עוקד והנעקד
הרב יצחק סבתו, ראש ישיבת מצפה יריחו
לימדנו מרן הרב קוק לשים ליבנו לעובדה כי באדם ישנו חוש רוחני מיוחד. חוש היודע לזהות קדושה. וככל שאדם מתעלה ומזדכך, הקליטה שלו את התדר הרוחני הפנימי נעשית עמוקה יותר ומדויקת יותר.
במקביל למה שקולט את הקדושה, יש מה שמשדר קדושה, מעשים ותוכן שמוליכים את קדושת ה' לבריותיו. ככל שהם נעשים יותר לשמה וללא כוונות לרווחים חומריים צדדיים, נוכחות הקדושה בהם חזקה יותר. האיכות הפנימית היא ברמה אחרת לגמרי. מה שמכונה בגמרא "מעל השמים".
פסגת חיי הקודש היא המוכנות למסור את הנפש מתוך אהבת ה'. "ובכל נפשך" כפשוטו. כאשר נפגשים באדם המוסר נפשו באהבה על עם ישראל או ארץ ישראל, אנו מתרגשים וחשים רוממות. אנו נוכחים לדעת שיש בעולם נשמות שיונקות מעולם עליון יותר.
כאשר העניקו את העיטור לאשתו של רועי קליין הקדוש הי"ד, כל האנשים באולם עמדו ומחאו כפיים זמן רב. הדמעות בעיניים באו מהמיית הנשמה החשה את הקדושה במעשה מסירות נפש הבא מתוך אהבה.
הפיוט "עת שערי רצון להיפתח" נכתב על ידי רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס, ונאמר על ידי עדות רבות לפני תקיעת השופר. התקיעה מבטאת את המיית הנפש להתבטל ולהשתייך לרצון הבורא, להיכלל באור אהבתו. זוהי ההמלכה במובנה הפנימי.
השופר מחבר אותנו למעשה העקדה ומעלה אותנו לפסגת מסירות הנפש. "נאה לקדוש פאר מקדושים". השופר מעורר בנו את מסירות הנפש החבויה בתוך כל אחד מאיתנו. מתוך ההתמסרות הזו לא־לוהים מתעטרים ישראל בבגדי מלכות, וכתר בני מלכים ניתן בראשם.
את כל התוכן הזה מקפל בקרבו בית אחד בפיוט עמוק הלב. כמענה ליצחק השואל את אביו איה השה לעולה? מתאר הפייטן את הרגעים המרטיטים של תשובת אברהם ליצחק במילים הבאות:
"ויענה אביו: בא־ל חי מחסה,
כי הוא יראה לעולה השה.
דע כל אשר יחפוץ הא־לוהים יעשה.
נבנה בני היום לפניו כסא.
אז יאמיר זבח והזובח,
עוקד והנעקד והמזבח".
ספר החיים, רוני פרינץ
העמידה מול ה' כפי שהוא מופיע מבין אותיות המחזור, מעוררת בי כל שנה מחדש הרהורים קיומיים: החיים האלוקיים וחיינו אנו. זיכרון, נצחיות, משמעות מול שכחה, צל עובר ואפסיות.
בין כל תפילות החג, חוזרים ונקשרים קווי כל העולמות הללו. מעט מכוונותיי, הרהוריי, צערי וכמיהתי, הרי הם לפניכם.
החיים שלנו על עושרם ועוצמתם, הם פיסה קטנה בלבד, שבריר של החיים האמתיים. המושג השלם של החיים הוא כולל כל, נצחי ושלם. מתעלה מעל למושגי הטוב והרע, יחסיות וגבולות המרכיבים את החיים שלנו.
חיים שלמים אלו הם חיי ה' – "ואתה הוא מלך אל חי וקיים".
אצל הקדוש ברוך הוא – חיי השעה: חיי התפילה ושאלת הצרכים, מאורעות הזמן וההיסטוריה מראש כל הדורות ועד סופם, וחיי העולם: מחשבת העולם השלם שקדמה לבריאה ולזמן – כרוכים זה בזה.
ברא ה' את עולמו בשלשה ספרים: בסופר, ספר וסיפור. הקדוש ברוך הוא נדמה כסופר ועורך את קורות חיי העולם וחיי השעה – "וכותב וסופר ומונה".
ובה בעת מתעורר זיכרונו הקדום. מחשבות וזיכרונות של הרצון הראשוני – כיצד רצה שיהיו הדברים בטרם אחזה היד בקולמוס, בטרם טפטפה טיפת הדיו הראשונה על הספר.
ואיפה אנחנו בכל הסיפור הזה?
הטקסט של סיפור העולם, מצטרף קו לקו תו לתו, והעלילה נרקמת מעמל ידינו, כולנו מותירים חותם. כל אחד מבאי העולם, ירצה או לא, טובל את ידו בנוזל חייו ומשאיר סימן. "וחותם יד כל אדם בו".
ושלושה ספרים נפתחים.
כאשר טביעת ידינו בעולם היא טובה ונאה לפני הסופר ותואמת למחשבתו, היא נחתמת ונחקקת בספר חיינו – חיי השעה, שהם כציץ נובל וכצל עובר, חוברים לחיי עולם . "זיכרון לפניך בשחק, לעד בספר יוחק". המציאות והרצון עולים בקנה אחד. העלילה זורמת מעומק המחשבה אל הכתב, אל המציאות הממשית. אך לעיתים יש סתירה, ועל הסופר לגרוע, לנסח מחדש ואף למחוק את הטקסט.
אבל אפשר גם שמתרחש שינוי בעלילה. לפעמים בתהליך הכתיבה נוצר משהו חדש, ההתרחשות מחדשת ומעשירה את הזיכרון הראשון – את העלילה המתוכננת. הזיכרון עולה מלמטה, "יעלה זכרונכם לפניי", ומעורר חלקים רדומים ונשכחים בסופר העורך. ורצון חדש נולד – חיים חדשים ורעננים מתחדשים ממעמקי הזיכרון.
התנועה שבין הזיכרון השלם לשכחה, בין אותיות שלמות לאותיות פורחות־שבורות־נולדות מחדש, היא היצירה שלו ושלנו, הנכתבת מחדש שנה בשנה.
זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים.
ויבין כל יצור, תהילה טאוב
וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.
המילים האלה שולחות אותי למציאות המיוחלת
השלימה כל כך
שבה אנחנו חיים קשר מלא וחי עם ה'.
לא רק כל ישראל, ואפילו לא רק כל העמים,
כל פעול, כל יצור, יאמר: ה' אלקי ישראל מלך.
כשאני מתפללת עם המילים האלו, אני חושבת על פעולות שלי, כאלו שלא זכרתי שה' פעל אותן וחושבת על התופעות סביבי, כאלו שלא קל לי לחבר אותן להשגחה.
מתפללת שה' ירים את המבט של כולנו
אל העיקר, אליו…
ואני מרגישה עם התפילה הזו מעין שליחת ציבור. מתפללת עבור כל אלו (המוכרים והקרובים לליבי וכאלו שאיני מכירה כלל) שלא יודעים שלכך הם מייחלים, שלא זוכרים שהם פעולי ה', יצוריו, שלא מחזיקים במודע את סיבת חייהם,
ומתפללת להתגלות אור האמונה בעולם.
הייתי פעם במופע מיוחד של רקדנית שרקדה לצלילי המילים האלה (בלחן של יצחק שדהו),
ובמילים "ה' אלוקי ישראל מלך" היא קדה מעין קידה מתפעלת, מתרגשת, מלכותית כזו.
הרגשתי שהלב שלי קד יחד איתה. הריקוד שלה היה סוג של הזמנה להצטרף לעמדה הנפשית הזו.
כיפוף הקומה אל מול כבוד ה',
גם במקומות שלא נוח ולא כיף לנו להיכנע ולהתכופף.
כאשר הכתרת מלכו של עולם עלינו נעשית מתוך הכרת כבודו וגודלו,
ההשתחוויה והוויתור הופכים להיות זכות, פינוי מקום להשכנת שכינה.
חלק ממעשינו, אף ממעשינו ה'דתיים', נעשים מתוך הרגל ומתוך שגרה אפורה. לפעמים מתוך קוד חברתי (לא פעם זה עולה בשיח על צניעות, כיסוי ראש ועוד). הם חסרים את החיות של הקשר עם ה', בורא העולם, נותן התורה.
התפילה הזו מעוררת בי את ההשתוקקות לקשר החי. המילים האלו מחזירות אותי־אותנו למקום שממנו צועדים בעולם.
לא רוצה להתגלגל, ולא רוצה במקרה: רוצה להיות קשורה בכל רגע, בכל פעולה ובכל יצירה למלך העולם. ומייחלת ומתפללת שכל הבריאה כולה תכיר בכך, שהכל ממנו והכל שלו ומכוחו.
הבן יקיר לי אפרים
אורה רבקה וינגורט
אחד הקטעים בתפילת ראש השנה, שתמיד מפליא אותי עד כמה הוא "תופס" אותי, הוא: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים… מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה'".
הפסוק מוזכר בהפטרת היום השני של ראש השנה, אך המקום בו מתעוררת באמירתו המיית קרביי, הוא דווקא בהזכרתו בין פסוקי הזכרונות, באמירתו בשעת לחש, ביני לבין אלוקיי. הפסוק מגלם מבחינתי את עוצמת אהבתו של הקדוש ברוך הוא אלינו. ממש ניתן לחוש באמירתו עד כמה כל אחד מאתנו הוא בן יקיר של הקדוש ברוך הוא, המעורר בו אהבה, ורחמים…
בקהילות רבות נוהגים לשיר את המילים בחזרת הש"ץ, במנגינות שונות ויפות. אך הלחן שאין כמוהו מבחינתי, הוא הלחן החב"די. הניגון הולחן על ידי ר' שלום חריטונוב, חסידו של הרבי הרש"ב. מעניין לציין שר' שלום הלחין גם את הניגונים הידועים "כי הנה כחומר", ו"יעלה תחנוננו", שיכולים לתת מושג על אלו נימי נפש "הבן יקיר לי אפרים" פורט, גם למי שטרם הכירו.
פעמים רבות ניסיתי לדמיין באיזה הקשר הולחן הניגון. איכשהו תמיד מתעוררות בי תמונות של תקופת ההשכלה בה חי ר' שלום, ומי יודע על איזה "בן יקיר" או "בנים יקירים" הוא כיוון. אכן, ישנו סיפור מפליא על נער יתום שחמד לו לצון, ובשעה ששר במקהלה לפני ר' דוד מטאלנא בעת תפילת ראש השנה, במקום לנגן "כבקרת רועה עדרו", פצח בדבקות בשירת "הבן יקיר לי אפרים". ר' דוד לא שעה למחאותיו וכעסו של שליח הציבור, ועודד את הילד לשיר שוב ושוב. במהלך השנים הילד־נער התדרדר מטה מטה ועזב את עיירתו לטובת ה'עיר הגדולה'. אך דווקא שם, על "במת אופרה" מול קהל רחב, התעורר בו שוב "הבן יקיר לי אפרים" והחזירו למוטב.
גם בשנים האחרונות, זכיתי למעין חוויה שכזו. בבסיס צבאי בו זכינו לחוג את ראש השנה, פתאום התברר שכמה מהבחורים שנכחו עמנו הם בחורים חב"דיים, שכבר לא ממש נראים "תמימים". ואולם, כשהם שרו בתפילה יחד "הבן יקיר לי אפרים", הקירות רעדו…
על אף שתמיד הבנתי את המילים כקריאה, בה"א הידיעה – הבן שהוא יקירי אפרים, גיליתי לאחרונה פירוש מדהים של המלבי"ם, לפיו הה"א הוא ה"א של תמיהה. לאמור – האם אפרים הוא בן העטור במעלות יקרות? או שמא הוא ילד קטן שמשעשע אותי על אף שובבותו? והתשובה לצערנו היא לא ולא. אין בנו מעלות פז, ואנו כבר בוגרים ולא בקלות יסולח לנו. ובלי כל קשר, ואולי עם כל זאת, "מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד". יש לקדוש ברוך הוא אהבה עצמית אלינו, ורחמים אין סופיים שבלתי תלויים בדבר.
מבצע החזרת המלכות, רן ובר
לפני כמה ימים, ישבנו כמה חברים יחד בציון של רבי שמעון בר יוחאי במירון ולמדנו את תורה פ״ב בליקוטי מוהר״ן תנינא, שהיא אחת התורות המרכזיות שקשורות לחודש אלול. רבי נחמן אומר שם שכשהולך לאדם שלא כסדר – ידע שהוא בגדלות ובגאווה, הוא רוצה להיות המלך, והוא צריך לעשות תשובה ולהשפיל את עצמו. להחזיר את המלכות לה' יתברך.
זה הזכיר לי מבצעי החזרת ציוד שהצבא עושה לפעמים – יש לך ציוד צבאי בבית? רק תחזיר אותו, לא נשאל שאלות.
בשנים האחרונות, אני בראש השנה באומן. נספג בתוך אלפים רבים של יהודים מסוגים שונים, בצבעים שונים ובלבושים שונים. כולם כאן ביחד, כאיש אחד בלב אחד. כל אחד עם הסיפור האישי שלו מנסה להתחבר, להיכנס ולהיכלל בקדושה, וכולם בסיפור הכללי כמו אורגניזם ענק פועם, מסונכרן. וידע כל פעול כי אתה פעלתו. ההמלכה של המלך. החזרת המלכות אל ה' יתברך. אוסף של רגעים מכוננים, מרגשים. בערב ראש השנה, ה'שמע ישראל' שבתיקון הכללי העולמי תופס אותי באמצע ההמון ברחוב, מוקף בעשרות אלפי אנשים. ומשהו מתפרק בפנים. פתאום המושג 'קבלת עול מלכות שמיים' הופך לכל כך אמיתי, הדמעות זולגות והפרופורציות משתנות. פתאום כל העולם נצבע הוד והדר וחוזר לתוארו הראשוני – עולמו של ה' יתברך ובו אנחנו, והחיפושיות, והכוכבים וכל האומות וכל החיות והצמחים. הכל שלו.
בעצם זאת העבודה שלנו כל השנה – להחזיר את המלכות לה' יתברך. לדעת שאני לא המרכז, הוא המרכז. ההפך מ״אנא אמלוך״. אז ה' יתברך לוחש לנו לפני ראש השנה: יש לך מלכות? כוחי ועוצם ידי? אתה חושב שאתה שולט במציאות ואתה המרכז? יש מבצע. החזרה של המלכות. לא שואלים שאלות. עושים תשובה ומתחילים מחדש. וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה.
עליהם הופעת, מנחם ברונפמן
קריאת טקסט מוכר, שוב ושוב, עלולה להיות מעשה מתיש למדיי. זה משעמם. העפעפיים תובעים להיסגר. עקצוצים בקצה הרגל, והמחשבות – הוֹ המחשבות מרחיקות נדוד. לא בכדי דיברו גדולי החסידות כל־כך הרבה על כוונת התפילה ועל חיות בתפילה. מבלי נקיטה של מאמץ תודעתי, של התכוֹננות והִתְכַּוְּנוּת, עלולה התפילה להיות אחת מן השתיים: או מעמסה מנטלית כבדה ומעיקה עד בלי חפץ בה, או אקט מונוטוני ואוטומטי, בלי לב בו או חמדה.
אני חש כי בחגים, אך בעיקר בימים הנוראים, האתגר נעשה קל יותר. חלק נכבד בתפילה איננו מצוי בנוסח היום־יומי השגור. האטמוספרה הכללית של התעוררות הלב, מקלה על ההכנה המנטלית הדרושה לשם קריאה מתוך כוונה ואפילו מתוך המיית־לב. וכן, לנעימוֹת ולניגונים, לערגה ולנוסטלגיה, לקולו המשתפך של החזן ולמקהלות הציבור המצטרף בהרמוניה לשירת הקטעים – יש תרומות משלהן שמסייעות "כניסה" נלהבת לתוך תיבותיה של התפילה, לתוך החדרים אפופי הניצוצות המצפים להשתלהב (אם להשתמש בפרפרזה על דברי הבעל־שם־טוב בנוגע למילות התפילה).
תפילות ראש השנה גדושות הן טקסט מלא יפעה ושגב של מחשבה וקדושה. המבנה, הלשון, התמהיל, כל אלו מאפשרים תפילה מתוך לימוד ולימוד מתוך תפילה. בגלל תדירותה, אך אחת בשנה, קל יותר להקשיב למוסיקה המיוחדת של המילים, של הגיונותיה ומחשבותיה, של הכמיהה וההתבטלות בפני הנשגב אשר העולם כולו חָל מפניו.
עבורי – שיא השיאים בתפילת ראש־השנה, מתרחש בקטע שמתחיל במילים "אַתָּה נִגְלֵיתָ". אחד הקטעים הכי יפים בעברית שקראתי, ויופיו וכוחו תמיד מעורר בי כוונה חדשה וערגה.
מילותיו שגורות תמיד על־פי, ומשפטים מתפילה זו קופצות בפניי בעת של התעלות רוח.
למעשה, במילותיו מעיד קטע זה גם על עצמו. מגלה הוא כי עַרְפְּלֵי טֹהַר קיימים למעשה בכל תפילה, וכי אם נחפשם נמצאם; וכי כמו בְּהִגָּלוֹתְךָ מַלְכֵּנוּ עַל הַר־סִינַי לְלַמֵּד לְעַמְּךָ תּוֹרָה־וּמִצְוֹת, אף תפילה זו מלמדת דרך לדופקי בתפילה.
עבורי קטע זה של אַתָּה נִגְלֵיתָ, הוא כמו קפיצה למים מרעננים. כשנעימתו מתפשטת, משהו בי נרעד אך גם מתרכך. התיאור של מעמד הר סיני שהוא מצד אחד מלא ערפילים של קדושה וטהרה בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים, אך מצד שני נגיש כמו טקסט, קרוב כמו הליך לימודי, והלוא כל כולו של מעמד נשגב זה הוא כדי לְלַמֵּד לְעַמְּךָ. התשלובת והשזירה הנאדרה כל־כך של קרבה וחרדה. לְדַבֵּר עִמָּם אך גם חָרְדוּ מִמֶּךָּ. וזוהי בעצם תפילה. קרבה וחרדה. קוֹל וְדִבְּרוֹת וְלַּהֲבוֹת אֵשׁ.
ספרו "תולדות היהודים בקפריסין – מימי קדם ועד ימינו אלו" רואה אור בימים אלה.
