שבת מברכים אדר! עבורי שבת זו מיוחדת מאוד, מין גשר בין שתי דמויות מדהימות, שונות ודומות מאוד; נשים המשמשות סמל ומופת לנשים חזקות במובן הכי חיובי ויהודי שיש.
בסוף חודש שבט מצוין יום הסתלקותה של הרבנית חיה מושקא, אשת הרבי מלובביץ' ובתו של האדמו"ר הקודם. ובחודש אדר אנו חיות כל החודש עם דמותה של אסתר המלכה. שבת מברכים מקשרת בין שתי הנסיכות, בנות מלך, אחת מהעבר הרחוק ואחת מההווה.
הבעל שם טוב מלמד אותנו פירוש חסידי למאמר חז"ל "כל הקורא את המגילה למפרע לא יצא" – כל האומר שמה שכתוב במגילה קרה בעבר, למפרע, ולא אקטואלי להיום, לא יצא ידי חובת קריאת המגילה. ובכן אין דמות יותר אקטואלית לימינו מאשר אסתר המלכה, עליה מספרת הגמרא "בשכר צניעות שהייתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול. ובשכר צניעות שהייתה בו בשאול, זכה ויצאת ממנו אסתר". על איזה סוג של צניעות מדברת הגמרא? בזכות איזו צניעות זוכים למלכוּת
מבלי להיכנס לכל הפרטים, אפשר למצוא את המשותף בין רחל, שאול ואסתר במילים מהמגילה: "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה". צניעות של שתיקה. שתיקה בזמן הנכון, ודיבור בזמן הנכון. שתיקה של חוזק ושל ביטחון.
לאדם אציל יש הילה של ריחוק ומסתורין, הגורמים לסביבה לכבד אותו. האדם האציל איננו משתף את כולם במחשבותיו, רגשותיו וכן לא בדיבורו. "אין אסתר מגדת" – מצד אחד, ומצד שני: "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי… ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צוותה עליו אסתר", כשהם מדברים – שומעים בקולם.

מפורסמת אנונימית

הרבנית חיה מושקא נולדה במלכות, כבת, נכדה ונינה לבית רבי, משפחת שניאורסון. אצילות זרמה בדמה והיא הייתה אישה חכמה וחזקה.
את הסיפור הבא שמעתי מהרבנית בעצמה, כשזכיתי להתארח אצלה פעם במסגרת ביקור משפחתי. אבי ע"ה ציין באוזניה שבכל מקום אליו הוא מגיע, שמעו של הרבי כבר הגיע. במענה לכך סיפרה הרבנית, שבזמן לימודיה באחת מהאוניברסיטאות באירופה, קרה שבאחת ההרצאות היא שאלה את הפרופסור שאלה. "כנראה זאת הייתה שאלה טובה, כי הפרופסור ביקש שאזדהה. דבר שלא היה מקובל אז", כך היא סיפרה. כשענתה ששמה שניאורסון, שאל המרצה אם היא שייכת למשפחת ולרב שניאורסון המפורסם. כך היא אמרה לנו באיפוק "תמיד היינו מפורסמים".
דווקא משום כך מפליאה העובדה שהיא ניהלה את חייה רחוק מאור הזרקורים. חסידים, נשים וילדים שגרו בשכונת קראון הייטס כל השנים, יעידו שהם כמעט לא ראו אותה. כילדה שכן זכתה לראות את הרבנית, אוכל לומר שגם מי שעמד לידה ברכבת התחתית או בתור בחנות, לא ידע שזאת אשתו של הרבי. בימינו קשה לדמיין תופעה כזאת. זאת הייתה גדלותה, להכיר במעלתה ולהיות נחבאת אל הכלים.

"איפה הילדים שלך?"

צניעותה של הרבנית חיה מושקא, היא הדבר הראשון שאומרים כשמזכירים את שמה. אישה שבחרה למסור את בעלה, הרבי, לרשות הרבים, לחסידיו ולכל העולם, כשמבחירתה תישאר היא ברשות היחיד, לא תתפרסם ולא תתבלט.
רחוק מעיני הציבור ניהלה הרבנית חיים מלאים, עם ידידות וחברות לרוב, ששמרו על פרטיותה בכבוד ובנאמנות.
האירוח שלה היה ברמה מאוד גבוהה. השיח תמיד התאים לאורח, מילד קטן ששאל בלא יודעין את השאלה הכואבת מכל "איפה הילדים שלך?", לו השיבה הרבנית שילדיה הם החסידים, והם נמצאים ב-770; ועד לאורח חשוב איתו הייתה יכולה לשוחח על פילוסופיה חסידית. היא ידעה להתעניין בפרטי הפרטים של הכנות לחתונה כשנפגשה עם כלה, ולשוחח עם אם צעירה על ההתמודדות עם תינוק חדש. הידע שלה בכל תחום היה עצום.
רק אחרי הסתלקותה נתגלה רוחב עשייתה ומעורבותה בכל תחומי החיים היהודיים. "אין אסתר מגדת". היא העדיפה לברוח מהפרסום ומהכבוד מצד אחד, ומצד שני הייתה עזר כנגדו של הרבי, כפי שהרבי בעצמו אמר: "גם היא יכולה לברך", כוחה גדול מאוד.

כבוד שאינו תופס מקום

ישנן שתי תכונות חיוביות דומות: צניעות וענווה.
ענווה מיוחסת לגברים, כמו למשל "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם", וצניעות מיוחסת לנשים. לא רק הצניעות בלבוש, אלא בעיקר הצניעות הנפשית, נחבא אל הכלים.
עניו אינו מתגאה במעלותיו, לא מפני שאינו מכיר בהן, אלא מפני שהוא אינו מייחס אותן לעצמו, הוא יודע שהן ניתנו לו במתנה מאת הקדוש ברוך הוא, ולכן עליו להשתמש בהן בהתאם. הוא תמיד חושב, שייתכן שמישהו אחר היה מנצל מתנות אלה בצורה מוצלחת יותר ממני, ואם כן במה יתגאה? ולכן הוא עניו – הוא דואג לכך שלא יתגאה במעלותיו.
הצנוע אינו מתעסק במעלותיו בכלל, אף לא בלהתעלם או בלהילחם בהן. הוא עסוק במשימת חייו, בשליחותו. הוא אינו דן האם יש לו מעלות או חסרונות, כל כוחותיו מושקעים במטרה שלפניו, דעתו לא מוסחת.
אצילות באה ממידת הצניעות, ובתוכה יש כבוד טבעי שאינו תופס מקום בעולמו של האציל. גברים יכולים להיות ענווים, לא להתגאות במעלותיהם. אך לשכוח מעצמם לגמרי – זהו דבר קשה מאוד עבורם. נשים לעומת זאת, מסוגלות לצניעות מושלמת.

גדולתה האמיתית

בימים של "שיתוף", "לייק", מדיה חברתית והמוני "חברים" שאיננו מכירים, בזמן בו הצורך לפרסם הפך אותנו למכורים אל החוץ והזנחת הפְּנים, בתקופה בה "לא פרסמת – לא עשית", באה שבת מברכים אדר, ומזכירה לנו שתי נשים, שהכירו בשליחותן ובמעלתן, והצליחו להציל את עם ישראל, מתוך הצנע לכת, מתוך הבנה בעומק של "כל כבודה בת מלך פנימה" בתוך תוכה.
במהלך השבעה על הרבנית, אמר אחד מהמבקרים הרבים שבאו לנחם את הרבי, שהרבנית הייתה "אישה גדולה". ענה לו הרבי: "את גדולתה האמיתית מכיר רק הקדוש ברוך הוא".
זה ה-Like הכי גדול שאפשר לקבל.