. למשל, היו כאלה שבכלל לא נתנו לילדיהם ללמוד בבתי הספר של הגויים. היו כאלה ששלחו את הילדים ורק בשבת היו מחפשים עצות איך לא לכתוב, וכן על זה הדרך. הוא תיאר לנו שברוסיה היו שלושה סוגים של חסידים: בעלי השגה ("משכילים"), בעלי תפילה ("עובדים") ו"מקושרים". בדרך כלל בעלי ההשגה, אלה שלמדו והבינו בדברים הכי עמוקים, היו נחשבים החסידים המובחרים. אחריהם היו העובדים שידעו להתפלל באריכות. ולבסוף המקושרים, שלרוב היו יהודים פשוטים ששומעים למה שאומרים להם לעשות. באותם ימים בברית המועצות התגלה דבר מדהים: דווקא אלו שהחזיקו מעמד הכי הרבה היו המקושרים. זה כוחם של המים. יהודים שלא יודעים חכמות, לא מבינים ולא חושבים שיכולים להבין, ודווקא אלה החזיקו מעמד.
לכאורה היינו חושבים שקבלת עול היא הדבר הכי לא משמח בעולם. אתה עושה כי אמרו לך. מה משמח בזה? איך לך שום טעם, שום רחבות הדעת. אבל הרבי מבאר ששמחה היא בכלל לא מה שאנחנו חושבים. נדמה לנו ששמחה באה רק כשקיבלתי משהו, אבל ההגדרה האמיתית של שמחה לפי החסידות היא "פורצת גדר". איש אחד הוא קמצן, אחד הוא ביישן, אחד בעל תאווה, אבל כשיש לו שמחה הוא פורץ גדר ויוצא מעצמו. אפילו האיש הכי קמצן מפזר בשפע בחתונה של הבן שלו.
לכל אדם ישנם הגדרים שלו. שמעתי על מישהו שהיה צריך לטוס לחוץ לארץ. הם נתקעו במטוס על הקרקע ולא יכלו להמריא במשך כמה שעות. הוא כל הזמן הביט בשעון ומה שהיה לו הכי כואב זה שהוא פספס את ה"קופי" של הבוקר… יש אחד שלא יכול בלי הקופי של הבוקר, אחד בלי סטייק של הלילה ואחר בלי חסה בשבת. כל זה מראה שהוא רחוק משמחה. אבל אם יש לו את המהות של השמחה, הוא פורץ גדר.
זה גם עובד להיפך, לא רק השמחה פורצת את הגדרות, אלא גם פריצת הגדרות יכולה להוביל לשמחה. אם אדם נוסע לטיול או לחופשה, הוא פורץ את ההרגלים שלו ולכן הוא שמח מכך. אמנם זו לא שמחה אמיתית אלא רק מעין שמחה, אבל יש לה שורש של פריצת גדר וזו התחלה.
כתוב בחסידות שכל העניין של ה"קליפות" הוא "כקוף בפני אדם". אדם עושה פרצוף כי בכך הוא מבטא רגש פנימי, הקוף מחקה רק את הפרצוף ואין לו מושג שיש בכלל רגש. אותו הדבר עם הקליפות: אדם נוסע לטיול, עושה כיף, יוצא מהנורמה ומרגיש שמח, אבל זה רק "קוף בפני אדם". איך יודעים? אם ניקח ירושלמי שיוצא לחופש בחיפה, וניקח חיפאי שיוצא לטיול בירושלים, נראה ששניהם מרגישים טוב ונהנים. אבל השמחה הזאת אינה תלויה לא בירושלים ולא בחיפה, אלא בעצם העובדה שיצאת מהרגילות, שיצאת מעצמך. בחופשה עושים "מעין קדושה", זה דומה לשמחה אמיתית, ושמחה אמיתית היא כשאתה יוצא מעצמך אל האמת – אל הקדושה.
אם אדם חי רק עם טעמי המצוות – אין לו יציאה אמיתית מעצמו כי הוא עושה רק כדי לקבל. כל מצווה נותנת לו משהו. אבל אם העבודה שלו היא עבודה של מים, הוא לא תמיד יודע מה הוא עושה, לא מבין, אבל הוא עושה כי ה' ציווה – הוא זוכה לצאת מעצמו ולשמוח באמת. כשאדם צמא הוא שותה מים, לא יין. זה מחזיק את האדם, ורק אחרי שהוא כבר לא יהיה צמא הוא יכול לשתות גם יין.
מסתבר שדווקא המים מביאים את השמחה הכי גדולה. אני שם את עצמי בצד, לא יודע ולא חושב שאני באמת יכול לדעת, אבל אין לי בעיה עם זה. הכל בסדר, אני נדבק בקדוש ברוך הוא אז מה אני צריך לדעת? מספיק שהוא זיכה אותי שאהיה זה שעושה מה שהוא רוצה. אם אדם חי את הקשר עם הקדוש ברוך הוא בצורה כזאת, יש לו את השמחה הכי גדולה. הוא אף פעם לא צריך פסיכולוג.
ניסוך היין שהיה כל השנה, היה על פי טעם ודעת והביא לשמחה מוגבלת. אבל בסוכות אנו זוכים לפרוץ גדר, לעבור את הגבול של עצמנו. לא מעניין אותי איך, מה ולמה, העיקר שה' אמר ואני עושה, וזה מביא את השמחה הבלתי מוגבלת.
שאלנו בהתחלה למה עושים את שמחת בית השואבה לפני ששואבים את המים ולא אחרי, כמו בכל שאר המצוות – זו בדיוק הסיבה. אם אדם שמח על התוכן של המצווה, הוא שמח על כך שקיים אותה בשלמות עם כל הכוונות, ולפני הקיום אין לו במה לשמוח. אבל אם אדם עובד עם קבלת עול, הוא שמח על זה שהקדוש ברוך הוא בחר בו לעשות את המצווה. ועל זה ודאי ראוי לשמוח עוד קודם המצווה.
לחיים!
יש אנשים ששואלים בשביל מה לקום בבוקר. אם אדם יודע שיש לו מה לעשות היום הוא קם בשמחה, מצפה לו משהו. לא מפני שהוא עשה אותו אלא רק מפני שיש לו מה לעשות. זה הרעיון של שמחת בית השואבה: ה' אומר לי לקום בבוקר ולעשות, אז אני קופץ בשמחה.
לחיים לחיים!