ביום שני האחרון, י"ז באב, חל יום השנה החמישי לפטירתו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל, הרב שהתפרסם בתור 'רש"י של דורנו'. הפרשן היחיד בן זמננו שביאר והנגיש ליהודי המצוי את כל ספרי היסוד של היהדות – התלמוד הבבלי, המשנה והתנ"ך (וגם את משנה תורה לרמב"ם וספר התניא).
עובדה פחות ידועה על הרב עדין זצ"ל היא שהוא היה תלמיד של הרבי מליובאוויטש זי"ע, והיה ביניהם קשור עמוק מאוד. בימי השבעה על הרבי (לפני שלושים שנה) אמר הרב עדין את הדברים הבאים: "עיקר הדברים איננו באבל שעושים על מות הצדיקים אלא בחסרון, ובעבודה שבעל כורחנו מוטלת עלינו. כעת צריך לעשות הרבה יותר בשלמות ויותר בגדלות".
לפני 5 שנים הלך הרב עדין לעולמו. רבים התאבלו עליו והספידו אותו. למשל, ראש הממשלה בנימין נתניהו כתב עליו: "אני דואב מעומק לבי על פטירתו של הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל… שמעתי את שיעוריו המרתקים שתמיד החכימו אותי. אלה לא היו שיעורים במובן השגרתי, אלא שיחות מרוממות נפש שחבקו עולם ומלואו – תנ"ך, משנת חז"ל, היסטוריה, פילוסופיה, תרבות, בלשנות… קראתי גם בספריו שספוגים חוכמה ודעת, הגות ואמונה… חיבוריו החשובים יעמדו לדורות כאבני-יסוד של מורשת ישראל, וכנר תמיד לזכרו…"
מה שנתניהו כותב פה הוא נכון, ורבים הספידו את הרב במילים דומות, אבל האם זה מה שהוא רצה? בכתיבת הספרים והביאורים הרבים שלו, המטרה לא הייתה שיזכרו אותו, שידעו שחי פה גאון בשם הרב עדין שטיינזלץ, אלא שילמדו מהספרים, שינגישו את היהדות לכל יהודי. הוא היה יכול להיות כמו הרבה רבנים אחרים, מסתגר כל היום בבית, לומד, מקבל קהל מדי פעם וזהו; או אפילו לא ללכת במסלול הזה, אלא ללכת לאקדמיה (כמו שתכננו הוריו לפני שחזר בתשובה), להפוך לפרופסור מבריק ובעל שם עולמי. אבל הוא לא בחר במסלולים האלו.
במקום רק ללמוד בעצמו, או לפאר את שמו בתארים אקדמיים, הוא בחר לעזור גם לאחרים ללמוד. במקום לשמור את הידע העצום והגאונות לעצמו הוא פתח שתי ישיבות תיכוניות, בית ספר יסודי, ישיבת הסדר וישיבה גבוהה (שנסגרה), העביר אלפי שיעורים, השקיע עשרות שנים בפירוש ספרי היהדות (רק עריכת התלמוד המבואר ארכה 45 שנים!), פתח את הישיבה הראשונה ברוסיה אחרי נפילת מסך הברזל, והשקיע את כל זמנו בהפצת והגדלת התורה והיהדות.
כשהיה בן 42 עבר הרב ניתוח מסוכן, ובצוואתו (שהופקדה בידי חבר, לאחר הניתוח המוצלח חזרה אליו ופורסמה לאחר מותו) כתב:
אכן, באמת ובתמים רציתי בטובת עם ישראל, רציתי בקשר בין ישראל אל הקדוש ברוך הוא, והדבר מילא את לבי. לקראתו ולמענו עשיתי את מה שעשיתי. אולי התכוונתי גם לעצמי, אבל באמת ובתום לב אהבתי את ישראל, אהבתי את הקדוש ברוך הוא ורציתי בשניהם, למענם עשיתי. אולי לא מספיק, אולי לא נכון – אבל בכל הלב. כל הדברים הגשמיים של כבוד וזיכרון אינם מעסיקים אותי ואף לא העסיקוני באמת אי פעם. הרבה הרבה רציתי לעשות, והאמינו לי – לא לכבוד עצמי. אש בערה בי, למען ה' ולמען משיחו.
לו ידעתי שאחרים עושים טוב ממני – הייתי מצטנע בפינה קטנה. סהדי במרומים שלא נדחקתי ולא נדחפתי מעצמי, לא לכבוד ולא לשררה ולא לכל הדומה לדבר. אבל הרבה הרבה רציתי לעשות. אנא מכם: המשיכו לעשות את מה שרציתי, המשיכו לעשות דברים שיעשו קשר בין אלה: אלוקי ישראל ועם ישראל, העולם ומלואו והתורה, שיהיו ארבעתם כארבע אותיות של שמו הגדול.
אם כן, גם אחרי כל ההשקעה והעבודה הקשה, הרב לא רצה שכולם יספידו אותו, יתגעגעו, יתאבלו, אלא שינסו במעט להמשיך אותו. אם זה ללמוד בספרים שלו, או להעביר שיעור למישהו אחר, או אפילו לומר למישהו רק איזה 'וורט' קצר ששמעתם או קראתם.
אז מה אתם אומרים? ננסה בשביל הרב עדין?
יהי זכרו ברוך.
