בכל פעם שאנו שבים וקוראים את סיפורו של יוסף אנו תוהים מחדש: מדוע במשך עשרים ושתיים שנות היעלמותו לא מצא יוסף שום הזדמנות לשלוח לאביו אות חיים? כמשנה למלך מצרים ודאי היה לאל ידו לשלוח שליח לארץ כנען. מדוע לא עשה כן? אני רוצה להציע הסבר שאינו משמח במיוחד.

סיפור ירידתו של יוסף לעבדות ולגלוּת החל כאשר אביו שלח אותו, לבדו, לראות מה שלום אחיו. השליחות הזאת מופיעה מיד לאחר סיפור חלומו השני של יוסף. בחלום הראשון, הוא ואחָיו אילמו אלומות בשדה. אלומתו של יוסף קמה גם ניצבה, ואילו אלומותיהם של אחיו השתחוו לה. מטבע הדברים, כשיוסף סיפר להם על החלום הם כעסו. "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ?", תמהו. יעקב, לעומת זאת, אינו מוזכר כלל בקשר לחלום הראשון. אולם החלום השני היה שונה:

וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר, "הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי". וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו. וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ, "מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה?" וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו, וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר (לז, ט-יא).

מיד אחר כך אנו קוראים, כאמור, על שילוח יוסף בידי אביו אל אחיו. בראותם אותו שם, הרחק מהבית, הם זממו להורגו, הורידוהו לבור, והוא נמכר לעבדות.

היו ליוסף שנים רבות לחשוב על המקרה. על עוינותם של אחיו ידע. אבל גם יעקב ודאי ידע זאת. ואם כן, למה שלח את יוסף אליהם? האם לא ידע מה נוראה היא יריבות אחים? הייתכן שלא שקל כלל את האפשרות ששליחת יוסף אל אחיו מסכנת את חייו?

לאיזו מסקנה, אם כן, יכול היה יוסף להגיע בכל השנים הארוכות הללו במצרים, בהרהוריו הרבים על אסון מכירתו – אם לא למסקנה שאביו נטר לו על חלום השמש והירח, כלומר אביו ואימו, המשתחווים לו? כשהתורה מסמיכה אל סיפור החלום הזה, ואל הסיומת "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר", את שליחת יוסף לשכם, היא רומזת לאפשרות שיוסף אכן ראה קשר סיבתי בין הדברים.

יוסף לא שלח אות חיים לאביו כי חשב שאביו כבר אינו רוצה לראות אותו ולשמוע ממנו. זה היה היקש סביר מהעובדות כפי שהוא הכירן. הוא לא יכול היה לדעת שיעקב עדיין אוהב אותו, שאחיו רימו את אביו בעזרת כותנתו המוכתמת בדם שעיר-עיזים, ושאביו התאבל עליו ומיאן להינחם. אנחנו יודעים את כל אלה כי התורה מספרת לנו. אבל יוסף, המצוי הרחק בנכר, אם כעבד אם כאסיר אם כמשנה למלך, לא יכול היה לדעת. תובנה זו מעמידה את הסיפור באור חדש לגמרי וטרגי.

האם יש לפרשנות הזו סימוכין בכתוב? יש ויש. יוסף ידע שאביו מסוגל לכעוס על בניו. הוא ראה זאת כאשר שמעון ולוי הרגו את תושבי שכם ובמעשה ראובן ובלהה, לאחר מות רחל.

בעקבות שני האירועים האלה, יעקב ניתק מגע, כמעט לגמרי, עם שלושת בניו הגדולים. זאת הסיבה לכך שבהתנהלות האחים כלפי יוסף, וכנראה בהתנהלותם בכלל, יהודה היה הבכיר והפעיל. ערעור יחסיו של יעקב עם בניו הגדולים ודאי לא נעלם מעיני יוסף. יעקב עדיין כעס עליהם בערוב ימיו: כשהגיע הזמן לברכם – קיללם.

ראיה נוספת לפרשנות שלנו מגיעה מפי יוסף עצמו, שקורא לבנו מנשה ומסביר: "כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (מא, נא). בראש מעייניו של יוסף עמדה אם כן התשוקה לשכוח את העבר: לא רק את התנהגותם של האחים כלפיו אלא "את כל בית אבי". הוא קישר "את כל עמלי", כלומר את כל התלאות שעבר, לא רק עם אחיו אלא גם עם אביו יעקב.

אם נכון הדבר, הוא מאיר באור חדש את סצנת הפתיחה הדרמטית של פרשת ויגש. מה היה בנאומו של יהודה שטלטל כל כך את יוסף וגרם לו לפרוץ בבכי ולבסוף לגלות לאחיו שהוא יוסף? אפשרות אחת היא שבהתנדבותו להימסר לעבדות כדי לשחרר את בנימין הראה יהודה שהוא חזר בתשובה על מכירת יוסף לעבדות. אבל ניתן להציע אפשרות נוספת. דבריו של יהודה גרמו ליוסף להבין לראשונה מה באמת קרה עשרים ושתיים שנה קודם לכן. יהודה מספר לו מה אמר להם יעקב זה עתה, כששבו לארץ כנען מפגישתם הראשונה עם המשנה למלך מצרים:

וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ, "אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר 'אַךְ טָרֹף טֹרָף', וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן – וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה" (מד, כז-לא).

ברגע הזה הבין יוסף שלא היה יסוד לאמונתו כי אביו דחה אותו. להפך: אובדן יוסף שבר את יעקב. יעקב האמין שיוסף "טָרֹף טֹרָף", שחיה רעה אכלתהו. כלומר, יעקב עדין אוהב את יוסף, עדיין מתייסר על היעדרו. על הרקע הזה מובנת היטב תגובתו של יוסף לגילוי:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו. וַיִּקְרָא, "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי!". וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, "אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי?" (מה, א-ג)

המחשבה הראשונה של יוסף אינה על יהודה או על בנימין, אלא על יעקב. הספק שקינן בו עשרים ושתיים שנה הותר. על כן שאל מיד: "הַעוֹד אָבִי חָי?"

האם זו הדרך האפשרית היחידה לפרש את הסיפור? ממש לא. אבל זאת אפשרות.

"כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי", אומר משורר תהילים (כז, י). מיתר זה רוטט לאורך ספר בראשית. זיגמונד פרויד העמיד שאלה זו בלב הפסיכולוגיה האנושית. תסביך אדיפוס, המתח בין אבות ובנים, הוא לדעת פרויד הגורם המשפיע ביותר על הפסיכולוגיה של היחיד וגם על הדת כולה.

המודל הספרותי שפרויד ראה לנגד עיניו בא מן המיתולוגיה היוונית ולא מסיפורי בראשית – ולא בכדי: לו פנה אל סיפורי האבות והבנים בתורה היה מגלה שלמערכת היחסים הטעונה הזו עשוי להיות פתרון שאינו טרגי. כפי שהתברר שאברהם כן אהב את יצחק, ושיצחק כן ראה ביעקב ממשיך, כך גם יעקב אהב מאוד את יוסף. ולמעלה מכל האהבות האנושיות הללו נישאת אהבה אלוקית, המצילה אותנו מרגשות הדחייה וגואלת את האדם מן הטרגדיה.