לאחר שבוע שלם עם אברהם אבינו, עמוד האהבה, אנו מזדהים עם יצחק אבינו המיוחד במידת הגבורה והיראה (גבורה = יראה).
חסד שבגבורה – הירא האוהב
חסד שבגבורה פירושו האהבה של יצחק, אברהם בתוך יצחק. יצחק הוא אדם מאד אוהב. בתורה כתוב על יצחק שהוא אוהב את אשתו, "וַיֶּאֱהָבֶהָ", אוהב את בנו, "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו", וגם אוהב מאכלים, "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי". כל אהבותיו של יצחק הן חסד שבגבורה.
איך באמת אפשר לאהוב את עשו הרשע? האם יצחק לא הרגיש מיהו ה'תכשיט' שלו? מוסבר שיצחק אהב את הניצוצות הקדושים הגנוזים בעשו, נשמות הגֵרים שיצאו מזרעו. גם באהבת המאכלים: יצחק רואה את הניצוץ האלוקי הנמצא בתוך הבשר והיין, מברר אותו ומעלה אותו, וכך מתקשר לממד גבוה ביותר – ומכוח זה הוא מברך.
אך השיא הוא בעקדת יצחק. כאשר יצחק הלך עם אביו באהבה ופשט צווארו. מבחינתו הוא כבר מסר את הנפש! יותר מזה, נשמתו אכן יצאה מגופו, נשאבה למקורה בתנועת אהבה של "כְּלוֹת הנפש", אלא שה' נתן לו אותה חזרה. כך נעקדו־נקשרו יחדיו האב והבן: אברהם האוהב חשף בקרבו את מידת היראה של יצחק, גבורה שבחסד, ואילו יצחק הירא חשף את מידת האהבה של אברהם, החסד שבגבורה, אהבה מתגברת ללא גבול.
גבורה שבגבורה – פחד יצחק
גבורה שבגבורה היא מידתו העצמית של יצחק, העובד את ה' ביראה, "פַּחַד יִצְחָק". פחד נתפס כדבר שלילי, אבל הפחד של יצחק הוא מיוחד מאוד, בתוכו נמצאת שמחה! הרי יצחק נקרא כך בגלל הצחוק. דווקא המתח של היראה מגלה את השעשועים והצחוק. אמנם היום קשה לנו לחוש את השעשועים בתוך יראת שמים פשוטה (וטובה), אבל יצחק הוא איש העתיד, כאילו שרוי כבר בעולם הבא.
יצחק חופר בארות ומוצא מים: מעמיק ומגלה בתוך המציאות התחתונה את נקודת החיים. החסד של אברהם נמשל למים הבאים מלמעלה למטה, כאהבה השופעת מה'. ואילו הגבורה־היראה של יצחק היא עבודת הנבראים הפונים מלמטה כלפי מעלה, כמו מי התהום הפורצים וממלאים את הבאר. גם אנו נלמד לעבוד את ה' ביראה, מלמטה למעלה, יראה שבתוכה טמונה שמחה.
תפארת שבגבורה – תולדות יצחק
תפארת שבגבורה היא הרחמים של יצחק אבינו. את רחמי יצחק אנו פוגשים דווקא ביחס לעשו, אך בדיוק כמו שראינו אצל אברהם וישמעאל, הרחמים צריכים בירור. שם שרה דאגה לכך וכאן רבקה דואגת. רחמי יצחק על עשו נובעים מראיית הניצוץ הקדוש הנמצא בתוכו (כפי שהוסבר לעיל). גם לאחר שיעקב זכה בברכות, הצליח עשו לעורר את רחמי אביו וזכה בברכה משלו.
את מידת התפארת־רחמים מייצג יעקב אבינו, ולכן תפארת שבגבורה היא יעקב שבתוך יצחק. יש קשר עמוק בין שניהם: רק יצחק יכול היה גם להוליד את יעקב וגם להעניק לו לבסוף את הברכה. לידת יעקב מתאפשרת רק לאחר שנשלם החיבור בין אברהם ליצחק: החסד של אברהם מתחבר לגבורה של יצחק ואז מתגלה מידת התפארת־רחמים של יעקב, הממזגת את שתיהן.
הרחמים שמתגלים אצל יצחק פירושם שגם מתוך מידת הדין, הקשה לכאורה, מתעוררים רחמים. כך בדיוק מתארים חז"ל את המעמד שבני ישראל נידונים לפני הקדוש ברוך הוא, ורק יצחק מצליח לזכות אותם בטענותיו, על ידי 'חשבון' מדויק במידת הדין, רחמים המתעוררים בתוך הדין עצמו – רחמים בדין, תפארת שבגבורה.
נצח שבגבורה – חיים נצחיים
יצחק חי מאה ושמונים שנה, מספר השנים הגדול ביותר של יהודי בתנ"ך, ולכן הוא מסמל חיים נצחיים. יש גם קשר בין יראה לחיים ארוכים, "יִרְאַת ה' לְחַיִּים". כל אחד שזוכה לחיים ארוכים (כולנו בעזרת ה'), מזדהה עם יצחק אבינו, עם הנצח שבגבורה.
"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" – יצחק מתעסק הרבה עם שדות: זורע בשדה בהצלחה, חופר באר בשדה, והנה הוא יוצא להתפלל בשדה (וקרא למקום המקדש 'שדה'). היציאה החוצה קשורה למידת הנצח, הפורצת את הגבולות האישיים, ולכן, יציאת יצחק לשדה היא הנצח שבגבורה.
לא טוב להיות כל הזמן בתוך עולמנו האישי־הפנימי. צריך לדעת לצאת החוצה, אל עולם המעשה: לחרוש ולזרוע בשדה, להשקות ולעבוד, ואז תבוא הברכה המופלגת. בתוך אותו שדה, אנו יוצרים תקשורת חדשה עם הקדוש ברוך הוא, מתפללים ונענים.
הוד שבגבורה – עולה תמימה
ה' אמר ליצחק "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה… גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת" – יצחק נחשב "עולָה תמימה" (מאז העקדה) וכמו שאסור להוציא קרבן מהמקדש כך אסור לו לצאת מהארץ. בנצח ראינו את יצחק יוצא לשדה, וכעת באה מידת ההוד ומאזנת: שדה הפעולה ושדה התפילה שלך הוא רק בארץ ישראל. מידת ההוד קובעת את הגבול־התחום, והגבול של יצחק הוא ההוד שבגבורה.
ההדגשה "עולה תמימה" מתקשרת לממד הפנימי של מידת ההוד, הוא מידת התמימות בנפש. התמימות של יצחק מתבטאת בהקפדה לגור בארץ. גם היום, ההלכה אומרת שבדרך כלל אין לצאת מהארץ לחו"ל: מי שזוכה לגור בארץ אינו צריך לחפש חוויות וריגושים מחוצה לה – אלא להתנהג בתמימות ולהודות על חלקו הטוב בארץ הקדושה. התמימות מתבטאת גם בשתיקה: כמו שאהרן הכהן (במידת ההוד) שותק במות בניו, כך יצחק שותק בסיפור מכירת יוסף ואינו מגלה ליעקב מה שהוא יודע, נותן לה' לגלגל את העניינים.
יסוד שבגבורה – יצחק מצחק
יצחק ורבקה הם 'הזוג המושלם' בתורה: ראשית, כתוב בפירוש שיצחק אוהב את רבקה. שנית, לאברהם ויעקב היו כמה נשים ואילו יצחק ורבקה רק הוא והיא, "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי" – כמו שיצחק אינו יוצא מתחומי ארץ הקודש כך אינו מעלה בדעתו לשאת עוד אישה. ושלישית, התורה מתארת את זיווג יצחק ורבקה בלשון מיוחדת, "וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק [מלשון שעשועים] אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". הזיווג הוא ביטוי של מידת היסוד, והזיווג הקדוש של יצחק הוא היסוד שבגבורה.
ראינו שיצחק רומז לצחוק ושעשועים המתגלים דווקא מתוך הגבורה והיראה, הפחד יצחק. והיכן מתגלה השעשוע שבגבורה? במידת היסוד, "יִצְחָק מְצַחֵק". מי ששלם במידת היראה, יכול ליצור קשר פנימי מאוד עם הזולת, וכך יצחק נותן את עצמו בחיבור עם רבקה, מגלה את מהותו העצמית.
מלכות שבגבורה – ויעתר יצחק
כבר פגשנו את יצחק יוצא להתפלל בשדה, אך התפילה עצמה שייכת למידת המלכות ולכן תפילתו של יצחק היא המלכות שבגבורה. אברהם אבינו התפלל שחרית ויצחק מתפלל מנחה: תפלת שחרית היא ביטוי האהבה לה' שהחזיר לנו את הנשמה ומאיר לעולם, ואילו תפילת מנחה היא ביטוי של יראה: עוצרים הכל (באמצע העבודה בשדה), כאשר השמש נוטה לשקוע והלב מתמלא יראה, ועומדים בתפילה מתוך יראה, מלכות שבגבורה.
תפילת יצחק בשדה הייתה למצוא אישה. האישה ביחס לבעלה היא בבחינת מלכות, ולכן רבקה היא המלכות שבגבורה. בהמשך אנו פוגשים את יצחק ורבקה מתפללים יחד, בזוגיות מושלמת, "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ [מולה, שניהם מתפללים] כִּי עֲקָרָה הִוא". והרמז בגימטריא: יצחק ועוד רבקה עולה תפלה. זהו דוד המלך שבתוך יצחק, שהרי דוד הוא "נעים זמירות ישראל" המתבודד בשדה ושופך נפשו בתפילה.