בשבת קודש פרשת בראשית ניצחו אראלים את המצוקים ונתבקש לישיבה של מעלה מו"ר הרב אפרים משה הכהן רובינשטיין זצ"ל, הפוסק של ישיבת כרם ביבנה ורב היישוב במשך עשרות שנים. בטוחני שכל אחד ממאות ואלפי תלמידיו חש את תחושת האובדן והחוסר המפעפעת בקרבו, בד בבד עם זכרונות נעימים של תחושת קרבה מיוחדת לרב, כאילו הוא תלמידו המובהק ואין בלתו.
לרב היתה אומנות נדירה ומיוחדת במינה – לתת לכל תלמיד ולכל אדם, קטן כגדול, את ההרגשה שהוא האדם החשוב ביותר, שנושא השיחה שלו הוא הנושא הכי רלוונטי והכי חשוב כעת. זו היא תחושתי, וברור לי כשמש בצהרים שזו היא תחושת כל אחד ואחד מתלמידיו.
דברי הספד רבים נאמרו על מורנו הרב, וכולם נכונים ומדוייקים להפליא, ואין בהם טיפת גוזמה – על מידת הענווה שהיתה בו כהלל, על היותו רודף שלום כאהרן הכהן, על דבקותו בתורה ודקדוקו במצוות באופן מבהיל ומעורר השתאות, על מידת החסד שהיתה בו כאברהם אבינו, על מידת האמת שהיתה נר לרגליו בכל הליכותיו, על שמירת הלשון המופלאה, על הזריזות והחריצות שבהן התהלך, ועוד כהנה וכהנה עד כי חדל לספור כי אין מספר. כאמור, כל מה שנאמר ויותר ממה שנאמר היה בו, ותלמידיו לדורותיהם המה ראו כן תמהו כיצד מתהלך הוא בין אנשים ונדמה כבן אדם, אבל באמת הוא מלאך שהיה דר עמנו וזכינו ליהנות אך מעט מאורו.
כאשר מנסה אני להעלות על הכתב את אשר על ליבי, להיזכר ברגעי הוד ששרוי הייתי במחיצת ספר תורה קדוש זה, רואה אני גווילים נשרפים אך האותיות פורחות באוויר. איני יודע מאין אבוא ולאן אלך, איזה מעשה אספר ואיזה זיכרון אכתוב. זכרונותיי שוצפים וגועשים בזה אחר זה, בעניינים שונים, בהקשרים מגוונים, אך הצד השווה המאחד את כולם הוא דמות דיוקנו עם חיוך נצחי וחכמתו ויראתו המאירים את פניו. בכל הזדמנות שפניתי אליו – אם בביתו, אם בבית המדרש ואם בין משעולי הכרם – תמיד מאיר פנים היה, תמיד מקדים שלום בפיו ובידו היה, ועל דרך כלל מלווה באחיזת היד החמימה והמיוחדת שלו.
זכיתי להתייעץ עם הרב במגוון נושאים, כאשר בכל אחד מהם התחושה היתה שהוא הוא הכתובת, הוא זה שידע לפשוט הספקות, הוא השולחני שבפניו ארצה את מעותיי לשביעות רצוני. מידת החסד של הרב נגעה בכל תחומי החיים, הגשמיים והרוחניים. לרב היה בביתו גמ"ח מזוזות לכל מאן דבעי, כדי לאפשר לאברכים חדשים להתאקלם בביתם החדש עם מזוזות ורק לאחר שירווח להם יכתבו משלהם. זכיתי להיות המגיה של המזוזות הללו תקופה ארוכה, כאשר הרב היה מזרזני בנעימות להחזיר את המזוזות כדי שאחרים יוכלו להשתמש בהם. כאשר הייתי מחזיר לרב מזוזות לאחר הגהה, לא היה זז משם עד שנתן את שכרי. 'ביומו תתן שכרו' היה קובע בנחרצות. גם אם הארנק לא היה בכיסו, היה רץ לביתו כדי להביא, חרף מחאותיי שלא התקבלו על אוזניו. הרב דאג מראש לברר את עלות ההגהה, וכאשר לטעמו המחיר היה זול מדי – דרש ממני להעלות את המחיר כפי המקובל. כך היתה דרכו – חשיבה על הפרט ועל הכלל, על הכלל ועל הפרט, ותמיד זה וזה עמדו לנגד עיניו.
לפני מספר שנים זכינו בס"ד לפתוח מקווה נשים באחד היישובים שסביב הישיבה, אחר הרבה שנים שלא היה מקווה ביישוב ההוא ובקרבתו, וזאת בהשתדלות ובמאמץ כביר של אנשים יקרים ויראי ה'. זכינו שהרב ליווה את כל תהליך פתיחת המקווה, וכאשר באתי לספר לו שאנחנו עומדים לברך על המוגמר הוא ממש צהל משמחה, והיה חשוב לו להגיע בעצמו כדי לעבור על כל הפרטים ההלכתיים ולוודא שנעשו בהידור הראוי. זכורני כיצד בגיל למעלה משבעים הלך בזריזות האופיינית לו כעלם צעיר בין האוצרות ובור הטבילה, ירד לבור ורכן על פינותיו כדי לבדוק שהוא יבש, ורק אז פתח את הברז כדי למלא את הבור בפעם הראשונה. כמה שמח להוסיף טהרה בעם ישראל, ובעיניי לא היתה ברכת הדרך גדולה מזו.
כאמור, דקדקן גדול היה הרב, מחמיר כחוט השערה בכל דבר ודבר, אך מעולם לא החמיר על חשבון אחרים. כאשר נגשו אליו עם שאלה שהיה נראה לו להחמיר ולאסור וידע שיש רב אחר בישיבה שמתיר היה שולח את השאלה אליו, על מנת לא לאסור.
וכמשה רבינו ע"ה, ראוי לקרוא עליו "אוהב מצוות לא ישבע מצוות". כאשר שוחחתי עם הרב בענייני ברית מילה, מצוה שהוא כה אהב והיה מקפיד לעקוב אחר פרטיה ודקדוקיה מקרוב, שח לי כמשיח לפי תומו שבצעירותו נרתע מאד ממעשה הברית ולא יכול היה לעמוד בפני הדם. אך מכיוון שזו מצוה מן התורה, "אין חכמה ואין עצה" ויש ללמוד כיצד לקיים אותה בכל פרטיה ודקדוקיה. על כן אזר כגבר חלציו, וכאשר שמע שיש עלייה מברית המועצות ובבית החולים עורכים בריתות לכל העולים, נסע לשם וראה חמישים בריתות ביום אחד, ומאז סרה ממנו הרתיעה. כך היו הליכותיו בקודש בכל מעשה ומעשה, מקיים כל מצוה ומצוה בהידור רב, בשמחה ובחפץ לב, ללא שמץ של עצלות והתמהמהות.
כל בני הישיבה זוכרים את הליכתו הזריזה והנמרצת של הרב לכל דבר שבקדושה. זכורני כיצד בימי החנוכה הרב היה נוהג להתפלל ערבית בצאת הכוכבים ועם תום התפילה הרב היה רץ ממש במהירות לביתו כדי להספיק להדליק בזמן. ואני עומד משתאה לו ולוחש תפילה קצרה – ולוואי ואזכה להתאבק בעפר רגליו.
זה כמה שנים זכינו אני ואחי נר"ו למיין עם הרב אתרוגים בכל שנה, כדי לתת לתלמידים ואברכים ומשפחותיהם את המהודרים שבמהודרים. הרב היה עובר על מאות אתרוגים, פעמים נמשך הדבר כמה ימים, אך תמיד היה ניגש אל המלאכה בהתרגשות עצומה ובשמחה של מצוה. כמה היה שמח וצהלתו על פניו כאשר היה רואה אתרוג מהודר. כמה היה דואג לפרטי פרטים, שלא יהיה אף אדם שיקבל אתרוג שלא יהיה מרוצה ממנו, כמה היה נזהר בלשונו להגדיר בדיוק מוחלט את האתרוג בצורה המבוררת ביותר – מהודר, מהודר מאד, וכן על זה הדרך. בזמנים אלה זכינו ללמוד ממנו הלכות והנהגות רבות עם כל צעד ושעל.
אסיים במעשה המוכר לי מקרוב, שמשקף ומגלם טפח מאישיותו של מורנו הרב. הרב הוזמן כסנדק לבנו של אחד מתלמידיו. כאשר הגיע הרב לברית, ראה בזווית העין שנכנס לאולם רב חשוב שהיה מוכר גם לאבי הבן. מיד רץ הרב אל אבי הבן ושאלו האם אותו רב כבר היה סנדק אצלו. משנענה בשלילה קבע באופן חד משמעי: אם כן, הוא יהיה הסנדק ולא אני, ובעז"ה אצל הבן הבא אני אהיה הסנדק. זו היתה דרכו של הרב – הדקדוק והחיבה היתרה שנודעה אצלו למצוות לעולם לא באו על חשבון כבוד הזולת, בכל רגע היה רגיש וחושב כיצד לדאוג לכל מי שנמצא סביבו, קטן כגדול. המיזוג המופלא הזה היה פשוט וברור לרב, ואפילו לא הרגיש אצלו כאיזה דבר מיוחד ונדיר.
כמה שנדבר ונספר, לא נגלה אפילו מעט שבמעט מאישיותו הענקית. ענק שבענקים, מופלא שבדור, צדיק אמת. אוי מי יתן לנו חליפתו, אוי מי יתן לנו תמורתו. לא נותר לנו אלא לנסות לקחת ממידותיו ומהליכותיו אלינו, לנסות להדבק וללמוד מהם, ולהתנחם בנחמת ציון וביקיצת ישני עפר במהרה בימינו אמן ואמן.
