"אני עושה את הדבר הנכון, אני עושה את הדבר הנכון, אני עושה את הדבר הנכון".

בהיתי בפלורסנטים המרובעים שהאירו עליי מדי מן התקרה. כבר קראתי את כל ההודעות מהמשפחה והחברים, התעדכנתי קצת בחדשות, שמעתי כמה שירים ואפילו פתרתי תשבץ (כמה נמוך עוד אפשר לרדת…)

חשבתי על עידו. מעניין מה הוא חושב על זה שאני נמצא פה עכשיו.. מעניין אם הוא מבין מה החלק שלו בדבר הזה.

מאז שהוא אינו, חיי אינם חיים. היינו שניים ונשארתי אחד. מי שלא תאום, לא יכול להבין. פשוט לא יכול. זה חלק מהבשר. זה עוד זוג ידיים ועוד זוג רגליים. ועוד לב. ולעידו היה לב! כל החיילים אהבו רק אותו. המפקד הנערץ. מה הוא לא עבר בצבא, כמה סיפורים שמענו עליו אחרי מותו, מבצעים נועזים, פעולות מסוכנות, איזה אומץ לב, איזו נתינה ללא גבולות. בסוף חודשיים אחרי שחרורו, כשכל החיים לפניו, בתאונת דרכים מטופשת הוא הלך לנו. ככה. בלי קצינים מהצבא, בלי מטח של יריות, בלי זרים עגולים ורק עם כאב שחור וסמיך.

חודשים אחרי לכתו לא יכולתי לצאת מהמיטה. שום דבר לא עזר. לא הרבנים שלי, ולא כל מיני יועצים ששלחו לי.. כדורים לא הסכמתי לקחת. רציתי להרגיש את הכאב.

רק כאשר פעם אחת קמתי מהמיטה לקחת כוס מים, שמעתי את אמא בוכה במטבח ואומרת לאבא: "מה עוד אפשר לעשות איתו? חשבתי שאיבדתי בן אחד, אבל כל יום שעובר אני מבינה שאני מאבדת שניים!"

חזרתי אל המיטה, הפה היה יבש והנפש עייפה. כל הלילה התפללתי שאצליח לקום. אבל לקום ממש.

גדלנו על "אין מקרה בעולם", והעיתון שהיה זרוק על הרצפה בחדר בדיוק כשניסיתי לקום היה פתוח "במקרה" בעמוד המודעה של "מתנת חיים", וזה הרגיש לי כמו שביל מתנה וחזרה לחיים ממש.

***

"מתן בוכניק"? שמעתי קול לא מוכר מעבר לווילון. "אפשר להיכנס אליך לרגע, בבקשה?"

הייתי בטוח שמדובר בעוד בדיקה, ורק לחשתי: "כן, זה בסדר". הווילון הוסט. איש, אישה וילדה התקרבו אל המיטה שלי.

"מתן שלום… נעים מאוד… אנחנו… אנחנו… ההורים של…. אור… זו שאתה תורם לה את הכיליה עוד מעט."

לא הכנתי את עצמי למפגש הזה. חשבתי שאדע רק אחרי הניתוח למי תרמתי את הכיליה. עוד לפני שהספקתי להשיב היא המשיכה.

"אני מתארת לעצמי שאתה קצת המום, אבל כל כך ביקשנו לדעת מי האדם המופלא הזה שיציל לנו את אורוש שלנו. כבר כמעט איבדנו תקווה", האישה הוציאה טישיו מהתיק שלה.

"אנחנו שירן ועופר מפתח תקווה. ויש לנו תאומות זהות בנות שמונה. קרן ואור. זו קרן שלנו", היא חיבקה את הילדה. "אור נולדה עם מום בכיליה שהלך והחמיר עד שהיה ברור שהיא תצטרך השתלה. היא מחכה כל רגע לניתוח, חוששת ולחוצה. ואנחנו כמובן יחד איתה. כולנו אסירי תודה. אי אפשר באמת להתחיל להודות לך. אתה עושה מעשה אצילי ומופלא, ששום דבר לא ישווה לו."

אבא בדיוק נכנס לבדוק מה קורה איתי וכשראה את האורחים שלי הבין מיד… הושיט יד לעברו של עופר והציג את עצמו. ראה אותי בשתיקתי ורק אמר: "אנחנו מודים מאוד על מתן שלנו, הוא באמת בחר לעשות מעשה אמיץ ומדהים."

עופר החזיר לו: "אתה אבא שלו, אתה צריך להיות גם גאה בעצמך שזה הילד שלך".

אבא משך בכתפיו. "זו לגמרי הייתה החלטה שלו. הוא בירר הכל לבד ועבר את השלבים לגמרי בעצמו וסיפר לנו רק כשההשתלה התקרבה".

הילדה הקטנה שהייתה נראית כבת 8 התקרבה אליי. עיניה היו גדולות וחומות. היא לבשה שמלה צהובה והחזיקה דף ביד.

היא הגישה לי אותו ואני קראתי:

למי שמציל את החיים של אור שלי!

תודה מכל הלב! אתה אלוף העולם!

בציור היו שתי בנות זהות להפליא, שיער זהוב ועיניים חומות. מחזיקות ידיים בפנים מאושרות.. בתכול השמיים היו שמש מחייכת וכמה עננים. בכל ענן היה כתוב תודה בצבע אחר. מסביב היו המון פרחים בגדלים ובצבעים שונים. "אור מציירת פי אלף יפה ממני! אבל רציתי לתת לך את הציור הזה לפני הניתוח.."

סוף סוף הצלחתי לפתוח את הפה ולהגיד משהו. "הציור שלך נפלא. אבל תשמעו, אני באמת נבוך. אני החלטתי לתרום את הכיליה שלי לאדם שאני לא מכיר כי באמת יש כאן הזדמנות וזכות נדירה להציל חיים. התחלתי תהליך שלא האמנתי כמה יהיה ארוך ומפותל, ועכשיו כשאני רואה שמדובר בילדה, אני ממש מתרגש אפילו עוד יותר. הלוואי שהכל ילך כמו שצריך ונצליח להחזיר אותה לחיים רגילים."

המנתח נכנס ואמר שלום לכולם. ביקש מההורים לחזור אל אור ונתן לי תדריך אחרון. רגע לפני שירדתי למטה אל חדר הניתוח, קראתי ביחד עם אבא פרק תהילים, דמענו רק קצת. העפתי מבט מחויך בציור שנתנה לי קרן והנחתי אותו מתחת לכרית.

***

פקחתי את העיניים. הראש היה כבד. החדר הסתובב סביבי. הרגשתי נורא. הייתה לי בחילה מטורפת. הצלחתי רק לשמוע את אבא אומר בטלפון: "אני כבר חוזר אלייך, מתן מתעורר".

אבא ליטף את ידי וקרא לי. עוד לא הייתי בטוח אם זה חלום או מציאות. אי אפשר להסביר את התחושה. להיות כאן ולא כאן. לקח לי זמן להתאושש, אבל הדבר הראשון ששאלתי זה: "מה עם הילדה? מה עם הילדה?"

אבא שוב ליטף את ידי ואמר שהניתוח עבר בהצלחה והילדה גם כן מתחילה להתעורר. "הרופאים מאוד מרוצים. עכשיו, אחרי שאמרתי לאמא שאתה מתעורר, היא תגיע לכאן בקרוב. אתה מבין שהיא לא מסוגלת להיות יותר מדי זמן בין החלוקים הלבנים…"

ניסיתי לעבור לשכיבה על הצד וצרחתי מכאב. וואו. זה כאילו שמישהו דקר אותי. אבא קרא לאחות שנתנה לי משכך כאבים. זה קצת עזר.. הכינו אותי שהימים הראשונים כאובים מאוד אבל לא דמיינתי עד כמה. המשכתי להתנדנד בין ערות לנמנום, בין הכרה מעורפלת לפחות… אבל לרגע, לרגע אחד לא הצטערתי ולא התחרטתי על הניתוח. בלב שלי נחה הרגשה טובה, נעימה ומרגיעה כזאת, למרות הכאבים.

***

כשפקחתי את עיניי באחת הפעמים ראיתי אותה. היא עמדה ממש לידי. צהובה ומחייכת. שתי צמות ועיניים מבריקות עם ציור חדש ביד.

לחשתי לה: "הרופאים אומרים שהניתוח הצליח".

"כן, אתה לא מאמין! אורוש כבר דיברה קצת. הייתי חייבת לבוא להגיד לך שוב תודה. אתה יודע? מאז שנולדתי, אני מרגישה אשמה כל הזמן. אני ואורוש היינו ביחד בבטן של אמא. אבל אני יצאתי בריאה, והיא יצאה חולה. לכל מסיבה שהלכתי הרגשתי רע שאור בבית ומפסידה את כל הכיף. כל טיול שנתי, כל קייטנה. הייתי הולכת ולא נהנית, כי חשבתי עליה. היו פעמים שוויתרתי ובכלל לא הלכתי…

"ועכשיו? עכשיו בזכותך נוכל ללכת ביחד לבריכה, להצגות ולפיקניקים! אני בעננים! באמת באמת תודה!

"כולנו רצינו לתת לאורוש את הכיליה שלנו ולא היינו מתאימים. איזה מזל שמצאו אותך! בא לי לחבק אותך, אבל אמא אמרה שאתה איש עם כיפה ואנשים עם כיפה לא מחבקים…"

חייכתי מאוד. "את מתוקה, ואני מאוד מרגיש את התודה שלך". היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה: "אני לא מכירה אותך… אבל רואים לך בעיניים שאתה איש טוב."

***

עוד תמונה. ועוד תמונה. ועוד אחת.

אחת אחרונה עם אור, ועם ההורים שלה, והאימהות שלנו, ועם האחיות מהמחלקה. ועוד דמעה.

ורק עוד שיר אחד על הגיטרה… מהמיתרים יצאו גם ישי ריבו (ורק אתה יכול להפוך מספדי למחול…) וגם שלמה ארצי (אתמול היה טוב ויהיה גם מחר…)

 חיבוקים. חיבורים.

יצאתי מבית החולים. אמא הפתיעה הבוקר כשהגיעה ביחד עם אבא לשחרר אותי. כן, קצת כמו בן יומו…

הלכתי כפוף. צעד אחר צעד. הגוף עוד דואב אבל מתחילים להרגיש שיפור. הדלת האוטומטית נפתחה והעבירה אותי בשנייה אל העולם שחיכה לי בסבלנות בחוץ. אבא הלך להביא את הרכב מהחנייה ואמא התיישבה לידי על ספסל. אני לא רציתי לחשוב על הכאב בלהתיישב ולקום.. רק נשענתי על הספסל. הפלאפון רטט לי בכיס ושיגר אליי הודעה מהחבר'ה:

ברכות לשחרור מבית החולים!

בעוד שבוע בול אנחנו אצלך בחצר! אפילו ראש הישיבה אמר שיקפוץ. יש לך עד אז להחלים, שמעת? בירות ובשר עלינו בנוהל. חוגגים לגיבור שלנו. הצלת חיים, אח שלנו!

פתאום נעשיתי רעב, פתאום הבחנתי לצידי באדנית עם פרחים סגולים וורודים והצלחתי לחוש את הריח הנעים שלהם, פתאום ראיתי זוג שיוצא עם סלקל ובלונים והתרגשתי. הרמתי ראש לשמיים וקלטתי קרן אור שחדרה את העננים.

קראתי שוב את ההודעה מהחבר'ה. "הצלת חיים, אח שלנו".

כן. באמת הצלתי את החיים.

את החיים שלי.