תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ בָ֑הּ
(שמות ה:ט)
נראה שהגישה של פרעה, של הכבדת עומס על עם ישראל כדי למנוע מהם להיפתח לרבדי העומק של הנשמה, עוד שולחת את זרועותיה אל דפוס החיים המקובל באנושות כולה גם היום. בימי מצרים, זה מגיע לשיא כאשר נאום הגאולה המפורסם של משה רבינו נופל על אוזניים אטומות. באה הבשורה שעם ישראל חיכה לה מעל מאתיים שנה, עם ארבע לשונות של גאולה שילדי ישראל עד היום יודעים לדקלם, והקהל המקורי שאמור לקלוט ולהפנים שהרגע הגדול הגיע פשוט לא שומע, מקוצר רוח ועבודה קשה.
הבעל שם טוב הקדוש מתאר את המציאות – וגם את המוצא ממנה:
"עניין גלות מצרים וגאולת מצרים: כמו שהיה בדרך כללות אומה הישראלית, כך יש בפרטות אדם אחד. וכמו ששמעתי [=מהבעש"ט] פירוש הפסוק 'קרבה אל נפשי גאלה' – כי קודם שיתפלל על גאולה כללית, צריך להתפלל על גאולה פרטיית לנפשו". – נדמיין רגע שגרה של עבד. בכל יום הוא משקיע את מרצו, מאמציו וכישרונותיו במפעלים שלא קשורים אל רצונותיו ושאיפותיו הפנימיים. במקרה הטוב ביותר, עדיין יש לו בכלל רצונות ושאיפות כאלה, על אף שאין להם שום ביטוי במציאות החיצונית, והם תופסים מקום לפחות בחלומותיו ותפילותיו. אך יותר סביר שרצונות כאלה יידחקו מהמודעות או יימחקו כל עיקר. גלות. ולפני שהאדם יהיה מסוגל להתחבר רגשית אל הצרימה שבגלות של האומה, צריך הוא להיזכר שהוא עצמו בגלות, שבגלל שהוא עבד הוא קבר את רצונותיו והפסיק להתפלל על מצבו. אם לא חשים צרימה על המצב, אין תפילה, ובלי תפילה אין גאולה.
לפנות מקום לתודעה
"…שהנשמה בגלות אצל היצר הרע… וזה נמשך מזה שנטרד…" – ועכשיו נדמיין את הנשמה בעבדות, בחיים שלנו שאין בהם עבדות במובן הקלאסי. בכל יום האדם משקיע את מרצו, מאמציו וכישרונותיו בהמון עיסוקים שלא בהכרח קשורים לנשמתו. ובמקרה הטוב נשמתו כוספת, מתגעגעת לביטוי כלשהו במציאות החיצונית, במהלך היממה שלו. לעיתים זאת מכיוון שהיום שלו כאילו מתמלא מאליו בהמוני עיסוקים האדישים למאוויי נשמתו. ולעיתים הוא כן מצליח להשקיע בדברים היקרים לנשמתו – כמו למשל בתפילה, בזמן עם אשתו וילדיו ובאמירת ברכות, אבל בגלל שהוא מוטרד הצורה בה הוא עוסק בהם אינה נותנת לנשמתו לפרוש את כנפיה.
יש משהו מובנה באופי הנזקק של צרכי העולם הזה שמושך את תודעת האדם אליהם, ומצמצם את ה'נפח' של התודעה שלו. כשאדם נדחק לפינה וחוטף מכות, כל רוחב הפס של התודעה שלו מוקדש להגן על עצמו, או להימלט, וקשה לצפות ממנו לראות את מצבו בתודעה של אמונה שהכל מה' יתברך, או בהודאה על כך שיש לו זכות שכל האיברים שלו עובדים והוא מסוגל להגן על עצמו – פשוט אין מקום לתודעה מורחבת. כך כשאדם לחוץ, בגלל עומס בעבודה או כי הוא צריך להפריד בין ילדים שרבים, הוא נשאב לעיסוקים האלה, נוכח בהם בתגובתיות, והנשמה שלו בגלות. כך הבעש"ט דורש את הפסוק 'קרבה אל נפשי גאלה', שצריך תחילה לשאוף ולהתפלל על הגאולה של נפשו, שהנשמה שלו תקבל ביטוי במציאות, ולא תהיה בגלות.
לשאול את השאלות
"…שעיקר גלות מצרים היה על ידי שנסתלק הדעת, בחינת גלות הרוחניי, שהיו בגדר השכחה ולא ידעו חסרונם…" – אנחנו מכירים מהחיים שלנו מצבים של חסרון דעת, כלומר רמת מודעות נמוכה ומצומצמת מאוד, כאשר אנחנו פועלים באופן תגובתי, או הישרדותי, לעומת מצבים של דעת רחבה יותר, בהם אנחנו פועלים מתוך לב רחב ואוהב, או אכפתי, או מתבוננים במישהו בהערכה עמוקה, או עושים משהו מתוך נוכחות מלאה ומכוונת. וזה טבעה של נפש שתנוע כל הזמן בין רמות מודעות שונות.
השלב הראשון בדרך אל גאולת הנשמה שלנו היא תשומת לב, בכל הנוגע למעבר ממצבי מודעות. שלא נהיה 'בגדר השכחה'. שאם אנחנו פועלים בדעת מצומצמת – וזה קורה, והרבה – שנדע את זה. נציין את זה לעצמנו. נשים לב גם למה גורם לנו להחליק אל דעת מצומצמת, ומה עוזר לנו להרחיב את הדעת שלנו. תשומת הלב וההמשגה הפנימית של מצבי תודעה תעזור לנו בשלב הבא – והוא לשאול את עצמנו שאלות הנוגעות למידת הביטוי שיש לנשמה במציאות – כמה היא בגלות (בלי ביטוי, ואולי בהדחקה מרוב שאין לה ביטוי) וכמה היא בדרך לגאולה.
אלה שאלות שמוזר לשאול, וקשה בהתחלה לקבל תשובה בהירה מעצמנו. מה הנשמה שלי הייתה רוצה לעשות עכשיו? מתי ביממה, בשבוע, הנשמה שלי פורחת ומשגשגת? אם הייתי מוסיף לשבוע יום שכולו מוקדש לנשמה שלי, מה היה בו? מתי התעסקתי במשהו שגרתי, כמו להאכיל ילד או לנסוע לעבודה, והרגשתי שהנשמה שלי באה לידי ביטוי? מה גרם לזה? וכמו חוקרים בארץ חדשה, לאט לאט נוצרת לה חוקיות ושפה. אנחנו לומדים כך את שבילי הנשמה של עצמנו, במימוש של הערגה שלה לגאולה שלה. בשלב הזה, כבר נוכל להצביע על זמנים (ואולי זה במשך לא יותר מדקה) בהם אנחנו בגאולה. אלה יהיו זמנים בהם אנחנו מאפשרים לנשמה שלנו ביטוי מלא, או מאפשרים לה לנכוח גם בד בבד בעיסוק בשגרה. אם במקביל לזה מתפללים לה' שילווה אותנו במאמץ לגלות אותו בעולם באופן הזה, הזמנים האלה יתרבו, צו לצו, קו לקו, זעיר שם, ז
