געגוע לפיסת דשא יבשה
ורדית ליברמן
כשהייתי ילדה, הסוכה שלנו נבנתה על הדשא בחצר המשותפת. אבא שלי בנה את הסוכה בנחישות ובאהבה מבלי לשעות לטענות השכנים שחשבו שסוכות הורסות דשאים. הוא בנה ואני עזרתי בחדווה לבנות וגם לקשט. ובליל החג, בחיוך רחב ומיוחד רק לסוכות הוא היה מזמין גם את השכנים לקידוש בסוכה. בסופו של דבר, אחרי כמה שנים נוספו לסוכתנו הבודדה עוד כמה סוכות, שבנו השכנים בעצמם…
אחרי שפירקו אותה, את הסוכה שלנו, נשאר ריבוע דשא יבש (או מלבן בשנים מאוחרות יותר, כשהסוכה גדלה). אני, שאהבתי הכי את חג סוכות, הייתי חוזרת יום יום מהגן או מבית הספר, ונכנסת לתוך המלבן הזה. שם הייתי יושבת, מתהלכת, מקפצת, מסתכלת לשמים הבוהקים ללא צל ומתגעגעת לדפנות הבד הלבן המצויר, לקישוטים ולסכך הריחני. מתגעגעת כל כך, ולא מאמינה שזה כבר נגמר ושעוד מעט יתחיל החורף ואתו השגרה האפורה. לא יכולתי לדמיין שאצטרך לחכות עוד שנה שלמה עד ששוב יגיע החג הכי אהוב.
ככה זה היה עד שהדשא שוב צמח ירוק ורענן (למרבה הפלא!) וטשטש לאט לאט את הסימן שהשאירה הסוכה.
מאז התבגרתי וישבתי בעוד סוכות מסוכות שונות, סוכה על גג וסוכה בחול, סוכה במרפסת קטנה (כזו שרק אדם וחצי יכולים לשבת מתחת לסכך שלה), וסוכה גדולה יפה ומשפחתית במיוחד של חמי וחמותי הנפלאים באוויר הצח והקריר של שילה. אבל הגעגוע נשאר ואפילו התעצם, ואליו נוספו הגעגועים לתפילות ולניגונים וללב הפתוח, לקול שלי שמצטרף לקולות השירה של כל המתפללים, לרצונות ולכמיהות שמונחים בתוך המילים הכי יפות בעולם, ובעיקר לתחושת החיבוק של הסוכה, להיות בצל ידיו של ה' בביטחון ובאמונה בהירה. כמו שאומר רבי נחמן: "והחסד הוא בחינת סוכה, בחינת חיבוק, וזה 'ואשים דברי בפיך', אזי 'ובצל ידי כסיתיך', שהיא בחינת סוכה, שהיא בחינת צל יד, חיבוק יד ימין" (ליקוטי מוהר"ן תורה מ"ח).
הגעגוע מתחיל להזדחל לתוך הלב מיד כשמתחיל החג, ואפילו כבר בערב הראשון, כשעדיין שבוע שלם לפניי, אני יודעת שהוא ייגמר ונצטרך להיפרד מהסוכה. שבעה ימים של חסד. עטופים באהבה. קרובים אליו ואל עצמנו. מלווים באושפיזין עילאין קדישין. שואבים מהם כוח, שפע קדושה וטהרה לעבודת היום יום. החג יחלוף כחלום.
רגע לפני שנדליק את הנרות של שמיני עצרת, ניכנס לסוכה בחיפזון לחטוף עוד כמה רגעים בצל הסכך, להזמין אושפיזין בפעם האחרונה השנה, את דוד המלך, ואולי לשיר שוב את המילים שליוו אותנו כל התקופה הזו: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". כי הרי מה אנו שואלים ומה אתה שואל מאיתנו? שנעשה לך מקום בלבנו ותדור אצלנו, ויהיו כל מעשינו מקושרים בך… ואז ננשק לדפנות בחום, ונצא לרקוד ולשמוח בתורה בדבקות, בתפילה ובתחנונים שתהא השעה הזו שעת רצון, ובכל ימות השנה הזו נהיה ברצון ונהיה רצויים לפני ה'.
בשעות הנפלאות האלו נאסוף ונאצור בתוכנו את כל התקופה הזו, מאלול ועד שלהי תשרי. את כל המילים והדמעות, הריקודים והנענועים, היופי והשמחה ושפע האורות. וכשדלתות ארון הקודש ייסגרו על ספרי התורה, נקווה שגם בתוכנו נשארה פיסת דשא יבשה, רשימה מבורכת מהסוכה.

צריכים את הניעור הזה
דובי ליברמן
לילה ראשון של סוכות, אחרי המולת הסעודה. מסביב דפנות־לא־דפנות, מעל הראש סכך. ניחוח מרומז, כמעט לא מורגש, נוכח באוויר. מחר, אחרי שיירדו על הסכך כמה טיפות של טל, הוא יתעצם ויהפוך לריח של ממש. סוכה מעשה ידי אדם, בעשר אצבעות חובבניות, והנה שכינה שורה בה.
כמה טרחות מיוחדות יש בחג הזה. חג השמחה, שמחה של מצווה. קודם כל מתרוצצים כהוגן בשביל להשיג לולב ירוק, זקוף, סגור, כזה שאפשר יהיה לאחוז בלב שלם ולנענע כאילו מנערים פה את כל השנה, שצרורה עכשיו בצרור אחד, רגע לפני שהיא נפרֶשֶׂת פרקים פרקים ומאבדת הקשר. הלולב הזה הוא אתה, וכדאי לתת לו נענוע רציני. חג האסיף תקופת השנה, בחסידות אומרים שכל התוקף של השנה בא ממנו. אתה מנענע ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, לא רוצה לשכוח שום דבר, לא להזניח פירור של יום, גרגיר של שעה. יהיו ימים רחוקים, ימים כבדים, ימים אבודים, אז נצטרך את הניעור הזה.
מהלולב הולכים אל ההדס, שהוא פשוט מקסים. את היופי שלו לא רואים מקרוב, בזכוכית מגדלת, אלא כשמרימים אותו ומתבוננים בו ממרחק של זרוע בערך – האם הוא עבות? האם עליו חופים את עצו, קן אחר קן אחר קן, בזרימה הרמונית מפוארת שנדמה כאילו נעשתה בעבודת יד? אם התשובה חיובית, אפשר לצרף שלושה בדים אל נרתיק הלולב. יש שמוסיפים עוד ועוד, כי ההדס אהוב כל כך. לולב יכול להיות רק אחד, לא שייך שיהיה יותר מזה. גם בערבות לא רוצים להגזים, למרות ערכן המיוחד. אבל ההדס, אפילו ערוגה שלמה לא תהיה מוגזמת.
את האתרוג כנראה השארנו לסוף, כי פה זה הכי עדין. בסוף, כשכבר נהיה חייבים להחליט, תהיה לנו סייעתא דשמיא. אחרת נוכל להתלבט יום אחרי יום, ועדיין לא למצוא את הפרי שניקח אתנו. הוא צריך להיות נקי, הוא חייב למצוא חן בעינינו בצורתו ובצבעו. לכל מי שאוהב באמת את האתרוג יש טעם מיוחד משלו. זן מסוים, מבנה מיוחד, עם גבשושיות או בלי, צהוב כלימון או ירקרק מעט. רבים פוסחים על שלל הדוכנים שברחובות העיר, ומגיעים ישר אל הדירות המסוימות או המרתפים הידועים להם, שם נמצאת הסחורה המיועדת לאוהבים. הם לא ייבהלו ממחיר גבוה, לפעמים אהבה מקלקלת את השורה ומשלמים הרבה יותר ממה שראוי, אבל יודעים גם שהאתרוג שמיועד להם יכול להימצא פתאום גם בקופסה שרשום עליה 100 ₪ בלבד. יש עליו כתובת, זה לא במקרה.
כשכבר מצאנו אתרוג אנחנו נרגעים. אבל גם אם סיימנו עם עיקר הדאגה, עוד לא שקטה בנו הדריכות הפנימית. קנינו, אז מה? לא רק האתרוג צריך להתאים לנו, גם אנחנו צריכים להתאים לו. האם נקום בשמחה לתפילת החג, בשעה המיועדת, רעננים ורגועים? האם כשניטול את האתרוג נרגיש מחוברים, או נצטרך להחליף דיסקט להתמודדות עם קושי של הסתר וקטנות מוחין? מכינים את עצמנו לזה וגם לזה, ומצפים. ההדסים במקרר, הלולב בנרתיק, האתרוג בקופסה הרחק מהישג ידם של ילדים ומשמשנים שונים. לא ניגע בהם שוב עד ערב החג עצמו, כשנשב בתוך הסוכה שבנינו, מתחת לסכך, כמעט מצווה אבל עוד לא. שם נאגוד את הלולב בטבעות המיוחדות, כמו חייל שמנקה את הנשק ומשפצר שפצורים אחרונים. מחזיקים את האגודה השלמה ביד, מרגישים את המשקל, את היופי. איזו גאונות של מי שאמר והיה העולם, שנתן לנו מצווה משמחת כל כך.
את הערבות השארנו לרגע האחרון, פשוט מכיוון שהן הכי פשוטות. מוכרים אותן באלפיהן בכל דוכן, ארוזות בוואקום עם חותמת כשרות, ואין הרבה מה לבדוק ולהדר – הן פשוט ערבות. מי ששיחק לו מזלו יכול למצוא לו עץ ערבה יפה ולגזום לכל החג. לערבה אין טעם ואין ריח, היא היהודי הפשוט, אנחנו. לפני התקווה שבלולב, התשוקה שבהדס והכמיהה שבאתרוג. אחרי שמחזיקים את ארבעת המינים תפילה ועוד תפילה מגלים דבר פלא – פתאום לערבה יש ריח. אולי אפילו הריח הכי טוב. היא קולטת מהאתרוג ומהלולב ומההדס, והיא מה שאנחנו מצליחים להשאיר בתוכנו מכל היופי הזה, מכל השמחה הזו.
כל כך חסרת ישע, הערבה. העלה שלה משוך והיא גדלה על כל מים, כי גם אנחנו משוכים אחרי ה' יתברך כמים. צורת עליה דומה לפה, ואנחנו אין כוחנו אלא בפה. כשאנחנו מגיעים אליה זה כבר סוף החג, עוד מעט נצא לדרך אל שנה חדשה, והפעם באמת – לא מראש השנה לעשרת ימי תשובה, לא מיום כיפור לסוכות, אלא לחורף אמיתי. קר ורטוב ומלא התמודדויות ובוץ. אז אנחנו נזכרים שכל היופי והריח והשמחה עומדים לעבור, ולוקחים את הפה הזה, את הפשטות הזו, את מה שאנחנו, מה שניקח אתנו הלאה, ואותו אנחנו מנענעים.
בעצם, בהושענא רבה זה כבר לא רק לנענע, זה לטלטל ולנדנד ולהשליך ולחבוט. קודם מסירים את הטבעות מהלולב. מחזיקים אותו ככה, חופשי, פראי, לא מסודר. מבינים שעכשיו כבר לא הזמן לפאר והדר, עכשיו הזמן לצעוק לפני שעוברות שעות הקבלה והמשרד נסגר. אתה מוכרח לדאוג לעניינים שלך, לראות שלא תישאר בלי. בסוף נשארות רק הערבות. דווקא עליהן אנו מוסיפים עכשיו עוד. בית הכנסת גלים גלים סוערים, עולים ויורדים, של ערבות מתנדנדות מעל ראשים וטליתות. למעלה ולמטה, בתפילה ואחר כך בהתרסקות. כל מה שקלטנו, כל מה שדבק בנו, הכל מוטח אל האבן שלמטה, אל הרצפה, אל הלב. הימור אחרון נואש, ומשם לשמיני עצרת ולשמחת תורה.

תפילה לכניסה לסוכה
הרב דניאל כהן, בית מדרש העץ בת עין

רבונו של עולם!
הודעת לנו אהבתך אלינו
בפרוס עלינו ענני כבוד.
חיבקת אותנו בימין חסדך
וקֵרבת אותנו מרצון.
סכוֹת כפיך לגלות סודותיך,
הראית כבודך בענני רחמיך,
ואמרת לכולנו הנה מקום אתי.
הנה אני נכנס אליך,
חשקת לדור עמי
בחדריך.
פְּתח נא ליבי לֵיאור בטל טוּביך
ומַלא סוּכתי וליבי שמחה!
לתפילתי עַנֵה בהיותי בענניך,
הצלל לבי ביוֹשבִי בצִליך
שיתמלא חדרנו צלילים
וצלותא מעומק חֶשקַתיך.
תן שנישן ונתעורר,
נאכל ונדבר, נלמד ונטייל
בחיבוק אהבתך.