לחיים לחיים!
י"ט כסלו הוא יום הגאולה, שבו האדמו"ר הזקן השתחרר מהמאסר בגלל הפצת החסידות. הוא נכלא על ידי שלטון הצאר הרוסי בעקבות הלשנה של יהודים. אז כל סיבה טובה בשביל לשמוח, אבל בכל זאת, למה לעשות כזה עניין משחרור של האדמו"ר מהכלא?
העניין הוא שהאדמו"ר הזקן לא ישב בכלא בגלל עצמו. באותם ימים היה קטרוג גדול, גם בשמיים וגם בארץ, על כל תורת החסידות. הוא כתב במכתב לרבי ברוך ממז'יבוז' שלא הוא ישב בכלא, אלא הבעל שם טוב עצמו. כי הרי מה החסידות באה לעשות? לגלות את הפנימיות, את המאור שבתורה, ולהוסיף אור וחיות בעולם. שנה אחת בי"ט כסלו, הרבי הרש"ב לא היה בלובביץ'. הוא שלח מכתב לחסידים וביקש שיקריאו אותו, ומאז המכתב הפך לנכס חשוב של החסידות. אחד הדברים החשובים שהוא כתב שם היה שזהו "יום אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו…".
הקטרוג היה על גילוי הפנימיות טרם זמנה. אפשר לקיים את התורה והמצוות כמו שהן, גם אם בלי הרבה התלהבות. אתם רואים את זה מסביב כל הזמן… הזמן של התגלות הפנימיות אמור להיות רק לעתיד לבוא, והחסידות כביכול הקדימה את זמנה. בדומה למנהג לטעום את מאכלי השבת עוד ביום שישי, החסידות גילתה את הטעם עוד לפני ביאת משיח – "טועמיה חיים זכו".
מספרים על רבי יהונתן אייבשיץ, שפעם בילדותו הוא ראה בערב שבת סיר מהביל על הכיריים, הכניס את היד ולקח חתיכה גדולה של עוף. כשאמא שלו הגיעה היא הבחינה בחתיכה החסרה, ושאלה לאן זה נעלם. הילד יהונתן אמר לה, "קיימתי 'טועמיה חיים זכו'". ענתה לו האמא, "כתוב רק לטעום, לא לאכול חתיכה שלמה…" והוא ענה לה: "אבל בהמשך כתוב 'וגם האוהבים דבריה גדוּלה בחרו', אז בחרתי את החלק הכי גדול".
בכל מקרה, על כל שלב בגילוי החסידות היה קטרוג. זה התחיל עם הבעל שם טוב, עבר לרב המגיד, ובמיוחד על האדמו"ר הזקן. והנה כיום אנחנו רואים עד כמה היה מוכרח לגלות אותה. פעם יהודים היו מקיימים מצוות, בדרך כלל רק בקבלת עול, והחסידות האירה להם את מתיקות התורה. אבל היום אנחנו רואים שיש יהודים שאפילו קיום המצוות הרגיל מרגיש להם מעמסה. בזכות החסידות, אפשר לתת להם לטעום את טעם המצוות בפנימיות, וזה מציל אותם. יש כל כך הרבה יהודים שהיו מניחים תפילין או שומרים שבת בלי חיוּת ועם הזמן נחלשו, ורק לאחר שהתחילו ללמוד חסידות זה נתן להם טעם – "טועמיה חיים זכו".
היצר הרע היה רגיל תמיד שהחסידות היא רק תוספת, זה לא הזמן שלה עכשיו. אבל רבותינו התעקשו שזה הזמן להתחיל לגלות, כי בלי הפנימיות גם לא תהיה חיצוניות, בלי החסידות אי אפשר יהיה לקיים מצוות כפשוטו.
ככה זה הדור הזה, לא יודע איך לקרוא לו. כשאני הייתי בחור קראו לו "דור האספרסו". אז, כולם אכלו רק לחם, ואלה היו התאוות – אספרסו עם כדור גלידת וניל. היום לכל אחד יש מכונת אספרסו, יש תאוות הרבה יותר גדולות. גם בעבודת ה', לא מסתפקים בלחם – לכתחילה מחפשים גלידה, טעם מתוק. הדור הזה, ולא משנה איך תקראו לו, קשה לו לקיים מצוות. חיצוניות לבד לא מחזיקה, אבל החסידות מחזיקה אותנו.
אני מכיר בחור אחד מבית חרדי, מסכן שירד לגמרי מהדרך. הסתובב במשך שתים עשרה שנה בכל העולם, התחיל בקיבוצים, עבר בכל העולם, הגיע לכל התאוות ולעבודות זרות שיש, מקומות רחוקים כל כך מתורה. יום אחד אח שלו התחיל ללמוד חסידות והתחיל לקרב אותו. הקדוש ברוך הוא ריחם עליו, האח עשה עבודה טובה, והבחור התחיל לחזור. לאט לאט הוא הביא לו שידוך, קירב אותו והיום האדם הזה בעצמו מלמד שיעורים. מה הסוד? הוא אמר שאם הוא היה שומע על החסידות לפני כמה שנים, הוא לא היה צריך את כל המסע הזה, כי היה לו כבר הכל.
יום אחד ניגש אלי אחד המתפללים בבית הכנסת. הוא סיפר לי שבשבת אחר הצהריים הוא ראה את הבעל תשובה הזה יושב ולומד מאמר של הרבי הרש"ב. הוא היה כל כך מרוכז שקשה היה להפריע לו. "מה זה?", שאל אותו, והבחור ענה לו, "אתה יודע שלגלידה יש כל מיני טעמים: וניל, מוקה, שוקולד. אבל זו (המאמר…) גלידה בטעם מיוחד, הטעם שלה לא דומה לשום דבר אחר בעולם". אז הוא עדיין מחפש גלידה, אבל איפה הוא מוצא אותה? במאמר עיוני עמוק, אתם מבינים… כך שמעתי מגדולים וטובים שהצד השווה של כל החסידות זה להכניס "געשמאק", תאווה בתורה. יש כאלה שצריכים טיש, ניגונים, לימוד, אבל הצד השווה הוא שצריך תאווה לקדוש ברוך הוא! כשתהיה יותר חיות, נרגיש יותר את הגלידה…
פעם אולי אפשר היה להסתדר בלי חסידות, אבל היום אם היצר הרע היה בא לקטרג, אף אחד לא היה מקשיב לו. בימים ההם של האדמו"ר הזקן זה היה נראה רחוק, והיו מוכנים להיאבק על זה.
• • •
גם החסידים וגם הלא־חסידים מודים, שאחד היסודות הכי גדולים של החסידות הוא שמחה. היום כולם יודעים שצריך שמחה. למען האמת היום כל המתנגדים נעלמו, יש עוד קבוצה אחת אחרונה שאני מכיר בירושלים, שמחזיקים את עצמם מתנגדים אמיתיים. בכל העולם זה כבר עבר, רק אצלם זה ככה. הם עדיין נלחמים בכך שהחסידים הצליחו לשנות גם את המתנגדים והכניסו להם מעשים חסידיים.
לפני כמה שנים, כשהייתה ברכת החמה (ניסן תשס"ח), הרבה הלכו לחגוג – ליטאים, ספרדים, חסידים. ברכה של פעם בעשרים ושמונה שנה זה לא דבר רגיל. במקומות שונים אפילו הביאו תזמורות וריקודים, אבל הקבוצה הזאת אמרה: "מה פתאום? אחרי שבירכת ברכת החמה, עכשיו לך ללמוד". למה לעשות עניין ממצווה, למה צריך לשמוח במיוחד? הם כועסים עד היום על חלקים שלמים בעולם הליטאי שבלי לשים לב קיבלו המון מנהגים ורוח חסידית. היום תראו שבכל מקום לומדים חסידות. אז בדבר אחד הם צודקים – את השמחה החסידים הכניסו…
אחד מכוחות הטומאה החזקים בעולם הוא סמא"ל, שאפילו את שמו לא רוצים להגות, אז אומרים בקיצור ס"מ. יש שדורשים את ראשי התיבות של השם הזה כ"סעודת מצווה אין לעשות", או "סיום מסכת אין לעשות". מה כל כך חשוב לס"מ בסעודת מצווה או בסיום מסכת, שעל שם ההתנגדות שלו הוא נקרא? זה מעניין – עם העובדה שלמדו את כל המסכת אין לו בעיה, רק את הסיום הוא לא רוצה לעשות. זה שאדם עושה מצווה, זה בסדר. אבל את סעודת המצווה הוא לא יכול לבלוע. למה? כי כשלומדים, עסוקים בשכל. אבל הסיום – הלא כבר סיימת ללמוד, אז מה נשאר שם? רק השמחה מהלימוד. תלמד, אני אסתדר אתך. אבל לשמוח – זו בעיה… לכן היצר כל כך התנגד לחסידות, שעשתה מזה עניין.
כשיהודי עושה דבר מתוך שמחה, יש יותר סיכוי שהוא יעשה את זה. אם זה לא בשמחה – אולי זה יהיה בדקדוק, אבל לא בטוח שזה ייעשה. לכן מובן מאוד שהיה קטרוג על החסידות. וביום הזה, יום של התגברות על המקטרגים לחסידות, לאור, לשמחה, יש התעוררות של עבודה שבלב. לא די להסתפק בקיום המצווה למעשה, אלא צריך שהכל יהיה גם בשמחה.
לחיים לחיים!
• • •
הברכה שהחסידים נוהגים לברך זה את זה בי"ט כסלו היא "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו". אם נדייק מכך, יש "לימוד חסידות" ויש "דרכי חסידות", ואלה שני דברים שונים לגמרי. ברור מה זה לימוד חסידות – יושבים עם ספר ולומדים. 'דרכי החסידות', לעומת זאת, זה לאו דווקא לימוד, לא עושים את זה עם ספר.
בעוד שאת לימוד החסידות אפשר להסביר בהיגיון, את דרכי החסידות קשה יותר. אדם שואל אותך איך מגיעים לירושלים, ואתה מצביע לכיוון מסוים ואומר לו: זו הדרך. "אתה בטוח? זה לא נראה ככה". סמוך עלי, אני אומר לך שאם תלך בדרך הזו תגיד ליעד. דרכי החסידות הן דרכים שמי שילך בהן, יגיע. מאוד מעניין שחסידות מבוססת על שני דברים שבדרך הטבע סותרים אחד את השני. בדרך כלל מי שרוצה להבין כל דבר לא מסוגל לקבל דברים בלי הבנה. אבל בחסידות מצד אחד דורשים להסביר לכל דבר – מה התוכן של המצווה הזאת, של ההנהגה הזאת. אבל יחד עם זה היא דורשת אמונה – אומרים לך שזו הדרך, אל תתווכח.
התוועדות, למשל, היא 'דרכי חסידות' – יושבים, אוכלים ושותים ביחד, ומדברים דברי התעוררות בעבודת ה'. מה שבלימוד בחיים לא היינו מעלים על דעתנו, בהתוועדות הופך ללכתחילה, ואפילו יש לא מעט 'משקה'… אתם יכולים לדמיין לעצמכם שיעור גמרא עם בקבוק משקה?
בהתוועדות, דווקא זו הדרך. אחד הוויכוחים העתיקים בין חסידים ללא־חסידים היה בנוגע להתוועדויות האלה. בכל חסידות קוראים לזה בשם אחר, אבל אצל כולם הרעיון זהה – לשבת יחד ולדבר דיבורים חמים ומעוררים את הנשמה, וחשוב שזה יהיה מלווה בכיבוד.
פעם היו שניים, חסיד ומתנגד, שהתווכחו על זה. המתנגד אמר שכיוון שתלמוד תורה הוא כנגד כולם, אי אפשר ללמוד טוב אם אוכלים תוך כדי. החסיד אמר שהתוועדות זה יותר גבוה, ויש לו ראיה לכך: על פי ההלכה אסור לשתות יין של גוי שמא יימשך לאכול מפיתו, ולאחר מכן יישא את בתו. רואים מכאן שאם אתה אוכל עם מישהו, נוצר ביניכם קשר פנימי עד שאתה הולך להתחתן איתו. זה קשר כל כך עמוק לא רק איתו, אלא עם כל המשפחה… לעומת זאת, בלימוד תורה לא מצאנו איסור כזה. אמנם אסור ללמד את הגוי תורה, אבל אם הוא רוצה ללמוד על שבע מצוות בני נח, כן צריך ללמד אותו. משמע שחיבור עמוק בין שני אנשים נעשה דווקא על ידי אכילה בצוותא. מכאן לומדים שהתוועדות היא עניין עיקרי של דרכי החסידות, אחדות עם עוד יהודים. מונח בזה המון עומק: אתה רוצה להתאחד עם אחרים כי אתה מרגיש שלבד אתה לא מסתדר, לבד אתה כלום. כל המעלה שלך היא כשאתה עם כלל ישראל. בהתוועדות בולט גם עניין השמחה. אנחנו יודעים מכל מיני מקורות, וגם רואים בעיניים, שכשאדם נמצא לבד, אין לו שמחה. זה מגיע עד כדי כך שכשאדם רוצה להיות לבד, סימן שמשהו עובר עליו. דווקא כשטוב לו להיות בחברה, עם ציבור, זה סימן לשמחה.
עוד דוגמה לדרכי החסידות זה טבילה במקווה. היום לכל חסידות יש ישיבה איכותית, אבל בחוץ לארץ המצב היה שונה. היו כמה ישיבות חסידיות כלליות, אבל מי שרצה להיות למדן באמת היה צריך ללמוד אצל המתנגדים. שמעתי מפי אדם אחד שלמד באחת הישיבות, לא רוצה לפרט איפה, שלישיבה ליטאית מסוימת נכנסו כמה בחורים חסידיים. ראש הישיבה היה תלמיד חכם עצום וצדיק גדול, ואחד מחתניו היה ממונה על רווחת התלמידים. כל תלמיד קיבל בתחילת השבוע סכום כסף מסוים, ובזה היה צריך להסתדר לקניית אוכל וציוד. החתן הממונה לא סבל חסידים. הוא רצה להיפטר מהם, והיה מערים עליהם קשיים מתי שרק אפשר – בכל מיני תירוצים היה מתחמק מלשלם להם את כל הכסף. ואיך הוא יידע מי שייך לחסידים? הוא שלח מרגלים למקווה, וביקש לדווח לו על כל אחד שנכנס. מי שהגיע כמה פעמים, נתפס כחסיד, והוא שלל מהם בתואנות שונות את הכסף שהגיע להם. החסידים האלה הלכו להתלונן אצל ראש הישיבה שאין להם כסף לאכול, ולמה? רק בגלל שהם הולכים למקווה. ראש הישיבה הליטאי שלח לקרוא לחתן שלו וצעק עליו: "מה אתה עושה?! סוף סוף יש תלמידים שרוצים ללמוד מתוך טהרה, ואתה לא נותן להם?"
כמובן שגם המקווה קשור לשמחה, שהרי מקווה מביא טהרה, וטהרה מביאה שמחה.
שנזכה להתקשר ללימוד החסידות ולדרכי החסידות, לחיים לחיים!
