עצות לליל סדר ראשון בבית, בצל הקורונה
הרב חגי לונדין / ארגון קהלים
א. חשוב מאוד לא לתת לכוחות הדמיון לעשות דרמטיזציית-יתר לאירוע. כולנו שותפים לסיטואציה המורכבת של ליל סדר בצל הקורונה: החששות; הגעגועים והדאגה לקרובים; חוסר הניסיון והמתח המשפחתי. יחד עם זאת אנחנו אנשים מאמינים – ואם ה' יצר מציאות כזו אזי יש לנו יכולות להתמודד עמה, ו"אין הקדוש ברוך הוא מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו". עובדים את ה' בכל מצב, וחשוב לזכור שזהו מצב חריג וזמני. אין צורך בהשוואות דמיוניות ללילות סדר בימי האינקוויזיציה. בשנה הבאה בעז"ה נחגוג את ליל הסדר ברוב עם, בשמחה ובששון.
ב. יש כאן הזדמנות נפלאה לעצב את ליל הסדר כפי שאנו חושבים לנכון. בכל השנים שהיינו סמוכים על שולחן אחרים מישהו אחר 'עשה את העבודה'. עכשיו תורנו. אשרינו.
ג. כדאי להיצמד לקו פסיקתי אחיד שהמשפחה תתאגד סביבו בלילה הזה. ריבוי דעות הלכתיות הוא טוב כאשר מדובר בליל סדר של בעלי ניסיון. אולם במקרה שלנו עדיף קו הלכתי פשוט ואחיד.
ד. להכין הפעלות מראש לילדים. זו עצה נכונה לכל סדר ולכל שנה.
ה. נסו בזמן קריאת ההגדה לא להתייחס כל הזמן למשבר הקורונה. הנושא די מוצה. בליל הסדר המשפחה רוצה להיות בעולם קצת יותר מרומם מבעיות היומיום.
ו. שבו לפני הלילה וחפשו רעיונות עמוקים לטקסט ההגדה. כאמור בסעיף ד, זוהי עצה נכונה לכל שנה, אולם בשנה הזו על אחת כמה וכמה. ההגדה איננה רק תיאור היסטורי של יציאת עבדים ממקום גיאוגרפי ששמו מצרים אלא ביטוי ליציאה מהמיצרים. כיצד ניתן להשתחרר מהמועקות והפחדים. העמקה בהגדה יכולה לשנות את הלילה הזה לחוויה שלא תישכח.
ז. אוכל זה חשוב. אולם יתכן שהשנה, עקב הנסיבות, מאכלים מסורתיים מסוימים לא יהיו. לא נורא. ראו סעיף א.
ח. המון שמחה ואופטימיות. בשביל זה נועד הלילה הזה.
ט. לאט לאט. בכל השנים אנו נמצאים במסגרות גדולות יחסית שבהן צריך להתחשב במספר גדול של משתתפים, מה שמצריך אותנו לקצר. הלילה הזה אנחנו רק עם התא המשפחתי הגרעיני. מתינות. מותר גם לטעות ולתקן.
י. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
המלוכה למי?
יעל שבח
התיישבתי לרגע על הספה, בתוך כל הרעש והבלגן הקיים פה בין ששת ילדיי, הלמידה מרחוק והניקיונות לפסח, כדי לתת את הדעת על התכנית החדשה שנכפתה עליי לליל הסדר השנה.
תכנית.
זו מילה שמקבלת פתאום צליל מגוחך כל כך בתקופה האחרונה.
אני נחשבת אחת שלא מתכננת יותר מדי. לרוב אני זורמת בין תכנית א לתכנית ב לתכניות מגירה ששלפתי מקדמת דנא, לא מתחברת לטבלאות וליומנים וסומכת לרוב על זכרוני המתעתע שבגד בי לא פעם.
אבל התקופה האחרונה הוכיחה לי שאפילו אדם חסר תכניות כמוני יכול למצוא את עצמו ללא תכנית בכלל.
זה לא שאף פעם לא העליתי על דעתי לחגוג פסח בבית. ידעתי שיבוא היום בו ילדיי יגיעו אלי עם משפחותיהם. יצא לנו יותר מפעם לקיים שבת של חול המועד ואפילו שביעי של פסח. אבל לא ליל הסדר. ולא עכשיו, זה הרגיש לי מוקדם מדי.
אבל המציאות הנוכחית מכריחה אותי לחשוב על זה לפרטי פרטים ולהתכונן עד כמה שאפשר.
ובעודי יושבת על הספה התחלתי להבין את גודל הדרמה. זה לא סוכות או שבועות שכל מה שנדרש להכין זה סעודה טובה עם מצב רוח טוב.
בפסח ההתארגנות היא אחרת. יש פרטי פרטים שאסור לפספס, מאכלים מסוימים, כלים מוכשרים, ניקיון מוקפד ואת כל זה צריך לעשות תוך כדי הכאוס חסר הצורה המתנהל סביבנו, בין הגרפים העולים של חולי עמנו וכל כללי הניקיון שאינם קשורים לפסח, יחד עם הריחוק מהמשפחות וההבנה הכואבת שליל הסדר לא יהיה איתם הפעם, לבין גרף מצב הרוח העולה ויורד לאור החופש האינסופי המוציא את כל באי ביתי מחוץ לגבולות הרגילים.
עם כל הרצון הטבעי שלי לברוח ולומר "אל תתכנני, מה שיהיה יהיה", הפעם זה פשוט לא אפשרי.
איזה ליל סדר זה יהיה? מי ישאל את ילדיי שאלות על החג? את מי ילדיי ישאלו השנה "מה נשתנה"? עם מי נשיר ונרקוד את ההלל וחד גדיא? מה שמח בחג כל כך מצומצם וחסר?
במצבים כאלה אני תמיד מנסה להבין מה ה' מבקש מאיתנו. ואם עד היום חשבתי שאני מבינה את שפתו או לכל הפחות מכירה את הכיוון הכללי, הפעם אני מבולבלת לגמרי.
אני מהרהרת לי בשולחן החג ומבינה בצער שזה הולך להיות ליל סדר אחר שלא יהיה דומה לשום ליל סדר שהכרנו עד היום.
בעצם, אולי הוא ידמה לליל סדר אחד, עתיק ורחוק בזמן.
אותו הערב בו יצאו אבותינו ממצרים.
אותו החיפזון אליו הם נקלעו ברגע היוודע דבר גאולתם.
גם הם לא תכננו. גם הם לא ידעו מתי בדיוק זה יקרה ואיך זה ייראה.
גם להם לא היה מושג אילו שירים ישמחו את לבבם וכמה זמן זה יארך.
הם אמנם ידעו וחיכו לרגע קבלת ההודעה, התארגנו והתכוננו, בעיקר ברוחם, אבל ההודעה הגיעה אליהם בהפתעה גמורה.
וככה, תוך כדי המחשבות אני מתחילה להבין את רצונו של מקום.
שנרגיש עד כמה שאפשר את אותה תחושת ה"אחישנה" שהובטחה לנו כל כך הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה עד כדי כך שלמדנו קצת להתעלם מעומקה.
בכתיבת שורות אלו שפתו של הבורא נעשית לי ברורה יותר, אני שומעת את קולו האומר לי "שחררי. אני מתכנן. לא את ולא אף אחד".
כבר שמעתי את הקול הזה בעבר, עת פקד אותנו המשבר הגדול ברצח הנורא של בעלי רזיאל. וכבר למדתי להבין שאחרי הבהלה הגדולה מגיעה גם אמונה והרפיה.
"רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹקים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל".
אנחנו יודעים לתכנן ולמלוך על חיינו נפלא. אבל האם אנחנו מוכנים לוותר על הכתר למענו?
את המוכנות הזאת נקבל כנראה בליל הסדר השנה. איש איש בביתו ועל ידי אמצעיו ויכולותיו בלבד.
****************************************************************
לב בנים על אבותם
דקלה יוספסברג / מנחת הורים ויועצת זוגית בגישת שפר
השנה הקדוש ברוך הוא סידר לנו חתיכת סדר. אם נצליח לראות את הכל במבט ראי – סידרנו את הדבר הכי חשוב שיש. היחסים שלנו עם ההורים.
ליל הסדר תשע"ט:
ניקיתי חפיף את המקרר-תנור. סגרנו את הבית לפסח. הילדים לבושים סרט תואם חגורה תואם נעל. אנחנו נכנסים לאוטו ועם שתי מזוודות, נוחתים אצל ההורים לשבוע. שנה שעברה אחותי הגדולה הגיעה ואני הייתי אצל חמותי, אז השנה לא מגיע לי? זה הרי בייסיק שהורים מארחים את הילדים לפסח. בטח עד שהקטנים יגדלו קצת.
האמת היא שאני מגיעה רק בגלל מצוות כיבוד הורים… בכל זאת אמא שלי חולת ניקיון ומעירה כל הזמן לילדים על הבלאגן. אבל למה הבית צריך להיות מוזיאון? למרות הכל פרגנתי לה מתנה יקרה, כדי שלא נשמע ממנה את התלונה הרגילה שהיה לה קשה ושבגילה זה כבר גדול עליה. הרי ממילא היא בפנסיה. מה כבר יש לה לעשות כל היום?
_____
ליל הסדר תש"פ:
בגלל משבר הקורונה לא קניתי להם בגדים חדשים. ולא יאומן – למרות המצב, הגדולה מתלוננת שלחברות שלה קנו. כאילו שאני חייבת לה משהו. זאת המקופחת הכרונית של הבית… כמה שאני נותנת – יש לה מה להגיד.
בסוּפר, לא האמנתי כשראיתי על הצג של הקופאית ארבע ספרות, ספרה ראשונה שתיים… מה כבר קניתי? סחבתי את השקיות לקומה שלישית ועמדתי… יומיים (!) לבשל כדי שכולם יהיו מרוצים. העוגה של הקמח תפוחי אדמה יצאה קרקר והקניידלך התפוררו. יאללה. רק להכין את הסימנים לקערה לקח לי חצי בוקר… לא דמיינתי שזה כל כך הרבה עבודה… אוף!
הילדים שוב השאירו כלים בכיור ולכלכו את הסלון, אחרי ששבוע אני נושמת אקונומיקה והלך לי הגב. למה אי אפשר לשמור על הסדר? חוצפן הקטן, עוד יש לו מה להגיד. חולת ניקיון הוא קורא לי. איזה שטויות… בסך הכל רציתי שיהיה נעים לכולנו… אוף, איזה לחץ הפסח הזה… גדול עלי. שנה הבאה אני אצל ההורים.
______________________________________________
מהותו של ליל הסדר היא העברת לפיד האמונה, אבל דווקא מאב לבן. אמונה זה לא רק לראות את ההשגחה בנושאים בוערים כמו קורונה, אלא גם בנושאים מאוד לא אופנתיים, כמו… ההורים שלי. בעצם הקדוש ברוך הוא שתל אותי בצורה הכי מדוייקת דווקא אצל ההורים האלו ואין כאן שום טעות. דווקא אצל אמא שלי, ממש כמו שהיא, ואצל אבא שלי ממש כמו שהוא. אולי כי שם יש לי עבודה. אולי כי זה המקום הכי טוב עבורי לצאת מאזור הנוחות שלי ולצמוח.
בעצם אם ההורים צריכים להתאים את עצמם אלי, אם אני חכמה, מבינה ויודעת יותר מהם וחושבת שהם חייבים לי, אני גם לא זזה מילימטר, אבל גם לא נמצאת במקומי הטבעי. אני אולי בכובע של הקאוצ'רית שלהם, אבל ילדה אני לא. אני הופכת את סדר העולם, ואז בעצם למה שהילדים שלי יעשו אחרת? למה שהם לא ינסו לנהל אותי?
אבל אם אני מכירה תודה להורים על החיים שקיבלתי מהם, שלא לדבר על כל השאר; אם אני לא שופטת ויודעת שאני זאת שחייבת, אבל הם לא חייבים לי כלום; אם אני רוצה לשמוע את עצתם, גם אם זה לא תמיד נעים – אז אני בעמדה הטבעית שלי מולם, אני חוזרת הביתה להיות ילדה, ורק כך אוכל לקבל מהם את לפיד האמונה כדי להעביר אותו הלאה לילדיי.
אם אני מתמקמת נכון, מתחת להורים שלי, ונושאת אליהם עיניים, אז אני מרוויחה הורים, מרוויחה את עצמי וסביר שארוויח גם שינוי עם הילדים והם יקבלו ממני את לפיד האמונה ויידעו שהם הכי מדוייקים לאמא שאני. אם כך, אני באמת עושה ליל הסדר.
לתגובות: [email protected]
****************************************************************
באמת ובתמים
פייגי לוין
בהתחלה צחקנו ואמרנו שנעשה מסיבת פיג'מות בליל הסדר,
אבל אחר כך כשהתרצנו
שאלנו את עצמנו
איך נעשה את ליל הסדר הראשון שלנו.
אז אנחנו עדיין מגבשים,
לא סגורים על כל הפרטים.
אבל ברור לנו שנעשה הכל כדי שנרגיש כבני מלכים.
תמיד. לא משנה באלו זמנים.
בליל הסדר יהודים הם בני מלכים.
וכל שנה בליל הזה אנו יוצאים כבני חורין.
עם מצות ומרורים.
אז קנינו בגדים חדשים,
ואביזרי שולחן הכי יפים.
ומפית חדשה למצות
ועליה אבני חן מאירות.
והנחנו לרגע את המחשבות
על חולים ומסכות.
ואיך נשלם את ההוצאות.
ורק ביקשנו מבורא העולמים.
תן לנו השנה להרגיש אצלנו בבית. באמת ובתמים.
כמו בנים של מלך מלכי המלכים.
****************************************************************
לא הבנתי על מה הם מדברים
הרב יחיאל קסל / רב כפרי הנוער אפיקי אור וזוהרים
ידידי היקר מנהל כפר הנוער זוהרים, מר צחי חיון, סיפר לי לפני כמה שנים את הסיפור הבא: הוא הגיע למפגש של מנהלי כפרי נוער שהתקיים ימים מספר לפני חג הפסח, והמנחה ביקש בפתיחה שכל מנהל ישתף את כולם מה אומר לו חג הפסח. היה שם מנהל כפר דתי ששיתף כי פסח עבורו זה זמן של לחץ, כעס ומתח. ערב החג, ליל הסדר, הזמנים שצריך לעמוד בהם, השיעורים של המצות… אני מאמין שמי שעבר ליל הסדר אצל יהודים המקפידים מאוד על שמירת מצוות יבין על מה אני מדבר.
לעומתו ישבה שם מנהלת שהייתה מבוגרת, מעט לפני הפנסיה, ששיתפה כי חג הפסח הוא עבורה הקשר ליהדות. בזכות חג הפסח היא חזרה לשמור תורה ומצוות, נכון יותר לומר: החלה לשמור תורה ומצוות. אמנם היא מגיעה מקיבוץ השומר הצעיר, ורוב שנותיה היא כלל לא ערכה סדר, אבל בשנים האחרונות היא ביקשה לשחזר את הסדר שהיא חוותה אצל הסבא ברמת גן כאשר הייתה ילדה קטנה. לשם כך היא נפגשה עם רב וקיבלה הדרכה על מהותו של ליל הסדר, ו'על הדרך' הפנימה את גדלותה של התורה והחלה לשמור שבת וכשרות.
"צא ולמד". אחיי אהוביי העורכים את הסדר לראשונה, זוגות צעירים עם ילדים קטנים: אפשר להקפיד על הסדר, לקרוא את ההגדה, לנסות להגיד חידושים ולספר סיפורים, אבל החוויה שהילדים יחוו היא לחץ, כעס וחרדה.
ואפשר להיות כמו הסבא מרמת גן. אינני יודע מה הוא עשה, אבל ברור שהוא יצר חוויה שאחרי עשרות שנים הנכדה שלו ניסתה לחקות, זו הייתה חוויה טובה שנשארה לה בזיכרון, ובזכות זה היא החלה לשמור שבת וכשרות. הסבא הזה זכה לספר באוזני בנו ובן בנו את סיפור יציאת מצרים למהדרין. תכלית כל ליל הסדר הוא הסיפור הזה, כדי לחזק אצל הבן והנכד את שורשי האמונה. אם הלילה הזה הוא לילה מעצבן, לילה שבו הילד מדפדף בהגדה כדי לראות מתי כבר אוכלים – אז הילד יוצא מהלילה הזה לא רק בלי להתחזק באמונה, הוא עלול חס ושלום גם לצאת עם כעס על מי שציווה על הלילה הזה.
ובנימה אישית אני רוצה לשתף אתכם במקרה מהבית שלנו: בני היקר סובל מ-ADHD, ולפני כמה שנים באמצע אמירת ההגדה הוא הודיע בקול רם כי הוא רעב והדבר משפיע על עצביו הרופפים. היה לי רגע של קושי. מחד, רציתי להגיד לו כי ליל הסדר היום ומצופה ממנו בגיל בר מצווה להיות קצת סובלני ולכבד, אבל לא זה מה שעשיתי. פניתי אליו ברוֹך ואמרתי לו: "תראה יקירי, אני מציע שתרוץ את ההגדה ולא תחכה לנו, כאשר תגיע לאכילת מצה אני אתן לך לאכול. אמא תגיש לך ארוחה משביעה של 'שולחן עורך', ואז כאשר תשבע בטנך, תחבור אלינו שוב". וכך היה.
הבן היקר כבר בן עשרים ולומד בישיבה של בחורים כמותו, והוא שח לי השבוע לפי תומו על שיחה שהייתה להם בחדר האוכל, שבה החבר'ה אמרו עד כמה ליל הסדר הוא סיוט. "אני", אמר לי הבן היקר, "לא הבנתי על מה הם מדברים. ליל הסדר זה הלילה הכי יפה בשנה".
****************************************************************
הסדר שלכם יהיה מצוין!
הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון
בסיום סדנה לנשים חד־הוריות עודדתי אותן לשאול כל מה שיש בליבן. אחת מהנשים הרימה את ידה וסיפרה-שאלה:
"לפני כמה חודשים" היא אמרה, "היה חג הפסח. העניין הוא שהגרוש שלי ואני עברנו דרך קשה בפרידה שלנו. אחרי שנים בבית המשפט במריבה על הילדים, סוף סוף הגענו להסכמה בנוגע למשמורות, שזה אומר שאנו מתחלקים בחגים. הפסח האחרון היה תורי – הילדים היו אמורים להגיע אלי לליל הסדר והייתי מרוגשת ביותר. הפכתי את הבית לפסח והכנתי הכל בצורה היפה ביותר; זה הולך להיות רק הילדים שלי ואני.
"כל כך שמחתי שהם יהיו איתי, סיפרתי על כך למשפחה, לחברים ולשכנים. ואז, שעה לפני החג, קיבלתי ממנו טלפון שמסיבה מסויימת הילדים לא יגיעו בסוף. כמעט התעלפתי מהשוק וכאב הלב. גם הרגשתי אשמה. אני מניחה שיכולתי לצלצל להוריי וללכת אליהם לסדר. אבל איך אוכל לעשות זאת? סיפרתי לכולם שהילדים שלי מגיעים!
"האמת היא שלא היו לי האנרגיות להיות עם אף אחד. הרגשתי חסרת תחושה ומשותקת. יבשה, ללא חיות.
"אז עשיתי את הסדר בעצמי. לבד. זה היה ליל הסדר הקשה והמר ביותר שאי פעם היה לי. פשוט ישבתי שם ובכיתי לכל אורכו. מתייפחת. זה לא היה פסח. זה היה תשעה באב. לא הייתי צריכה לאכול מרור. הייתי – כל חיי היו – מרור! כן אמרתי את כל ההגדה ואכלתי מצות; אבל ליל הסדר כולו לקח לי עשרים וחמש דקות.
"הרב ג'ייקובסון, האם עשיתי את הדבר הנכון? האם מילאתי את חובת קיום ליל הסדר? האם זה בכלל נקרא סדר? כי לא הרגיש לי שזה היה ליל סדר תקין"…
לפעמים, הרגעים הכי מוארים שלך בהרצאה הם מתנה מהקב"ה. אתה יכול להתכונן שעות, ואז ההשראה נוחתת אצלך במשפט שלא התכוננת אליו בכלל.
וכך עניתי לה: את יודעת, בשנת 1988 אשתו של הרבי מלובביץ נפטרה, והוא נותר לבד, היות שלא היו להם ילדים. היא נפטרה בפברואר, וחודשיים אחרי זה הגיע חג הפסח.
עם מי יערוך הרבי את ליל הסדר?
אני זוכר שנער צעיר, ארי הלברשטם – שנים ספורות אחר כך הוא נורה בגשר ברוקלין, בשנת 1994 – ניגש אל הרבי אחרי תפילת ערבית בלילה הראשון של פסח, ובשם אמו הזמין את הרבי אליהם הביתה לחגוג את הסדר. המשפחה של ארי התגוררה בשדרת איסטרן פארקווי, מרחק רחוב אחד מבניין 770. הרבי חייך לארי, אבל נענע בראשו לאות לאו. הוא הודה לו אבל אמר שהוא יקיים את ליל הסדר במשרדו הפרטי שב-770.
הייתי בחור ישיבה באותו זמן וראיתי את כל הסיפור. הרב לייבל גרונר, המזכיר, הציע לרבי שהוא יישאר עמו, אך הרבי שלח אותו לקיים את ליל הסדר עם אשתו וילדיו. וכך, הרבי מליובאוויטש הגדול – האדם שהיווה השראה לאין ספור אנשים לקיים לילות סדר בכל העולם – ערך את ליל הסדר לגמרי לבד, שאל את עצמו את ארבע הקושיות וענה בעצמו.
חלק מאיתנו, בחורי הישיבה, הזדרזו לערוך את הסדר ולחזור ל-770. חיכינו בחוץ לראות מה קורה. אחרי כמה שעות הרבי פתח את הדלת לאליהו הנביא ואמר "שפוך חמתך". הוא יצא מבעד לדלת כשהוא אוחז בידו נר והגדה. הרבי אמר את הקטע מההגדה, נופף אלינו לשלום וחזר פנימה לסיים את הסדר. לבדו.
"אשה יקרה!" פניתי אליה, "אם לרבי מלובביץ היה מספיק טוב לערוך סדר בעצמו, האמיני לי שהסדר שלך היה מצוין!
"הוא יכול היה לערוך את הסדר עם מאה אנשים, אלף אנשים, עשרת אלפים אנשים. הוא היה אחראי לאלפי אנשים שחגגו לילות סדר מקטמנדו ועד אלסקה, מסן פרנסיסקו עד ניו זילנד. אבל בסופו של יום הוא הלך ועשה את ליל הסדר לבדו. הוא לא נזקק לאף אחד בשביל להיות קרוב לקדוש ברוך הוא. הוא לא נזקק לנתינת תוקף חיצונית. הוא ישב לבד וגילה את יציאת מצרים.
"הייתי רק בן חמש-עשרה באותו זמן", המשכתי ואמרתי לה, "אבל למרות גילי הצעיר חשתי עצב על הרבי שלא היה עמו אף אחד בשעת הסדר. למה הוא לא הזמין ולו אדם אחד שיהיה אתו? אבל היום, אחרי שאני שומע את הסיפור שלך, אני חושב שאולי גיליתי תשובה, שהיא רק הרגשה אישית שלי. כמנהיג ישראל אמיתי, הרבי רצה להעניק כוח לכל אותן נשמות שאי פעם ייאלצו לעשות את ליל הסדר לבד. הוא רצה שהם ידעו שהסדר שלהם, למרות שהתקיים לבד, הוא עוצמתי, אמיתי ומשמעותי. ההיסטוריה היהודית וההשגחה האלוקית יהיו עמם בסדר – בדיוק כפי שיהיו בעוד הרבה סדרים עם הרבה אנשים".
הרשו לי לחשוב כך גם לגבי הפסח הזה. הייתי רוצה לומר לכל אלו שעושים את ליל הסדר בגפם: אם לרבי מלובביץ היה מספיק טוב לערוך את הסדר בעצמו, לבדו, האמינו לי שהסדר שלכם יהיה מצוין!
כתב: ר' פיני דונר
****************************************************************
מעולם לעולם
אבי טאוב
[את הדברים הבאים אני כותב לקוראים בני גילי ודומים לי במצבי – בני שלושים. כמה ילדים, ניסיון להיות עצמאי והרגשה עמומה של ילד.]
אנשים שונים מקוננים על האיסור לעשות סדר אצל ההורים. אם מקשיבים טוב אפשר לשמוע כמה קולות של אכזבה והחמצה. לעשות סדר אצל ההורים או אצל סבא וסבתא זה נפלא. כיף להגיע לבית ממורק, למאכלים עמוסים בזכרונות, לפגישה היסטורית של אחים ובני דודים. ויותר מזה – בישיבה על כיסא נמוך מדי בין דודה ביקורתית או גיס טרחן, לצלילי המריבות של מי קורא עכשיו את ההגדה ואם זה מהר מדי, מתחוורת ההבנה: אנחנו יהודים ואנחנו עושים תמיד משהו בלתי אפשרי. התפרצות הסטרס הזו, לחץ אנושי, הנדחק בכוח או בדרך נס לסטנדרטים גבוהים של טקס מוקפד, לחגיגיות הלכתית נמלצת – זה יהודי. זה פלא לא נורמלי. לדבר על התגלות אלוקים לעם עבדיו על קניידלאך או קטניות, כשאין מקום לשים את המרפקים.
וכל זה חסר. נשב שוב לבד. בחושך. כל ישראל פולנים זה לזה.
בחמש מאות המילים שהוקצבו אחלוק מניסיוננו כדי לעזור לך להרים את הסדר ואת הוייב גם אצלך. בחמשת השנים האחרונות לא הלכנו לא להורים שלי ולא להורים שלה. יש לנו ביפו 'משפחה מזמינה'. אנחנו חיים בתוך פרויקט, בתוך חלום – 'בית פתוח ביפו ליהדות ויצירה'. אירחנו את הסדר בעצמנו, לפעמים נדחקו עשרות אנשים ולפעמים היה מקום של כבוד לכל אחד.
אני חושב שחוץ מהעניין הזה שלא באים להתארח, יש את עצם הקושי במעמד של להיות זה שעורך את הסדר. קצת כמו הקושי לעלות חזן. המחשבה הראשונה – "זה לא בשבילי. זה גדול עלי. שחררו אותי". כשהלכתי לסבא יוסי ז"ל, ידעתי שאני פוגש סיפור יהודי. סבא יוסי צעד בדממה את 'צעדת המוות', ובמקום לדבר על זה עם חבורת הזקנים מבית הכנסת הנכחד שלו, כשהם נפגשו אצלו בסלון הם למדו בבא בתרא. אצל סבא יוסי ידעתי – בלי שאמר מילה – הסיפור שלנו ארוך. היהדות אינה עקרונות מופשטים. היא דת היסטורית, נשענת על סיפור מתגלגל, מתפזר לארבע רוחות ומסופר בשישים ריבוא פירושים. עכשיו אני צריך להיות הסיפור הזה? אני מוסר את העדות? אני, עם הספקות, הרשלנות, הקיום המגוחך? כתפיי השמוטות אינן רציניות מספיק. זה מביך וזה עמוק מאוד. אני חושב שוב: ככה נכון להרגיש – אבל לא לעשות.
אני השלמתי עם המצב בגלל ה'משפחה מזמינה', אולם השנה, העולם קפא והזמן עמד. כל אחד צריך לחיות ממה שיש לו – גם ביראת שמים ויידישקייט.
אבל, לא צריך לעצור במה שיש. התורה עוברת באש. אך איך מעלים את האש לליל הסדר? הימים שלנו עוברים בהתעסקויות טפלות, בדאגת ממון, בטיפול בילדים. ואיך מתעוררים לפסח?
אשתף בעצה מעבודת התפילה ואייבא אותה לסדר. לפעמים אני חושב שכל התפילה היא פירוש של עניין אחד. כשנאמר שכל התורה היא פירוש ל"ואהבת לרעך כמוך" – זו הזמנה לפרשנות: צריך ללמוד שגם דין "גוד אסיק מחיצתא" בהלכות סוכה וגם חובת ביקור קרבנות הקדש, הם פירושים שונים למצוות אהבת הרע.
וככה בתפילה: לפעמים אני מתפלל, וכל התפילה היא פירוש ל"טוב השם לכל ורחמיו על כל מעשיו" ולפעמים ל"אין עוד מלבדו". כל פרק וכל מילה הם פירושים שונים לעניין אחד. וכך בליל הסדר. אל תלמד הרבה, תלמד עמוק. קח לך עניין אחד, תורה אחת, דיבור אחר, ניגון אחד ולך איתם. ברגליך תלך מפינה לפינה אך מחשבותייך ינדדו מעולם לעולם.
[email protected]] או בפייסבוק 'משפחה מזמינה']
