כשהכרתי את רבי יחזקאל
הרב דובי גרינברג / בית חב"ד כוכב יאיר-צור יגאל
| וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל, אַתְּ פְּתַח לוֹ |
"את פתח לו – גדל צער האב, וכראותו שאין מענה בפי בנו, תשש כחו כנקבה" (שמחת הרגל לחיד"א. הובא בהגדת הרבי)
היה זה כשבוע לפני חג הפסח לפני עשר שנים, כשהתקשר אלי אדם בעל קול חביב במבטא דרום אמריקאי מובהק: "קוראים לי יחזקאל" הוא אמר, "וברצוני להזמין אצלך מצות". כמה? שאלתיו, שלישיה או קילו? "עשרה קילו" הוא ענה לי. עשרה קילו מצות שמורות לפסח, זה בערך מאה וחמישים מצות, ארבע מאות וחמישים כזיתים לדעת המחמירים. את מי הוא מאכיל שם למען ה'? הרהרתי לעצמי.
כשבא לקחת את המצות, פגשתיו. חסיד הדור בעל זקן שיבה ועיניים מאירות. לא, הוא לא מתגורר ביישובנו.
"בן יש לי כאן" הוא סח, "לפני שנים רבות סר מדרך הישר ונטה לדרכים עקלקלות. לאחר תפילות רבות, הקים לו הבן בית עם יהודיה בת יהודיה, אך רחוקה מדרכי ישראל סבא" סיפר לי כשהוא נאנח. "לזוג נולדו ארבעה ילדים. ואני מתהפך על משכבי בלילות, כיצד אוכל לספר לילדים אלו על מורשתם, כיצד אוכל להחדיר בהם קורטוב של יהדות? הן אפילו לשאול אינם יודעים!".
"החלטתי", סיפר יחזקאל הסב בעיניים מצועפות, "להיות להם לאב ולסב הרחמן והאהוב ביותר בעולם, אני מסייע להם בממון ובעצה בכל דרך. ובכל חודש ניסן בא אני להתארח אצלם לחודש ימים, כשאני עמוס במתנות ובמענקים, למען לא אכביד עליהם חלילה. נוטל את נכדיי האהובים לטיולים ואטרקציות, מממן ומארגן את כל צרכי הפסח.
"ומבלי שאיש ימחה או יתנגד", לאט באוזניי יחזקאל בעיניים נוצצות בדמעות, "במשך חודש שלם מתנהל בביתם בית חסידי על כל הידוריו ודקדוקיו, שולחן סדר כמלך בגדוד, לימוד תורה, סיפורי צדיקים, שירה וזמרה ועוד ועוד.
"בני וכלתי מנצלים את הזמן להשקיע בענייניהם, ואני זוכה להאיר את נכדיי באוצרות ישראל סבא!".
במהלך השנים הבאות הכרתיו עוד ועוד, כשהוא מושך את נכדיו בהשכל ובחכמה ובחבלי עבותות אהבה, יום יום, שעה שעה.
"ושאינו יודע לשאול?" אל תהיה לו לאב קפדן, " את פתח לו". היה לו כאם רחמניה, התאזר במידותיהן של ארבע האימהות שהעמידו את בית ישראל. וכולי האי ואולי, בסייעתא דשמיא תצלח דרכך!
*****************************************************************
*****************************************************************
הנבואה האחרונה
הרב מרדכי גרינברג / / ישיבת כרם ביבנה
וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ
שלוש קושיות:
א. סיפור יציאת מצרים "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". אך נוסח הסיום "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" אינו בהקבלה ל"עבדים היינו" (לעומת נוסח הרמב"ם שמסיים "בניסים ונפלאות וכו' ובחירותנו").
ב. הפטרת שבת הגדול עוסקת בענייני דין ומשפט. "וקרבתי אליכם למשפט"; "הנה היום בא בוער כתנור"; ומסיים "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". מתאים יותר לשבת שובה ולא לשבת הגדול!
ג. הנביא מוכיחם "שובו אלי". והם אינם מבינים – "במה נשוב?"
"אתם קובעים (גוזלים) אותי". ושוב שואלים – "במה קבענוך?" ומיד התשובה "המעשר והתרומה". אם אינם מפרישים תרומות ומעשרות ואוכלים טבל, הם מבינים מצוין את התוכחה. מדוע הם שואלים?
"חזקו עלי דבריכם!" והם – "מה נדברנו עליך?" והתשובה: "אמרתם שווא עבוד אלוקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו". והרי אלו דברי כפירה, מה זאת ההיתממות הזאת??
*
התשובה מופיעה בהמשך: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו". והגמרא מסבירה שגם עובד אלוקים וגם "אשר לא עבדו" שניהם צדיקים גמורים! אלא ש"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה ואחת".
מאה פעמים – עמידה בנורמה (של הימים ההם). מאה ואחת – יציאה מהנורמה, רצון לעשות מעבר.
הרשע אינו מקיים חובותיו. הצדיק מקיים כל המתחייב, אך לא מעבר לזה, ואחרי שלמד מאה פעמים חש שכבר מילא חובתו ורשאי מעתה לפנות לעסקיו האישיים, והוא נקרא "לא עבדו". אך יש מי שמחפש לעבוד אף מעבר למתחייב, וטרוד בשאלה איך יפעל עם א-ל בכל יכולתו, וממשיך ללמוד, והוא צדיק עובד אלוקים.
*
ההפטרה אינה עוסקת ברשעים שאוכלים טבל. הם פועלים בדרך לגיטימית, ומשתמשים ב'פטנטים' הלכתיים בשביל להתחמק ממעשרות (ראו ברכות לה: דורות ראשונים היו מכניסים פירותיהם דרך טרקסמון כדי לחייבם במעשרות, ודורות אחרונים היו מכניסים דרך גגות, כדי לפטרם). אך אין זו עבודת ה' להתחמק מחובות.
משום כך הם מתפלאים על דברי הנביא "במה נשוב?" ו"מה נדברנו עליך?", וטענתם מוצדקת מבחינת החוק. "שוא עבוד אלקים ומה בצע" – אם החוק מאפשר לפטור הוצאות מתשלום מס הכנסה, למה לשלם בהתנדבות? למה לשלם לשווא, בחינם, ומה בצע, מה הרווח בזה.
*
הגמרא מספרת (מנחות מא) שמלאך נזף ברב קטינא על שלבש תמיד בגדים שאינם חייבים בציצית. שאל רב קטינא: האם מענישים על מצוות עשה כאלה, שהרי אין חיוב לקנות בגד של ארבע כנפות ולהתחייב בציצית. והמלאך ענה: "בזמן דאיכא ריתחא – ענשינן" (בזמן של דין, מענישים). וזהו פירושו של יום הדין שבהפטרה. אתם פועלים בלגיטימיות בהיותכם נפטרים ממעשרות, אך אין זו עבודת ה'. ובזמן שיש כעס, ביום הדין, גם צדיקים כאלה נענשים על שלא היו עובדי ה'.
ההפטרה שמכינה אותנו לפסח, היא בפרק החותם את כל ספרי הנבואה, במילים: "זכרו תורת משה עבדי". לא אמר "שמרו על התורה ועל ההלכה", אלא "תורת משה עבדי", כי סוף דבר מצווים אנו להיות עבדי ה' ולא רק לקיים מצוות.
שמו של משה לא מוזכר בהגדה, כי הערב המוקד הוא "אני ה'". אך פעם אחת מוזכר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי זה משתלב עם מגמת ההגדה, להיות עבד ה'.
את המגיד אנו מסיימים בשבח המשמעותי של "קרבנו המקום לעבודתו". "עבד ה' הוא לבדו חופשי". איננו מסתפקים בהודאה על כך שיצאנו מעבדות לחירות, אלא שמחתנו והודאתנו היא על זכייתנו לצאת לחירות אל עבדות ה' יתברך!
*****************************************************************
*****************************************************************
מה עושים עם הבן הזה?
הרב נעם שפירא / מנהל בית הספר לתורת הנפש
אֶחָד רָשָׁע
בכל פסח, והשנה יותר מתמיד, אנחנו זוכים לסדנה מרוכזת בחינוך ילדים ובשיפור הקשר והיחס איתם.
הקו המנחה של הסדנה הוא, כמובן, הרעיון שמופיע בהתחלת ההגדה, ופורס בפנינו ארבעה בנים שכנגדם דיברה התורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.
כשקוראים את מה שאומרת ההגדה לגבי השאלות והתשובות שלהם, עולה שאלה פשוטה:
התשובה שכתובה בהגדה לרשע – "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" – אינה התשובה שכתובה בתורה לגביו, זו התשובה שכתובה לבן שאינו יודע לשאול (וגם בהגדה, התשובה הזו חוזרת אצלו).
ובכלל, למה צריך לדבר בערב כל כך חגיגי על בן רשע? מה פתאום יש רשעים ליד שולחן הסדר?
*
אפשר לראות את ארבעת הבנים, כשלבים בהתפתחות ובהתבגרות של (כמעט) כל בן ובת:
בהתחלה, הוא אינו יודע לשאול – כל הנהגות והוראות הבית נראות כמובנות מאליהן, ואין מקום לערער עליהן ועל הסמכות של ההורים.
בהמשך, כאשר הוא מתחיל לגדול, הילד מתגלה כתם – נכנס ברצינות ללימודים, לתפילה ולעבודת ה', ועדיין הוא תם ותמים שאינו מבין כל כך בהוויות העולם.
אבל, עובר עוד קצת זמן, הילד נכנס לגיל ההתבגרות, נחשף לעולם וגם לדחפים וליצרים שבתוכו, ובכלל הוא מחליט לעמוד על דעתו שלו, להיות נפרד מהעטיפה ומהחינוך של ההורים ("לכם ולא לו"), להיות הוא עצמו, מורד, רשע… (על פי גרסת הירושלמי, הבן הזה נקרא טיפש, מתאים לגיל ה"טיפש עשרה"…)
בעזרת ה', אחר כך, הוא מתבגר יותר, מתגבר על יצרו, מבין מה עיקר ומה טפל בחיים, והופך להיות חכם – אין חכם כבעל ניסיון, מי שעבר ניסיונות והתגבר עליהם.
*
ואם כך, הבן הרשע הוא בן טוב שנמצא עכשיו בשלב משמעותי בהתבגרות שלו, ובוודאי במצב כזה נכון לקרב אותו ולא להרחיק אותו. יותר מזה, עכשיו אפשר להבין למה הפסוק שמובא בהגדה לרשע הוא הפסוק "בעבור זה עשה ה' לי…". זהו המשך הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" – עיקר הציווי של סיפור יציאת מצרים לבנים. כלומר, הרבה ועיקר מההשקעה שלנו בחינוך מופנית דווקא למצבים בהם הבנים כבר מתחילים להתבגר, מבררים את דעתם, את הנפרדות שלהם, עושים שטויות, אבל עדיין נשארים בנים, ליד שולחן הסדר.
ואם נפתח את הפרשה בתורה בה מוזכרת שאלת הרשע ("והיה כי יאמרו אליכם בניכם" – לא רק בן אחד כזה, הרבה בנים!) נגלה עוד דבר מדהים: לאחר סיום הציווי, נאמר שם "ויקד העם וישתחוו". ומפרש רש"י על פי חז"ל: "על בשורת הבנים". כלומר ההודאה היא על בנים כאלה, מתריסים ומורדים.
*
ומה המסר העיקרי שרוצים להעביר לבן כזה?
העיקר הוא שאל תוציא עצמך מהכלל. חשוב שתפתח לך אישיות עצמאית משלך, שכבר לא תהיה בלוע בתוך המציאות של ההורים שלך, תפלס לך דרך משלך, אבל אל תנתק את הקשר, אל תתייחס להורים ולדרכם כמשהו זר. נפרד כן, מתנכר לא.
כמובן שהמסר הזה מתחיל מההורים, שמרגישים כך כלפי הבן גם בשלב הקשה הזה; שמחזיקים את הקשר והאהבה אליו, גם כשהוא מתריס, גם כשכבר סוטה מהתמימות שקיווינו שימשיך בה. ויחד עם זה לא מוותרים על ההגדה, על האמירה, על הקריאה לחזור להיות חכם – למצוא את הדרך שלך בתוך תחום הקדושה ועבודת ה'.
וכשזה קשה?
הרבי הריי"צ אמר שסדר הכתיבה בהגדה משקף גם את סדר הישיבה ליד השולחן – החכם יושב ליד הרשע.
למה?
כדי לקרב אותו.
ולמה לא האבא?
כי לפעמים, במצב הקשה והמרדני, הבן סגור כלפי המבוגרים, כלפי ההורים, ודווקא מישהו קרוב אליו, בגובה העיניים, יכול יותר להגיע אליו, להשפיע עליו ולקרב אותו (כמובן שגם האבא יכול לנסות לדבר יותר בגובה העיניים. אולי זה יהיה יותר יעיל…).
פסח כשר ושמח!
עוד על חינוך מתורת הנפש: bit.ly/th-chinuch
*****************************************************************
*****************************************************************
מה יש לשאול – כשאתה בעצמך התשובה?
הרב יואל בייטש
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּיוֹם הַהוּא", אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּעֲבוּר זֶה" – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.
הבן הרביעי הוא אאוטסיידר מוחלט בגזרת היהדות. העולם בחוץ הוא המגרש הטבעי שלו, ומול כל ההלכות והמנהגים של שולחן הסדר, הבן הזה נבוך ולא יודע את נפשו.
והנה דווקא כאן אנחנו מעמיסים דרשה ארוכה ולמדנית כל כך…
אך היהדות איננה עוסקת בדרשות, תשובת ההגדה כאן עושה 'סדר' בתודעה של הבן הרביעי:
נקודת המוצא של הבן הרביעי היא שהוא פשוט פחות נחוץ לנו, שהוא סרח עודף. בטח ליד אחיו החכם והלמדן. לכן מודיעה ההגדה: ביהודים אין סוג א' וסוג ד' אלא רק חלוקת תפקידים. לכן עליך לדעת שגם הבן החכם, זה שעוסק בתורה כל ימיו ונדמה לך שהוא הוא היהודי המושלם, גם הוא זקוק ליציאת מצרים ולגאולה. בדיוק כמוך.
ישנו אמנם הבדל, אצל אחי הלמדן "יכול מראש חודש" – הוא אינו זקוק דווקא לליל הסדר שיזכיר לו לצאת ממצרים. גם כשאין שום אור חגיגי של חג, וחשכת ראשיתו של החודש בעיצומה, הבן הלמדן הזה חי את היהדות, ותורת ה' שגורה על פיו. מה אם כן תפקידו? לצאת ממצרים בכך שיחשוב כל העת שלא מספיק ללמוד תורה, אלא חשוב לשים לב מה התורה לימדה אותו. כמה היא זיככה את מידותיו, ניקתה אותו מהבוץ האגואיסטי, והפכה אותו לכלי מוכשר להשראת השכינה בעולם. חתיכת אתגר.
ומה איתך? מה עם הבן הרביעי?
ממשיכה ההגדה: תלמוד לומר "והגדת לבנך ביום ההוא". יום הוא אור וגילוי, ו"הוא" – לשון נסתר – הוא גילוי נעלה מאוד שלמעלה מהשגת בני אדם, האור שהאיר בעת יציאת מצרים ("אור הסובב כל עלמין").
אז אל תיפול ברוחך, משום שתכף יגיע ט"ו בניסן, אז תאיר הלבנה במלואה, מה שיסמל את העובדה שברוחניות מתגלה בעולם אותו אור נפלא שגאל את ישראל משעבוד מצרים. אז גם אתה תרגיש סוף סוף בן חורין, והגאולה תהיה נחלתך, בדיוק כפי שהיא נחלת אחיך הלמדן.
"ועדיין", מהרהר לעצמו בתוגה הבן הרביעי, "אני אגאל, אך דווקא ברגעי גאולה של ליל הסדר, נראים עיסוקיי בגשמיות העולם כה מיותרים, כמה חבל שאינני יכול לעזוב את עיסוקי ועבדותי בעולם לצמיתות".
משיבה ההגדה: "בעבור זה – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", מה אתה עצוב בשעה ש"בעבור זה" נשלחת?!
כלומר, כדי לגלות בדברים הגשמיים – במצה ובמרור המונחים לפניך – את אמיתת מציאותם, שהיא הקב"ה ואין עוד מלבדו, לשם כך נשלחת ועל כך תפארתך וגאולתך.
אז מדוע אתה לא יודע לשאול? כי אתה בעצמך התשובה.
(על פי תורת מנחם חלק טז עמוד 201)
*****************************************************************
*****************************************************************
סגולה לישועה והגנה בזמן מגפה
אלחנן ראובן גולדהבר
מהדיר ספרי איזביצא ראדזין
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אומֵר: כָּל שֶׁלּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לא יָצָא יְדֵי חובָתו, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרור.
בליל הסדר אנחנו עובדים עם הפה ומתקנים אותו, ולכן לא מספיק שנאכל פסח מצה ומרור; חובה עלינו להזכירם במילים, כדברי הזוהר הקדוש (ויחי רכ): "פולחנא דקוב"ה בעובדא ובמלולא" (עבודת ה' בעשייה ובדיבור).
מדוע? כי גם לאחר עשייה, יכול לבוא הדיבור ולשבש אותה דרך פרשנות מעוותת או ביטוי של חוסר הזדהות. אך דיבור שמאשר את כוונת המעשה הוא, ודווקא הוא, מביא את המעשה לתכליתו. וכמבואר בגמרא (ברכות סא): "אף על פי שהכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך – פה גומר".
*
רבנו ה'נאות דשא' (בנו של 'מי השלוח') אומר שמי שרוצה להשיג ישועת ה', צריך לברר את עצמו בשלושת הדברים האלו (פסח מצה ומרור) ובלא אלו לא ישיג ישועה בשלמות. ומשמעות "לא יצא ידי חובתו" היא שלא השיג כלום.
פסח – היינו שידע בלבבו שהשם יתברך הוא המרחם על האדם. שזה מרומז ב'פסח' כמו שנאמר: "ופסח ה' על הפתח" ואומר רש"י: 'וחמל ודילג'; למרות שלא היו עדיין ראויים לגאולה, ה' דילג על הכל וגאלם.
מצה – לא לבקש מותרות. מי השילוח אומר שהמצה מלמדת אותנו שעל האדם לצעוק לה' שהוא מצדו מסתפק בפת חרבה ויבשה בלי טעם, אך שיקבל זאת מידו הרחבה.
מרור – היינו שהאדם סובל ומייגע את עצמו בשביל כבוד שמים בקיום תורה ומצוות בכל מצב.
יהודי שמשכיל שה' יתברך הוא המרחם על האדם, והוא מוכן להסתפק במועט וגם להתייגע ולסבול על כבוד שמים, יכול להשיג ישועת ה' לכל השנה כולה.
*
ואיך אפשר בלי אקטואליה.
בסוף דבריו מביא הנאות דשא אמירה מענינת: "והנה הסופי תיבות של פסח מצה ומרור הוא אותיות חה"ר, והוא שם מע"ב שמות הקדושים היוצאים מע"ב פסוקים על פי כוונות האר"י ז"ל. והשם הזה יוצא מהפסוק 'ויהי ה' לי למשגב ואלקי לצור מחסי' (תהלים צד). אשר כל ההצלות וההגנות נכללין בפסוק זה, ולזה צוה אאמו"ר זצ"ל לומר תמיד זה הפסוק בזמן שהיה מגיפה רחמנא ליצלן, כי בזה הפסוק נכללו כל שמירה והגנה".
(על פי מי השלוח – נאות דשא)
*****************************************************************
*****************************************************************
רוקדת על חוט
הרב שאול יורוביץ
וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם
מבואר בספרי הפנימיות, שעם ישראל היו מצויים במ"ט שערי טומאה, ואילו לא היו נגאלים באותה שעה, היו נופלים ומשתקעים בשער החמישים של הטומאה ללא אפשרות יציאה. אך האר"י הקדוש אומר (שער הכוונות פסח) שבני ישראל שבאותו הדור היו מתבררים והולכים, עד שנשלמו ביציאתם משם. לפי זה, לקראת היציאה הם היו קרובים לתיקון שלם – ואיך אפשר לומר שדווקא אז היו בסכנת נפילה אל שער החמישים של הקליפה?
כנראה שלידה זה דבר מסוכן…
בני ישראל לפני יציאת מצרים היו בוואקום. מחד הם כבר מאסו ברעת מצרים, אך אל הטוב עדיין לא הגיעו, ככתוב "ואת ערום ועריה". ונמצא שהיו מרוקנים מכל, ולכן דווקא אז היו בסכנה גדולה ליפול עד לשער החמישים של הטומאה. וכמבואר בספרים, שער החמישים של הטומאה בחינתו היא מינות ואפיקורסות, שהיא בחינת חלל ריק וחוסר אחיזה בכלום.
כך שלמרות שהיו בסוף זמן הבירור, וכמעט שנדחתה מהם כל רעתם, אך מכיוון שמצד החלק החיובי לא קנו עדיין את הטוב בנפשם קניין עולם – כי עדיין לא קיבלו את התורה – לכן היו אז בסכנה עצומה.
כך גם בעבודה האישית של כל אחד: עקירת הרע ללא יכולת התחברות אל הטוב הוא שלב שכל אחד עובר דרכו, וזהו מצב רגיש מאוד.
מצב זה ניתן לתאר כ'חלל פנוי'. אדם עומד על חבל דק בין הטוב לרע, ודווקא כשהוא ריק בכוחו להתדרדר למקומות מסוכנים מאוד. במובן מסוים בשעה זו נמצא האדם בסכנה גדולה אף יותר מאשר בזמן שהיה מעורב בו טוב ברע, כי אז הרע שבו היה במידה ובמשקל לפי דרגתו ולפי בחינתו. אמנם כעת בשעה שהוא פנוי מכל, יכול להיתפס בו גם רע גדול הרבה יותר ממה שהיה בו בתחילה. זו נקודה עדינה מאוד בנפש האדם, שבעת שאינו אחוז בכלום – כל דבר נדבק בו.
אולי זהו גם מצבנו הנוכחי ברגעי הגלות האחרונים, העולם חווה הרפיה של כל האחיזות הרגילות, אך אל הטוב לא הגיע וזה יוצר מעין 'חלל'. כך מתואר בספרים המצב שלפני הגאולה כבחינה של 'איילת השחר', בין חושך לאור.
עם זאת, מבואר שלפני הגאולה העתידה יוכלו לברר אף משער החמישים, מפני שהתורה בידינו. כשאנו אוחזים בתורה שמורה את דרכנו, יש לנו מצפן שאתו אפשר לצלוח אפילו חללים פנויים.
*****************************************************************
*****************************************************************
מגיד כנגד מגיד
הרב יהושע מרדכי שמידט
ראש ישיבת ההסדר נחלת יוסף בשבי שומרון ומחבר שיטת הסימנים על הש"ס
וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה – אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר
מספר פירושים ל"אנוס על פי הדיבור". רש"י אומר שהדיבור הוא דיבורו של הקדוש ברוך הוא שאמר ליעקב לרדת למצרים. הרשב"ץ מסביר שהדיבור הוא הגזירה שנאמרה לאברהם אבינו "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום".
נראה לעניות דעתי להציע פירוש נוסף: הדיבור שגרם לנו לרדת למצרים הוא הדיבור של "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". וכמו שאמר שם רש"י "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו". יוסף היה מגיד הרעה לאביו, ומתוך הלשון הרע התגלגלה שנאה נוראה וירדנו למצרים.
ואנו ב'מגיד' של ליל הסדר מתקנים את ה'מגיד' של יוסף ואחיו. על ידי דיבורים טובים על הניסים והנפלאות שעשה לנו הקדוש ברוך הוא בעשר המכות, ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף, במן ובענני הכבוד, אנו מורידים שפע של חסדים וטוב לעולם. וכדברי הנועם אלימלך בפרשת בהעלותך: "כשהצדיק רוצה לעורר רחמים ושפע לעולם, צריך לעורר מתחילה חדווה ושמחה לבורא ברוך הוא, ועל ידי זה משפיע השם יתברך טובות לעולם".
זוהי עבודת המגיד בליל הסדר: לדבר טוב על הבורא יתברך, על חסדיו, ועל ידי זה נשפיע חסד ורחמים, ברכה, בריאות ופרנסה לעולם, ונרבה אהבה ואחווה ורעות בין אחד לשני.
