בין אומן לישיבת רמת גן
משה מוסא ברלין
לידתי ושנות חיי הראשונות (לפני קרוב לשמונים שנה) עברו עליי בעיר שכונתה "העיר העברית הראשונה". בתל אביב של אז אפשר היה לחוש "יידישקייט": בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי היה שוקק חיים והיו בו מניינים בכל שעות היום. בשבת החנויות היו סגורות והכל שבתו ממלאכתם. אמנם לא כל התושבים הלכו בשבת לבתי כנסת והיו אי־אלו מכוניות ברחובות, אך הם לא פגמו באווירת הקדושה והמנוחה. כיאה לעיר עברית, השבת היתה מורגשת ברחוב.
הייתי מתפלל בבית הכנסת 'בית ישעיהו' בו אבי ז"ל היה בעל־תפילה, בעל־קורא ו'מגיד שיעור'. המתפללים היו אנשי תורה ועבודה יוצאי פולין וגליציה. נוסח התפילה היה בהתאם.
כבר מט"ו באב, מילא קולו של אבי את חלל הבית בצלילים של טעמי המקרא ונוסחי תפילה לימים הנוראים. אבא היה משלב בתפילתו ניגונים לפיוטים כמנהג החסידים כפי ששמע בעיירתו (ינדז'יוב), והוסיף גם ניגונים שקלט בארץ משולחנו של ה'אמרי שאול' ממודז'יץ שגר אז בדרום תל אביב.
כל זאת בילדותי, עד שסיימתי ללמוד בבית הספר העממי. בגיל שתים־עשרה עברתי ללמוד במחזור של שנת תשי"ב של ישיבת בני עקיבא בכפר הרואה. שם כבר פגשתי נוסח ישראלי מקורי, שקבע הרב נריה, על בסיס הנוסח בישיבות הארצישראליות.
היה משהו חדשני ומפתה להתחבר לתפילות שבהן משודך המנון הפלמ"ח ל"ויאתיו", "בערבות הנגב" ל"אתה זוכר מעשה עולם", קטע מתוך "התקווה" ל"הממליך מלכים ולו המלוכה" ועוד.
לאחר שנתיים בכפר הרואה, חזרתי לתל אביב בשביל להשלים את לימודי התיכון. באותה תקופה התפללתי לעיתים בחצר מודז'יץ אצל ה'אמרי אש'. האווירה בתפילה הייתה רוויית ניגונים מקוריים, כשכל הקהל מצטרף לשירה. האדמו"ר עצמו עבר לפני התיבה ואת הקצב נתן בטפיפות על הבמה כשקופסת הטבק בידו. בסיום כל קטע האדמו"ר היה מרים את קולו למילותיו האחרונות של הפיוט, וזה היה האות שממשיכים בתפילה הלאה.
בזמן שירותי הצבאי ולימודיי בבר אילן הייתי מתפלל במדרשיית נעם בפרדס חנה אצל הרב יוגל, שהיה משקיע כוחות נפשיים ופיזיים בתפילתו. הוא זה שהנחיל לדור הכיפות הסרוגות את הנוסח הליטאי. כמו למשל, מה שאנו שרים בקדושת מוסף על "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" וגם "מכלכל חיים" – שהפכו לנכסי צאן ברזל של תפילותינו.
כשהיה הרב יוגל עובר לפני התיבה וכורע בסדר העבודה, אפשר היה לדמותו לכהן הגדול בבית המקדש. עיני עם ישראל נשואות אליו בציפייה שתפילתו תתקבל.
שנים הייתי נוהג לטבול בים בערב יום כיפור ובהושענא רבה. הים שימש לי מעין "סימנא מילתא". נדמה היה לי שהשנה שתבוא עלינו תושפע ממראה הים: רגוע, רוגש או גלי.
בערב יום כיפור אחד, כשטבלתי בים מול פרדס חנה, פני הים לא היו כתמול שלשום. הים היה סוער ורוגש בצורה בלתי רגילה ואני נחרדתי. למחרת כשפרצה מלחמת יום כיפור אמרתי: ריבונו של עולם, כל כך מהר?
למירון אני מגיע כנגן מוביל בהילולות ל"ג בעומר וז' באדר. מעטים יודעים שבשלב מסוים התחברתי שם למניין של חסידי ברסלב בראש השנה. המניין הזה נקרא "קיבוץ" ונקבע כך על פי בקשתו של רבי נחמן שחסידיו יתקבצו יחד בתפילה בראש השנה. שנים נסעתי למירון עם ילדיי הקטנים וחוויתי את התפילות והמעמד, ובעיקר הרגשתי את השפעתו על בניי וחיזוקם הרוחני.
ב"קיבוץ" של ברסלב (שהיה במירון בטרם התאפשר להגיע לאומן) הייתה תפילה מיוחדת שהתאפיינה בסבלנות אין קץ. אף אחד לא ממהר, והכל מפרגנים לכל. הקהל ממתין בדממה עד שהתוקע בשופר יוציא את הקולות כראוי, ושבעל התפילה הזקן והוותיק, שקולו כמעט ולא נשמע, יסיים. אין זה פלא שהתפילה נמשכה משש בבוקר עד שלש אחרי הצהריים.
לאומן הגעתי לפני תשע־עשרה שנה לפי הזמנת חסידי ברסלב. התפילות והנוסח לא היו זרים לי ומהר מאוד השתלבתי במניין הגדול מאוד. אין צורך לומר שההתעלות הייתה בשיאה. נוסח ברסלב עם מחיאות הכפיים כשמזכירים את המלך, נוסח המתאים לחסידי ברסלב מקוריים וגם למצטרפים החדשים. כולם נמצאים שם וכולם יכולים לבא לידי ביטוי.
לאור ההצלחה הגדולה והתרוממות הנפש שהייתה לי באומן, רציתי להמשיך את האור באותה השנה גם ליום כיפור. החלטתי להתפלל עם ישיבת רמת גן. לאחר מאמצים והפעלת פרוטקציות נמצא לי מקום בתפילה שנערכה בזמנו בבר אילן. נכספתי מאוד להגיע לשם אך מה רבה הייתה אכזבתי כשלא הצלחתי להתחבר ולהתעלות בתפילות, שהיו עוצמתיות ביותר. קשה היה לי להבין למה זה קרה. מה בין אומן לישיבת רמת גן?
לאחר כמה ימים הגעתי להבנה: לתפילה באומן מגיע כל אחד מעולם אחר. עד לרגע כניסת החג הוא מתנהל בחיי היום־יום של עצמו, ומשם מגיע ל'קלויז' ותפילתו מתאחדת ומתעלה יחד עם כולם. הבחורים בישיבה, לעומת זאת, הגיעו לתפילת יום הכיפורים לאחר 'מסלול גיבוש' שהחל כבר בראש חודש אלול, ויום הכיפורים הוא שיאו.
הפער ביני לבינם היה בעוכריי.
המסקנה שלי מאז היא לדעת את מקומי, ולהתפלל במניין של בעלי־בתים. כך אני נוהג עד היום.

יש קיבוץ ויש קיבוץ
אודהליה ברלין
בטור הסמוך אתם יכולים לקרוא על זיכרונותיו של אבי שיחיה מתפילות הימים הנוראים. בין השאר הוא מספר שם שבמשך מספר שנים הוא נסע עם הבנים שלו ל"קיבוץ" של חסידי ברסלב במירון.
ואיפה היו הבנות?
בדרך למירון הוריד אבא את אמא ואותנו ב"קיבוץ" אחר – קיבוץ טירת צבי, כדי להעביר את החג עם סבא וסבתא (ההורים של אמא).
אם אחיי ספגו תפילות באווירה חסידית אותנטית, אנחנו הבנות, ואני בתוכן, ספגנו תפילות "יקיות" למהדרין. זו היתה תפילה אצילית: לא זכור לי רעש של פטפוטים, או רעשי רקע אחרים לתפילה. הילדים שיחקו בחוץ ובבית הכנסת זכורה לי דומיה סמיכה של תפילה, ומנגינות אשכנזיות מסורתיות משולבות עם קטעי חזנות.
גירסא דינקותא לא משתכחת ומתיקות התפילות בקיבוץ שמורה אצלי עד היום.
היו כמה רגעי שיא בתפילה, שאפשר היה להרגיש את האוויר בבית הכנסת כמו נמתח לקראתם, ובאף שנה לא רציתי להחמיצם.
רגע אחד כזה היה באמצע חזרת הש"ץ של מוסף,
כשהחזן התחיל: "ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמור…"
התחילה תכונה בעזרת נשים (כנראה גם בעזרת גברים, אבל הזיכרונות שלי הן מעזרת נשים), וכשהגיע הרגע נעמדו נשות הקיבוץ,
זקפו קומתן ושרו בקול מדוד ואיטי כאילו הן בהופעה באופרה: "הבן יקיר לי, יקיר לי אפר־־ים, א־ים י־־לד שע־־שועים…"
בקצב כל כך איטי, שזהו נס שאני יושבת פה היום וכותבת ולא נמצאת שם עדיין בתפילה.
בתפילות האלו לא היה ניסיון להתייפייף ולהתחכם ולשלב בתפילה שירים וניגונים מודרניים.
פשוט תפילה. שנה אחרי שנה, אותן מנגינות, אותה זקיפות קומה. אותו הבן יקיר.
מסורת.
מאז חלפו הרבה שנים, סבא וסבתא כבר לא חיים, ואני בניתי את חיי במקום אחר.
התפילות בקיבוץ נשארו זיכרון רחוק,
אבל בכל בית כנסת שבו אני מתפללת בימים הנוראים ובכל נוסח, תוך כדי שאני מנסה לזהות מאיפה מוכרת לי המנגינה שהחזן שר ומנסה להתאים אותה ללא הצלחה למילים של "מלך עליון" או "וכל מאמינים", אני עדיין מחפשת את המנגינות ההן.
לבי עדיין מבקש את הפשטות המתוקה הזו שיש במסורת, את הנחת שיש בידיעה הברורה מה הולכת להיות המנגינה הבאה ואיך היא מתאימה בדיוק למילים.
אינני יודעת מה קורה כיום בקיבוץ,
האם התפילה נשארה כמו שהיא או נסחפה גם היא עם המערבולת של המנגינות החדשות,
אך בדבר אחד אני בטוחה
עד היום, כשמגיע הרגע – האוויר מתרכז, נשות הקיבוץ זוקפות גב, מותחות צוואר ושרות במלוא גרון ובקצב איטי:
"זכרתי לך, חסד נעורייך…".

עננו אבינו, עננו
חנן בן ארי
מגיל שש אבא שלי היה לוקח אותי לסליחות. הוא היה החזן ואני הייתי עומד לידו. כל הסליחות חיכיתי לפיוט של 'עננו'. אבא שלי היה מחלק את הקטעים בין הילדים וכל אחד היה שר 'עננו' אחד.
אני הייתי בנו של החזן והגבאי, אז הייתה לי פרוטקציה. אם כל ילד היה מקבל 'עננו' אחד, לי הוא היה נותן שלוש, ארבע וחמש. ובמשך כל הסליחות חיכיתי לשלב הזה.
לפני כמה שנים ישבנו, ושאלתי אותו אם הוא זוכר את הסיפור על ה'עננו'. הוא שאל איזה סיפור, וסיפרתי לו:
אבא הקפיד שאהיה לידו בכל התפילות, כבר מגיל צעיר. כל הילדים בחוץ משחקים, אוכלים במבה וביסלי, ואני צמוד אליו ב'כל נדרי', ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, ובנעילה הרגשתי שאני כבר נשבר. שאלתי: "אני יכול לצאת לחמש דקות?" הוא אמר שכן.
יצאתי החוצה ושיחקתי עם הילדים חמש דקות. בלי ששמתי לב זה הפך לעשר דקות, חצי שעה וארבעים דקות. פתאום אני קולט שכבר מחשיך ועוד שנייה יוצא הצום, ומה אני עושה?! מתתי מפחד.
תוך כדי שאני מתלבט אם להיכנס או לא, פתאום אני שומע מבית הכנסת ששרים 'עננו'. 'עננו' אחרון של יום כיפור, של נעילה.
אמרתי שאין מצב, אני לא מפספס את זה. רצתי לבית הכנסת, נכנסתי מתחת לטלית של אבא שלי וראיתי איך הוא מחלק את ה'עננו'. הוא נותן אחד לילד הזה ואחד לילד הזה ועוד אחד לילד הזה, ואני מחכה, מחכה ומחכה, מגיע ל"עננו רחום וחנון, עננו" ואיננו. אין יותר עננו, נגמר יום כיפור.
רצתי החוצה. בכיתי, בכיתי ובכיתי. איך הוא עשה לי דבר כזה. מה, בגלל שפישלתי? כל יום כיפור הייתי לידו! בגלל פשלה כזאת? מה כבר עשיתי?
אז כשישבנו, שאלתי אותו: "אתה זוכר את הסיפור הזה?". והוא אמר לי: "לא, אבל בוא אני אספר לך סיפור אחר על 'עננו'". ואז הוא סיפר לי:
"אתה מאוד אהבת סליחות, והתחננת שאקח אותך לסליחות בכל לילה כבר בגיל שש. היינו מעירים אותך בשתים עשרה וחצי בלילה, אמא ואני, לפעמים קמת ולפעמים לא קמת, ואז היית מתעצבן בבוקר למה לא הערנו אותך. אנחנו ניסינו, אבל לא התעוררת.
"לילה אחד ניסינו להעיר אותך, ולא התעוררת. הגיעה השעה וכבר הלכתי לסליחות, ופתאום אחרי חצי שעה התעוררת. ביקשת מאמא שתיקח אותך לסליחות. ואמא שלך הצדיקה אמרה שיאללה, הילד יספיק משהו. שמה עליך בגד חם ולקחה אותך יד ביד לבית כנסת. היא לא ידעה שאנחנו אחרי ארבעים דקות כבר מסיימים את הסליחות. אין בשביל מה לבוא.
"דרך החלון של בית הכנסת ראיתי אתכם מתקדמים, ואנחנו כבר בקדיש. זהו, סיימנו. אחת ורבע בלילה, אנשים סוגרים מחזורים ורוצים ללכת לישון. מה אני אעשה?
"אמרתי לכולם: 'עכשיו חנני נכנס לבית הכנסת. כולם חוזרים למקום, פותחים מחזורים ומתחילים לשיר עננו!'
"נכנסת לבית הכנסת, כל הקהל מעוכב יציאה רק לכבודך, וכולם שרים עננו. אתה רצת למקום, פתחת מחזור והסתכלת עלי. אנחנו כבר שרנו עננו פעם אחת, אז קיבלת לא אחד, לא שניים ולא שבע, את כל העננו קיבלת!
"סיימנו את העננו, חזרנו הביתה ואתה היית כל כך מבסוט עד שלא שמת לב שהסליחות התקצרו לפורמט של חמש דקות…".
אבא שלי סיים את הסיפור, הסתכל עליי ושאל: "אתה זוכר את הסיפור הזה?" ועכשיו תורי היה להודות שלא… אני לא זוכר.
אני הולך עם הסיפור הזה כמה שנים, כי הוא מזכיר לי כמה אנחנו זוכרים להורים שלנו דווקא את הרגעים הקשוחים האלה, כשהם לא נתנו לנו את החיבוק שהיינו זקוקים לו, את הכסף או את הרכב. זה צרוב בזיכרון ולא יוצא… אבל מה עם אלף אלפי פעמים שהם עשו בשבילנו מאחורי הגב דברים שאפילו לא ידענו עליהם? ומה עם אלף אלפי פעמים שהם עשו למעננו דברים בגלוי, 'מלפני הגב', וידענו ושכחנו?