אם קראתם את הסיפור "כיסופים למקדש" (גליון מס' 211) ואת סיפור ההמשך "והיה לעת ערב יהיה אור" (גליון מס' 213), ודאי תרצו לשמוע את סוף הסיפור.
הסיפור הראשון עסק בעם מופלא שהיה מוכשר באמנות הניגון. בליבו נשא העם ניגון סודי ונשגב, ניגון נפלא וערב, שמסורת היתה בידם שאי אפשר לנגנו בשלימות עד היום בו יזכו לגילוי אלוקות. היו אנשים שאצה להם הדרך וניסו להפיץ את הניגון בקרב העם טרם זמנו. שר הצבא שחזר מן השבי אחרי שנים רבות שמע בעצרת השמחה משהו שהיה דומה לניגון השמור בסתרי לבבו. הוא נבהל ופרץ בבכי. כשנשתתקו הכל הסביר להם שהם פגמו את הניגון, בניסיונם לנגן אותו קודם שהיו ראויים אליו הם זייפו אותו, ובמקום להתקרב אל הניגון – התרחקו ממנו. כל העם קיבלו עליהם שלא לנגנו עוד עד בוא העת בה יהיו ראויים אליו.
סיפור ההמשך עסק במספר אנשים אשר לא היו מסוגלים ללכת לביתם עם תום האסיפה כשאר העם, הם נשארו על עמדם כשדברי שר הצבא עדיין מהדהדים באזנם ופורטים על נימי לבבם.
היו להם שאלות כמו "האם כל מה שעשינו עד עכשיו היה לשוא? האם באמת התרחקנו במקום להתקרב?"
אט אט יצאו כמה ממפקדי הצבא אליהם מלשכת שר הצבא. הם ניסו להרגיע אותם וליישב את לבבם עד שחזרה רוחם אליהם. הפרק הסתיים בשעת לילה מאוחרת בה הצטרפו כולם לנגן מנגינה ערבה ונפלאה מאוד. מרחוק בראש הגבעה נראו צלליותיהם של שר הצבא ופמלייתו עומדים, מטים אזנם ומקשיבים…
ובכן, זהו סופו של הסיפור:
שר הצבא פסע אל עבר בני החבורה היושבת ומנגנת. מתוך החושך של חצות לילה הם ראו את דמותו הנערצת עושה את דרכה מראש הגבעה ומתקרבת אליהם. הם לא הפסיקו לנגן. שר הצבא וכל פמלייתו התיישבו בין המנגנים, נטלו לידם כלי נגינה והצטרפו אל המנגינה הערבה.
שעה ארוכה נמשכה הנגינה ואז ביקש שר הצבא את רשות הדיבור –
"אחיי ורעיי,
בישיבת ראשי הצבא שהתקיימה עכשיו שמעתי מקצת מהתהליכים הגדולים שעברו עליכם במשך השנים שהייתי בשבי. שמעתי על התכניות להמשך. גם אני שיתפתי את עמיתיי במעט ממה שעבר עלי, בתובנות שרכשתי, בחלומות שחלמתי.
בתוך הדברים שמעתי מידידיי מפקדי הצבא שדבריי עשו עליכם רושם. סימן יפה הוא. תמיד ידעתי את גודל רוחכם, את העדינות שלכם ואת בקשת האמת, את החיפוש שלכם אחר משהו גדול וטהור באמת. וגם הפעם נוכחתי בזה. אבל דבר אחד איני יכול לקבל, איני יכול להאמין לו; שדבריי גרמו למי מכם להתייאש?! להרים ידים?! רק בגלל שגילינו כמה הדרך ארוכה, וכמה רחוקים אנו עדיין מהניגון הסודי שלנו?!
אספר לכם דבר חכמה ששמעתי ממלכנו לפני שנים רבות. אחת המלחמות שנכפתה עלינו התארכה והתארכה. ידינו היתה על העליונה, אבל לא הצלחנו להכריע את האויב, לנצח ממש. כשניתחנו את הקרבות הגענו למסקנה שאמנם בקרבות היבשה היתה לנו עליונות, אבל בקרבות הים הם שבו וניצחו אותנו, והסיבה לכך היתה חוזק האניות שלהם. היו להם אניות עשויות מעצי ארז ממין מיוחד ומשובח שגדל על האי שלהם אשר ממנו בנו אניות שכמעט אי אפשר היה לגבור עליהן. משהגענו אל התובנה הזו באנו אל המלך, ואמרנו לו את הדברים כהוויתם. מלכנו הרהר בדברים ואמר – "למחר, השכימו ונטעתם יער של אלף עצי ארז כאלו!". אמרנו לו – "המלך! מאה שנים יעברו עד אשר יגדלו העצים ואפשר יהיה לכרות אותם ולבנות מהם אניות". המלך נעץ בנו את עיניו הטובות ואמר – "מאה שנה?! אם כן צאו ונטעתם כבר היום!" באותה שעה למדתי שאין להיבהל מדרכים ארוכות. מי ששאיפותיו קטנות גם דרכיו קטנות, ומי ששאיפותיו גדולות, אף דרכיו ממילא גדולות. ומה נאמר במי ששאיפותיו כבירות, נעלות, טהורות, אין סופיות, כמו השאיפות שלנו? תעודת עניות היא לנו אם נוותר על הגודל האמיתי כדי לקצר את הדרך".
דבריו ניחמו אותם. הרעיונות שאמר התיישבו על דעתם.
אחד מהם שאל –
"ומה עם כל אותם נסיונות לנגן את הניגון הסודי, שכה רצינו להתקרב אליו על ידם, וכעת אנו מבינים שהם גרמו רק את ההיפך, מה יהיה עליהם?"
שר הצבא ענה –
"כשם שקיבלתם שכר על הדרישה כך תקבלו שכר על הפרישה".
דממה השתררה.
דממה של ממש.
אפשר היה לחתוך אותה בסכין.
תשובתו הפתיעה אותם.
"אבל שמענו מכמה מהמפקדים שבאמת גם אתה חושב שהתקרבנו על ידי הניסיונות האלו, וששמעת כמה וריאציות חדשות שכדאי לשלב אותן עם הניגון העתיק…"
שר הצבא חייך, "הדברים לא יצאו מפי. חבריי המפקדים ראו אתכם ברגע של משבר, הם חששו שמא תיפלו ליאוש ולפיכך התירו לעצמם לשנות מפני השלום". המבטים הופנו אל עבר המפקדים שישבו מאחורי שר הצבא, הם הנהנו בראשם לאות חיוב.
שר הצבא המשיך –
"אבל אני מאמין בכם. אני מכיר אתכם מקרוב. אני יודע את כוונתכם הטובה ואת טוהר לבבכם, שרק את האמת אתם מבקשים, את האמת הגדולה, גם אם צריך לעמול קשה בשבילה, גם אם צריך להמתין זמן רב עד שנהיה ראויים לה. אני יודע שלא תמירו אותה בתחליפים קלים להשגה. יודע אני גם שדברים גדולים לא ישברו אתכם אלא יגדלו אתכם".
"וריאציות חדשות זה נשמע דווקא דבר טוב, למה לא לשלב באמת וריאציות חדשות בניגון העתיק?", שאל אחד הנגנים היותר מוכשרים.
"ראה", אמר שר הצבא, "וריאציות חדשות מתאימות בדברים של חולין, במאכלים, בלבושים, בסגנון החיים, אפשר גם להלחין ניגונים חדשים, אבל בניגון הסודי היקר שלנו זה לא שייך. הניגון הזה נחצב מהמקומות הכי עמוקים שיש, מהמקומות הכי גבוהים שיכולים להיות. שם אין צורך בווריאציות חדשות. ההתחדשות שם היא מסוג אחר לגמרי, זה לא וריאציות. אנחנו רוצים את הניגון העתיק שלנו כמו שהוא חי בתוך לבבנו, בלי שום שינוי. הניגון העתיק, אשר יהיה חדש לעד, מבהיק ביופיו יותר מכל ניגון חדש שאפשר להעלות על הדעת.
הרשה לי להזכיר לך דבר מה. הרי כל אחד מאיתנו קיבל שיעורי נגינה בצעירותו, והמורה נתן לו ללמוד יצירה של אחד מהמלחינים הגדולים של עמנו. כל אחד ודאי זוכר כמה קשה היה לו ללמוד את היצירה, כמה צריך היה לעמול כדי לקנות את הדיוק ואת הכיוון. לפעמים היתה מתגנבת מחשבה אל הלב, 'למה אני צריך ללמוד את המנגינה בדיוק כמו שהמלחין כתב אותה? יש לי וריאציה משלי. כאן אנגן תו זה במקום מה שכתוב, וכאן אנגן תו אחר במקום מה שכתוב'. היו כאלו שהתגברו על הפיתוי, עמלו ונתייגעו עד שזכו לנגן את היצירה כמות שהיא, והיו כאלו שנכנעו. ומה עלה בסופם של אלו ושל אלו? אותם שהתגברו זכו ביום מן הימים לכתוב יצירות משל עצמם, יצירות גדולות לא פחות משל הקדמונים, מפני שתחילת דרכם היתה עמל עצום לזכות לדברי הקדמונים כמות שהם, להתרומם אליהם, וכיוון שנתעלו – נתעלו, לפעמים אף יותר מהם. אמנם אותם שלא מסרו נפשם על מה שכבר הולחן, מתוך שלא זכו לקומה הראשונה, הבסיסית, לא זכו לקומות עליונות יותר. הם נשארו בלי כלום.
אומר לכם את האמת. הניגון הנעלם הסודי שלנו הוא כל כך נשגב שהוא לא צריך שום וריאציה חדשה. הוא נפלא ומתוק וערב מאין כמותו, כמות שהוא. כל שינוי בו אינו עילוי אלא פשוט זיוף. אל תתנו לאנשים להטעות בכם".
השחר הפציע. קו דק של אור האיר את פני המזרח.
"אני יודע מה אתם שואלים את עצמכם", אמר שר הצבא, "אתם שואלים מהו הצעד הבא שלנו?"
"לפי דעתי זה ברור מאוד", אמר, "צריכים להתעלות בנגינה, לגדול ולגדול…" דברי שר הצבא נקטעו לפתע על ידי קול שאגה שנשמע לא הרחק מהם. הם הביטו אל עבר הקול וראו ענן של חול מתקרב אליהם, ובתוכו עדר של אריות. היה זה מראה מרהיב ביופיו ומעורר יראה. מן הערבה המזרחית שעטו לעברם עשרות אריות. היו כמה שנרתעו, פחד עלה בליבם, אך רק לרגע; הרי הם עומדים לצד בכירי הצבא, גיבורי החיל.
שר הצבא המשיך, "ראו למשל את האריות הללו. ראו את הצעירים שבהם איך הם נושאים את עיניהם אל הבוגרים, איך הם לומדים כל צעד שלהם ומסגלים אותו לעצמם. הם לומדים להיות אריות ואנחנו לומדים להיות בני אדם. צאו לכם בעקבי הצאן. הזקנים שבנו רוצים להנחיל לנו את הניגון הסודי, תפקידנו הוא להכשיר את עצמנו להיות ראויים לו. זה הכיוון. בזה צריכים להשקיע את כל הכוחות. רק אדם שלם יכול להיות נגן שלם.
יתרה מזו. זכינו להיות בנים לעם מופלא, עם שאין כמותו בכל העולם, עם שהנגינה היא אור חייו. מי שרוצה לזכות באמת לניגון השלם צריך לחפוץ את טובת הכלל. הניגון היקר והעתיק יתגלה רק לעם כולו, כשכולנו כאחד נתעלה ונהיה ראויים לו. רק עם שלם יכול לגדל בתוכו אנשים שלמים אשר יזכו לניגון השלם עבור כל העולם כולו. אושר כל האנושות תלוי בנו".
אילת השחר עלתה, היא החלה הולכת, רבה והולכת.
שר הצבא סיים –
"יש הרבה מה לעשות, יש הרבה כיוונים לפעול בהם, אבל צריכים לזכור, לכל תחום בחיים ישנם כוחות נפש ודרכי פעולה המתאימים לו. הכוח המקרב אותנו באמת אל הניגון הסודי שהוא משאת נפשנו הוא כוח הכיסופים. אם חפצים אתם להתקרב אליו, להתקרב אליו כמות שהוא בלי לפגום אותו, אזי שמעו אלי והניחו מלנגנו, כִּסְפוּ אליו בכל לבבכם, אבל אל תהרסו אליו".
האריות התקרבו בינתיים ונעצרו במרחק פסיעות בודדות מהם. הם עמדו משתאים. מעולם לא ראו בני אדם שקועים כל כך בשיחה עד שאינם יראים מפניהם. לפתע נראו פני שר הצבא מאירים באור יקרות, האריות נסוגו אחור ופנו לדרכם מבלי להרע לאיש.
גלגל החמה יצא על הארץ וזהרורי חמה האירו את פני תבל. שר הצבא קם והם קמו אחריו, איש איש לדרכו, ודרך אחת לכולם.
הם יצאו לקראת היום החדש מלאי שמחה ותקוה, יודעים כמה גדול הוא הסוד שהם נושאים בקרבם. געגועים אליו הציפו את לבבם.
וכשבאו הדברים לפני המלך אמר –
"אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוקיו".