בשבוע השביעי, אחרון חביב, של ספירת העומר אנו צועדים עם דוד המלך המייצג את מידת המלכות, "דוד מלך ישראל חי וקים".
חסד שבמלכות – המלך האהוב
על הדמויות הקודמות כתוב במפורש את מי הם אוהבים. והנה מגיע דוד המלך ומשום־מה לא כתוב במפורש שהוא אוהב אף אחד. לעומת זאת, הרבה אוהבים אותו: שאול אוהב אותו תחילה – עד שרוח רעה מטרפת אותו והוא לא יודע אם הוא אוהב או שונא; יהונתן אוהב אותו; מיכל אוהבת אותו; ולבסוף "וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד". יתירה מזו, גם חירם מלך צור, מאומות העולם, אוהב את דוד. בקיצור, כולם אוהבים אותו, מלבד שונאים אכולי קנאה על שהוא כל־כך אהוב. כלומר, דוד אוסף את האהבה מכולם, כמו מגנט, ומחזיר אותה בכפליים, "חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים". כך מוסבר שמידת המלכות (האחרונה במערכת הספירות) מפיקה "אור חוזר" – משקפת את כל האור המגיע אליה ומגבירה אותו עד אין־סוף, כמו שנאמר באהבת דוד ויהונתן "עַד דָּוִד הִגְדִּיל". זו האהבה של דוד – החסד שבמלכות, אברהם בתוך דוד: מלך אהוב שכולם מביטים בו ורואים אהבה.
גבורה שבמלכות – אל פחד
דוד יוצא מאלמוניותו במעשה הגבורה מול גלית הפלשתי, גבורת דוד, הגבורה שבמלכות. כולם פשוט מפחדים מהלוחם הענק ואילו דוד מפוגג את הפחד, לועג לגלית ושם אותו לצחוק. האם דוד הוא קל־דעת שאינו יודע פחד מהו? בהחלט לא. אפשר לקרוא בתהלים עד כמה הוא ירא, וכך גם נאמר "וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת". אלא שיש לדוד את מידת היראה של יצחק אבינו, ובכל פעם שמתעוררת אצלו יראה כלשהי מפני בשר־ודם (וגם מפני האריה והדוב), הוא מזכיר לעצמו שאין לפחד משום דבר בעולם חוץ מהקדוש ברוך הוא, "פחד יצחק". כך הוא מתגבר על היראה הנמוכה ומעלה את היראה לשורש שלה, יראת ה' טהורה בלבד. זו הגבורה שבמלכות המתגברת על כל הדברים המפחידים.
כאשר היה הבעל שם טוב ילד קטן, מת אביו רבי אליעזר, וכך ציווה לו לפני מותו: "אל תפחד משום דבר בעולם, רק מהשם יתברך". לבעש"ט הייתה הנפש של דוד המלך, וכך הוא התעצם עם היראה של דוד, גבורה שבמלכות.
תפארת שבמלכות – רועה העם
מבין "שבעת הרועים" יש רועי צאן ממש, ודוד הוא המיוחד בהם, "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן… לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ". כמו יעקב אבינו ומשה רבינו, גם דוד נבחן בכך שהנהיג את הצאן בחסד וברחמים והציל אותו מיד אויביו – ולכן הוא ראוי להיות רועה ישראל, "צאן קדשים". מידת הרחמים היא הפנימיות של התפארת, ומרעה הצאן מגלה את הרחמים של דוד, תפארת שבמלכות, יעקב (הרועה) בתוך דוד.
כך נאמר גם בתיאור הגאולה "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ עַל דְּרָכִים יִרְעוּ [כמו צאן]… לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם" – זו ההנהגה של משיח בן דוד, "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם" בגימטריא משיח ינהגם.
כל אחד מאיתנו הוא רועה את הצאן שלו, מעגל ההשפעה שלו. נלמד מדוד לרעות ברחמים!
נצח שבמלכות – בית נאמן
היו עוד מלכים בישראל, לפני ואחרי דוד, אבל מלכות בית דוד היא נצחית, "כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד". דוד זוכה לכך כיון שאינו דואג לכבוד עצמו אלא מוסר את נפשו על כבוד ה', כמו שאומרת לו אביגיל ברוח נבואה: "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן [מלכות נצחית] כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם". במדת הנצח של דוד – נצח שבמלכות – הוא נלחם באויבים ומנצח, מתוך בטחון בה' הנותן לו כח לעשות חיל, ואז הוא זוכה להבטחה נאמנה של נצחיות. גם אחרי שדוד מת, אנו מכריזים "דוד מלך ישראל חי וקים", כי הוא מונצח בצאצאיו, ועל המשיח נאמר "הוא דוד בעצמו" – כשם שנשמת משה רבינו חוזרת בכל דור. זהו הנצח של מלכות דוד, משה שבדוד.
"נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" – כך אומר שמואל לשאול כשהוא מעביר ממנו את המלכות: נצח ישראל יעניק לדוד את המלכות הנצחית, עד ביאת משיח בן דוד "במהרה יבוא ויגל לבנו". כל יוזמה של התעקשות חיובית להביא את המשיח (כמו הביטוי של הרבי מלובביץ') היא גילוי הנצח שבמלכות.
הוד שבמלכות – ירח מלא
הצירוף הוד שבמלכות מפורש בתנ"ך: ה' נתן על שלמה המלך "הוֹד מַלְכוּת"! אמנם שלמה אינו משבעת הרועים אך הוא ממשיך את דוד אביו ומביא את מלכות ישראל לשיאה. המלכות נמשלה ללבנה־ירח המגיעה למילואה בימים 14-15 בחודש – וכך דוד הוא הדור ה-14 (=דוד) מאברהם אבינו ושלמה הדור ה-15 (=הוד, וכן שלמה ב'מספר קטן').
מאז, הלכה המלכות ונחסרה עד החורבן, ושוב אנו מצפים לירח שיתחדש, כמו שאומרים בקידוש לבנה ומכריזים "דוד מלך ישראל חי וקיים".
ה' אומר לשלמה שמלכותו תתקיים בתנאי שילך בדרכי אביו "בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר" – נהג במידת התמימות, היא הפנימיות של ההוד, כמו אהרן הכהן בעל מידת ההוד שלא שינה מאומה ממה שציווה משה. אל תתחכם ותמצא תירוצים להרבות כסף וזהב, נשים וסוסים… המלך שינהג בתמימות יגלה בעצמו את ההוד שבמלכות, ואז תתקיים בפועל הבטחת הנצחיות (אותה פגשנו בנצח שבמלכות).
יסוד שבמלכות – תיקון הברית
דוד המלך מלמד אותנו איך לעשות תשובה. דוד נפל, פגם במשהו במעשה בת שבע, אבל החידוש הגדול שהוא קם לאחר הנפילה, מודה בחטאו ועושה תשובה אמיתית ועמוקה, תשובה מאהבה שהופכת זדונות לזכויות. במהלך התשובה שלו, דוד מגיע לדרגה גבוהה של תיקון הברית – מידת היסוד – יסוד שבמלכות, יוסף (שומר הברית) בתוך דוד. כך ניתן לראות שבסוף ימיו דוד נמצא עם אבישג השונמית אך לא יודע אותה כיון שאסור לו לשאת אישה נוספת ("ולא ירבה לו נשים"), שליטה מוחלטת ביצר התאווה.
"לא חטא דוד אלא כדי ללמד תשובה ליחיד" – זהו המסר הכי חשוב לכל אחד מאיתנו: אם נפלת, אתה יכול לקום. קום ועשה תשובה!
מלכות שבמלכות – שפל בעיני
ביום האחרון של הספירה, אנו מגיעים למידה העצמית ביותר של דוד, מלכות שבמלכות. כך אומר דוד על עצמו "וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי", "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ". מי שחי בתחושה קיומית כזו של שפלות, ככלי ריקן, פונה כל הזמן אל ה' בתפילה, "וַאֲנִי תְפִלָּה".
רק משום כך, ראוי דוד להיות מלך ישראל, כי התנשאותו על העם אינה מבטאת טיפת גאוה אלא רק את מלכות ה'. המלכות היא כמו ים שיש בו תנודות שוות של שפל וגאות, כמו בגימטריא: שפל = גאות. באותה מידה שהמלך משפיל את עצמו בפני ה' כך הוא יכול להתנשא על העם. לקראת חג השבועות, יום פטירת דוד המלך, נלמד ממנו את העיקר הגדול "מאד מאד הוי שפל רוח". איך עושים את זה? אפשר פשוט לומר תהלים, בכוונה ובלב שלם, ולהצטרף לדוד המלך בתחושה שאנו־כולנו תפילה, "ואני תפלה".