רחמנא אמר
מספרים על הרבי מקוצק, שבשיחה לפני התקיעות היה אומר רק משפט אחד, כדברי הגמרא על טעם התקיעות – "רחמנא אמר תקעו"! פשוט. הקב"ה ציווה אז עושים, בלי לשאול שאלות. מעניין שהטיעון הזה שייך דווקא למצוות שופר ולא למצוות אחרות. דווקא ביום שבו אנו ממליכים את הקב"ה עלינו, אנחנו מקבלים את מצוותיו בלי לשאול שאלות. זה בדיוק טיבה של המלכה, שיש בה קבלת מרות בלבד, בלי טעם ובלא סיבה. רחמנא אמר תקעו. לכאורה אין עוד מה לומר. אבל רבותינו הביאו רמזים, טעמים וכוונות עליונות במצווה זו. אף אני אנסה לבאר כאן מעט מעניינה הכמוס.

שופר ופרו
מה מקומן של נשים במצוות שופר? אנחנו כל כך רגילות לכך שנשים מקפידות לקיים את מצוות שופר, ששכחנו שבעצם נשים כלל אינן מחויבות במצווה זו! רק מכיוון שהנשים קיבלו על עצמן מצווה זו, היא נעשתה כחובה. זה ממש מדהים! איני מכירה עוד מצוות עשה שהזמן גרמא, שנשים קיבלו על עצמן כמו השופר – לא תפילין, לא ציצית, לא סוכה וגם לא לולב. אמנם סוכה ולולב נשים מקיימות, אך לא באותה מחויבות כמו מצוות שופר.
כשהעמקתי בעניין, חשבתי שבכל זאת יש מצווה מיוחדת שנשים אינן מחויבות בה אך מקיימות אותה. אתן ודאי שואלות את עצמכן איזו מצווה זו. זוהי מצוות פרו ורבו. נשים אינן מחויבות במצווה זו ובכל זאת הן מקיימות אותה, ובהידור…
(אין כאן המקום להאריך כמה חכמה אלוקית גנוזה בכך שהחיוב במצוות פרו ורבו חל על הגברים בלבד, ואילו הנשים פטורות. לכאורה יש כאן פרדוכס, שהרי גברים אינם יכולים לקיים מצווה זו ללא שותפותן של הנשים, ובכל זאת הן פטורות. באופן פשוט אפשר לומר שנשים אינן מחויבות במצווה זו משום שזהו טבען. בנשים טבוע הרצון ללדת, לגדל ילדים ולהביא חיים לעולם, ולכן אין צורך לצוות אותן על כך. למעלה מכך, הפטור ממצווה זו הוא שמאפשר לנשים בחירה מוחלטת בהריון ובלידה, המביאה לשותפות בלב, בנפש ובגוף באופן שלם ובריא בהולדה ובגידול הילדים).
מה הקשר בין מצוות תקיעת השופר למצוות פרו ורבו? מדוע דווקא שתי המצוות הללו הן מצוות שנשים אינן מחויבות בהן אך קיבלו על עצמן? מעניין ששתי המצוות האלו שייכות לראש השנה! התורה מכנה את ראש השנה "יום תרועה", שבו הצטווינו לשמוע קול שופר, וביום הזה בדיוק ניתנה לאדם הראשון מצוות פרו ורבו. בראש השנה, היום שבו נברא האדם, הצטווה האדם, שאך זה נוצר, לפרות ולרבות, למלא את הארץ ולכובשה. הקב"ה ברא את העולם והעביר לאדם תפקיד להמשיך את החיים שניתנו בו, לשכלל את העולם, לפתחו ולהרחיבו.

היום הרת עולם
לפני ה'תשע"ט שנים נפח ה' באדם נשמת חיים – "ויפח באפיו נשמת חיים". מאז, בכל שנה ושנה בראש השנה, הקב"ה בורא את העולם מחדש, "מפרמט" אותנו ועושה לנו אתחול מחדש. "היום הרת עולם". הקב"ה מתבונן בעולם שברא ומחליט האם להמשיך ולברוא אותו. זה הדין שעושה הקב"ה ביום הזה. וכמו בראשית, בכל שנה ושנה הקב"ה נותן לנו את התפקיד לבחור בחיים, להמשיך את החיים, להיבראות מחדש. נפיחת החיים שהתרחשה לראשונה בבריאה, מתגלה בשופר. דרך השופר נופח בנו הקב"ה חיים חדשים, נופח חיים בכל ברייה וברייה, ומעניק חיים לעולם כולו.
בראש השנה נפקדות עקרות – "וה' פקד את שרה", שרה, רבקה וחנה, ואיתן כל העקרות. בכל אחד מאיתנו יש איזו נקודה של עקרות שמבקשת להיפקד. "כל באי עולם עוברים לפניו" – מתעברים לפניו. "מי לא נפקד כהיום הזה". כולנו נזכרים לפניו יתברך ומשהו חדש נולד בנו. מתחיל הריון, מתחילה לידה. ביום הזה הדבר אפשרי. משהו בטבע יכול להשתנות. יש בריאה חדשה. אפשר לצאת מבית האסורים ולהיוולד מחדש. אחת התפילות המיוחדות של כהן גדול ביום הכיפורים היא "שלא תפיל אישה פרי בטנה", ובהקשר שלנו אפשר להסביר – שלא ייפסקו החיים שהחלו להתרקם בראש השנה.

עורו ישנים
בגמרא מסבירים, שלמרות שעבודתו של השופר היא מחוץ לקודש הקודשים, יש עניין של "אין קטגור נעשה סנגור", כמו בגדי זהב של כהן גדול. לכן קרן של פרה פסול, מפני שעבודת השופר היא עבודה פנימית, ובלשון הגמרא: "שופר כיוון דלזיכרון, כבפנים דמי". כלומר, השופר, מפני שנועד לזיכרון, דומה למה שנעשה לפניי ולפנים.
ה'שם משמואל' מסביר באופן מופלא, שבניגוד לתפילה, שהיא קול דיבור שיוצא החוצה, השופר הוא כולו קול פנימי. ה'שם משמואל' מדמה את השופר לבית הסתרים שאינו מקבל טומאה. בית הסתרים הוא המקום הפנימי שבנו, לכן אין בו אחיזה לחיצונים. קול השופר מעורר בתוכנו מקום פנימי, עמוק ועליון מאין-כמותו, שכולו טהור.
באותו הקשר, רבי נחמן מלמד שבחינת השופר היא "להתיר פה אילמים ולהתיר פה עקרות". כלומר – לעורר את מקום בית הסתרים:
זֶה בְּחִינַת שׁוֹפָר כִּי שׁוֹפָר הוּא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים, שֶׁשּׁוֹפָר מְרַמֵּז בְּחִינַת "עוּרוּ יְשֵׁנִים מִתַּרְדֵּמַתְכֶם" וְעַל יְדֵי זֶה הוּא בְּחִינַת לְהַתִּיר פֶּה אִלְּמִים, וּלְהַתִּיר פֶּה עֲקָרוֹת כַּנַּ"ל… וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה פְּקִידוּת עֲקָרוֹת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת ראשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁאָז נִפְקְדָה שָׂרָה וְכוּ' כַּנַּ"ל… זֶה בְּחִינַת הוֹלָדָה, בְּחִינַת זִוּוּג הַגּוּפָנִי"… (ליקוטי מוהר"ן ס)
כל העמדה שלנו בראש השנה מול הקב"ה היא כיחס שבין אישה לבעלה. רעיה לדודה. השופר מעורר בנו התרחשות עמוקה. באמצעות השופר אנו מתבטלים אל נקודת הראשית, אולם התפקיד הנשי כאן אינו רק תפקיד פאסיבי. דווקא הביטול אל מול המלכות הוא ההתעוררות שלנו, כמו אישה המעוררת את עצמה אל בעלה. אתערותא דלתתא.

רחם ארחמנו
השופר פותח נתיב דו-סטרי בינינו לבין הקב"ה. באמצעות השופר הקב"ה מתגלה אלינו. החל מנפיחת הנשמה בבריאת העולם, דרך מעמד הר סיני ועד הגאולה העתידה, כשהקב"ה יתגלה אלינו בשופר גדול. מצדנו, באמצעות השופר אנחנו פונים אל ה' יתברך. אנחנו שומעים את קול השופר ומתעוררים. קול השופר מפלח את לבנו ואנחנו זועקים אליו יתברך מתוך המצרים שנשמתנו נתונה בהם בעולם הזה. "מן המצר קראתי י-ה". אנחנו מצדנו פותחים פתח קטן, כפתחו של מחט. זו השותפות שלנו. והקב"ה מצדו פותח לנו כפתחו של אולם, משפיע לנו חיים ועונה לנו במרחב י-ה. "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה".
הנתיב הדו-סטרי של השופר אינו נפתח רק מלמעלה כלפי מטה אלא גם להפך. השופר מעורר אותנו, אך באופן מופלא דווקא ההתעוררות שלנו למטה היא שמעוררת את הרחמים למעלה. כך דורשים חז"ל: "אשרי העם יודעי תרועה" – שיודעים לפתות את בוראם בתרועה.
בכל שנה מחדש בתקיעת השופר אנו מעוררים את הרחמים למעלה, ומשתפים אותם בבריאה המחודשת של העולם, ממש כמו בראשית, כאשר הקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין אך ראה שאין העולם יכול להתקיים ושיתף עמה את מידת הרחמים. זו ההתרחשות העמוקה המתחוללת בעת תקיעת השופר – הקב"ה עובר מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים – "עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר". וכאשר מתעוררים הרחמים, תרתי משמע, יש עיבור, יש היריון. אנחנו קשורים בו והוא קשור בנו. "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו".
הזיכרון שאנו מעוררים בשופר הוא זיכרון של מי שאין לפניו שכחה. הזכר הוא בעל הזיכרון, ואילו האישה, לשון נשייה, כולה שכחה. אך כאשר השכחה מתעוררת, העוררות שלה היא שמעוררת למעלה את הזיכרון, ואנו נזכרים לפניו. יש פקידה. יש זיווג שלם. מכאן נולדת השנה החדשה.

מלך חפץ בחיים
בתקיעת שופר אנחנו מטים אוזנינו, משתוקקים לשמוע את קול ה' ומתפללים – "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים". כנשים אנחנו יודעות במדויק את עומק הרצון להיות חפצות בחיים. בנפשנו הדבר. בטבענו אנו חפצות בחיים, חפצות להיות שותפות עם הקב"ה בהבאת חיים לעולם, ללדת ולהמשיך עוד ועוד חיים לעולם הזה. בכל שנה אנו חשות מעצמנו את הרצון להיות שותפות בהתחדשות החיים המתחוללת ביום הזה.
ולאיזה חיים אנחנו מכוונות? – "למענך אלוקים חיים". אנחנו רוצות חיים כאלה שיהיו מכוונים לה' יתברך. כמו חנה שכל כך השתוקקה לילד אך לא למען עצמה, אלא הבטיחה להשאיל אותו לקב"ה. להקדיש את החיים שייוולדו דרכה לעבודתו יתברך. זה מה שאנחנו מכוונות בקול השופר – שהקב"ה יחדש בנו חיים כאלה שנהיה מכוונים למלכותו.
הרגע שבו נופח הקב"ה את הנשמה בעת הלידה, הוא הרגע שבו התינוק בוכה. זה עוד פן של השופר. אנחנו מקבלים חיים חדשים ובוכים, כמו ששרים בחב"ד: "הנשמה יורדת לתוך הגוף / וי צועקת וי וי / ירידה זו צורך עלייה / עד שכל זה הוא כדאי". קשה לנשמה להתנתק מכור מחצבתה ולרדת לעולם הזה, אך למרות הכאב, היא יודעת שבחיים האלה חפץ הקב"ה – שמתוך מצרי העולם הזה תדבק הנשמה בבוראה ותמליך עליה את ה' יתברך, מלך חפץ בחיים. למענך אלוקים חיים.