ובשופר ייתקע, וקול דממה דקה
בליל התקדש ראש השנה, נרדם העולם ומתקפל חזרה לשרשו. העולם הישן הולך ונמוג, מטושטש ורדום ב"דורמיטא". כמו שהובא בספר התניא (אגרת הקודש יד): "ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש, שלא היה מאיר עדיין מעולם, לארץ העליונה. כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו, בכל ערב ראש השנה, כשהחדש מתכסה בו. ואחר כך, על ידי תקיעת שופר והתפלות, נמשך אור חדש עליון מבחינת עליונה יותר".
בתוך החשכה הגדולה של ביטול העולם הקודם, עומד יהודי בשתי תהיות. האחת, מה יעלה בדינו על מעשיו בשנה החולפת. והשניה, כיצד יתפלל על העתיד.
כמו שהראש מנהל את כל אברי הגוף, כך גם ראש השנה כולל בתוכו את כל מה שיעבור על האדם השנה. כל התפילות והרצונות וכל צרכי האדם מכל השנה החדשה, נכללים ביום ראש השנה. ואיך ידע אדם מה יחסר לו במשך השנה? איך הוא יכול להתפלל עכשיו על העתיד הלא ידוע?
כאן מגיע קול השופר, בוקע ועולה, קול פשוט, בלי חיתוך אותיות ומעבר בחמשת מוצאות הפה. בקול הפשוט הזה נכללות כל הצעקות והתפילות על הגוף ועל הנפש, על העבר ועל העתיד. האדם לא מבין ולא יודע, אך קול השופר יוצא ממעמקי הלב, ורומז לה' יתברך: הרי הכל ממך ואין אני יודע מה יחסר לי, קח קול פשוט זה, והפוך אותו אצלך לכל התפילות הראויות.
ביום זה אין חסרונות, איננו מתוודים על חטאים. העבר נטהר בקול הפנימי והעמוק, וחושף ליהודי שהעומק שלו זך ונקי. אותו קול שופר, המטהר את העבר ומקפל בתוכו את תפילותינו העתידיות, הוא הממליך את הקדוש ברוך הוא על העולם.
למפרע מתברר
יצאנו לדרך. השנה נפתחה ותפקידו של יהודי הוא להוציא אל הפועל את טוהר הלב הפנימי. עשרת ימי תשובה מלאים בהתבוננות ובעבודת התיקון.
גם כשאנו עוסקים בתיקון החטאים, איננו עומדים מרחוק. אנו מרגישים קרבת אלוקים, "שמאלו תחת לראשי", ושואפים ליום הטהרה הגדול הממשמש ובא, יום הכיפורים.
כשאדם עושה דבר מצווה, רואה הוא במפורש את רצון ה' יתברך. אבל בדבר הרשות, היינו אכילה ושתייה וכדומה, שם נסתר רצון הבורא מהאדם. ובאמת, מצד ה' יתברך, גם שם הוא מלא אור ו"לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו), אלא שמצד האדם נסתר שם אור רצונו יתברך. וכשהאדם מגביר עצמו בכוח עבודתו, ונוטל מכל הנאות עולם הזה סיוע לעבודת ה' יתברך, אז רואה הוא מפורש, שכל הבריאה היא חיבור לה' יתברך והכל מלא אור.
כל זה נכון בשאר ימות השנה. אבל ביום הכיפורים, רצון ה' יתברך שימנע האדם את עצמו מאכילה ושתייה ומכל הנאות עולם הזה. אז זוכה האדם וה' יתברך מאיר לו שגם בכל השנה שחלפה – כאשר חי בתוך העולם המסתיר ולא ראה מפורש את רצון של ה' יתברך – גם שם היו כל מעשיו והליכותיו מלאים אור.
עבודה זמנית וברכה נצחית
על האדם לטהר עצמו עד מקום שידו מגעת. ולמרות שהטוהר איננו קבוע ולפעמים נסתר ממנו אור ה' יתברך, הכל הולך אחרי זמן העלייה. אם בעת האורה, כשהוא בבהירות, משתדל יהודי לטהר עצמו, ומסלק מעצמו כל הנאות העולם הזה, ממילא 'שורת הדין' נותנת שינחיל לו ה' יתברך את הטהרה כפי שהיא מצד ה' יתברך, שהיא בקביעות.
זה ביאור מאמר רבי עקיבא בסוף מסכת יומא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין". ההתחלה היא שישראל מטהרים עצמם ביום הכיפורים, ומסלקים מעצמם את כל הנאות העולם הנכללות בחמשת העינויים. וכנגד חמש הפרישות הללו, מתפללים ישראל חמש תפילות נשגבות. אז ממילא מנחיל ה' יתברך לישראל בזה היום קדושה בקביעות, כלומר את אותה הטהרה שהיא מצידו, שהיא בקביעות בלי שום הפסק. וזהו סיום המאמר: "ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים!".
ה"כסה" מאיר באור יקרות
אחרי שזכינו וטיהרנו את עצמנו, זוכים אנו להגיע לחג הסוכות, חג האהבה בין בורא עולם לעם ישראל. בחג המתייחד ב"ימינו תחבקני", שולח אותנו הבורא לבטא את הקשר איתו במצוות מעשיות.
בזוהר הקדוש כתוב (ויחי רכ): "פולחנא דקודשא בריך הוא במלולא ובעובדא" (עבודת הקדוש ברוך הוא באמירה ובפעולה). עד כאן עבדנו באמירה, וכאן הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולעבוד את ה' בפעולות ממשיות. כך מתמלא כל הגוף בקדושה, אך לא רק הגוף: כאשר אפילו כלי הפעולה של האדם מלאים בעבודת ה', הוא יכול להביט לאחור, ולהכיר שגם חלקיו הפנימיים, הקודמים לעשייה, מאוחדים עם אור רצונו יתברך. כעת, כשהלבנה התמלאה בחמישה־עשר בחודש, ניכר האור שנסתר מאתנו בתחילת החודש, "בכסה ליום חגנו". על כן גדלה השמחה עד מאוד, כי היא מגלמת בתוכה כעין "התרת הספקות" כאשר האור נגלה ומתממש והאדם רואה עין בעין כי מראשו ועד רגליו, מראשית המחשבה ועד לאחרית העשייה הפיזית, הוא מאוחד עם ה' יתברך.
הזוהר הקדוש (אמור קג) אומר: "מאן דאיהו משורשא וגזעא קדישא דישראל, הוא יתיב תחות צילא דמהימנותא" (מי שהוא משורש וגזע קדוש של ישראל, הוא יושב בצל האמונה).
יהודי, ורק יהודי, רואה כשהוא מחוץ לביתו הקבוע, תחת סכך ה"פסולת גורן ויקב" את השמירה התמידית של בורא עולם. וכאשר הלב נמשך אחר רצונו יתברך, אין לו כל ספק כי ה' הוא המקיף והשומר עליו מרוחות רעות, מזרם וממטר, ומושך אותו אליו יתברך.
ארבעת המינים ושבע המידות
מבואר בכתבי האר״י שארבעת המינים רומזים על עולם התיקון. היינו שאנו נוטלים את אלו המינים שמרמזים על כל עם ישראל וכוחותיו – עם ובלי ריח, עם ובלי טעם – ואנו מנענעים וממשיכים עם כולם, ללא יוצא מן הכלל, את השפע מהעולמות העליונים עד הבינה שבלב. איחוד זה מאגד את כל המידות. שלושת ההדסים רומזים לחסד־גבורה־תפארת, צמד הערבות רומזות לנצח והוד, הלולב מסמל את היסוד, עד ההמשכה אל עולם התיקון באתרוג, ש"טעם עצו ופריו שווים", כפי שהיה קודם הקלקול הראשון.
גילוי האהבה שבין בורא עולם לכלל ישראל על ידי מצוות סוכה וארבעת המינים הוא עצום. ומשכך, אין פלא ששמחה עצומה ממלאת את הלב ומתפשטת עד הרגליים, בריקודי שמחת בית השואבה.
תחנת מוצא. תחנה סופית
ובהגיע היום השביעי, יום הערבה מחזיר אותנו אל יום התקיעה שפתח את החודש. נעוץ סופן בתחילתן. עבודת הערבה, המצווה האחרונה בחודש הזה, דומה למצווה הראשונה של תקיעת השופר. הערבה הפשוטה, ללא טעם וריח, מצטרפת לקולו הפשוט של השופר, חסר המילים. שניהם יחד מעוררים את הנקודה הפנימית שיש בכל יהודי, את שורש החיים שלו, בו הוא תמיד עובד את ה' יתברך.
"'ואותי יום יום ידרשון' – זה יום תקיעה ויום ערבה (ירושלמי ראש השנה פרק ד). היינו שבאלו השני ימים מעיד ה' יתברך על עומק לבבם של ישראל, שהוא זך ונקי" (סוד ישרים, הושענא רבה).
בזה היום מאיר ה' יתברך לאדם, שכל הפעולות שנדמו לו כמחוסרות אור, ללא טעם וללא ריח, מחוברות היו תמיד לשורש החיים.
בראש השנה התמקדנו בחשיפת הנקודה הנסתרת העמוקה ביותר, וראינו איך היא לעולם מלאה אור. בהושענא רבה אנו רואים איך גם הלבוש החיצוני והמגושם ביותר, אפילו אם הוא בלא טעם וריח – אם יהודי פסע לאורך כל המסלול של תשרי ב"מילולא ובעובדא", בדיבור ובמעשה עד לתחנה הסופית – הרי גם הוא מלא אור.
אפילו ברכה אין למצוות הערבה. ברכה היא המשכה של שפע, אך בערבה יהודי מוסר את כל טעמו וריחו, את כל הבנתו וכוחו אל בורא עולם. אין הוא נוטל לעצמו כלום, אפילו לא שפע שמתברך מהמצווה. יהודי עומד בסוף התהליך העצום של החודש המופלא הזה, ואומר לבורא עולם: כולי שלך. וגם ההבנה שכולי שלך – היא שלך. אין בי שום עצמאות, לא טעם ולא ריח. את הכל הבאתי אליך.
עכשיו תורו
אחר התהליך המטהר והענק הזה, אין פלא שכל יהודי שומע את בורא עולם קורא ואומר לו: "עכבו עלי יום אחד". בני יקירי, אין עוד צורך יותר בעבודה מצדך. הלכת את כל הדרך וכעת הגיע תורה של ההתייחדות איתי במלואה.
שבעת ימי החג מורים על בירוריו של האדם, אבל המספר שמונה עולה אל מעל גדרי העולם. שמיני עצרת מרמז על אורו של ה' יתברך אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית, האור המקיף. ולזה האור אין ביד האדם להגיע בכוח עבודתו. אך מאחר שישראל ביררו עצמם עד מקום שידם מגעת בשבעת ימי החג, כעת מנחיל להם ה' יתברך את האור הזה, אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית.
אף שתפיסת האדם היא בגבול ותכלית, אבל ה' יתברך מאיר לישראל שתפיסתם הגבולית נכללת בתוך הבלי־גבול.
אור השמיני הוא אור של ימות המשיח, כמבואר בגמרא (ערכין יג): "כינור של מקדש של שבעה נימין ושל ימות המשיח של שמונה נימין". יהודי מחבק את ספר התורה, "אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד" (התורה, והקב"ה וישראל הם אחד), ומפיו זועקת מסקנת כל הימים: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו".
