פרשת חוקת עוסקת בסוֹפיותו של האדם. היא מספרת על מותם של שניים משלושת מנהיגיו הדגולים של עם ישראל במדבר, מרים ואהרן, ועל הגזירה שהוטלה על משה למות בן מאה ועשרים, לפני שייכנס לארץ. אלה הם שלושה אובדנים מערערים. כמזור לתחושת האובדן והאבל מפעילה התורה אחד מעקרונותיה הגדולים של היהדות: "אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה". לפני שהתורה מספרת על המיתות הללו היא מגוללת את דין פרה אדומה, אותו טקס מסתורי המטהר את מי שבא במגע עם המוות – מקורן הארכיטיפי של הטומאות.
טקס הפרה האדומה מתואר תכופות כבלתי מובן, אך בעצם יש בו סמליות מובהקת. הפרה האדומה היא התגלמות של החיים: עֶגלה שצבעה אדום טהור, צבע הדם שהוא מקור החיים, ואשר חיה את החיים במרב חיותם שכן מעולם לא עלה עליה עול. והנה היא נשרפת, מופחתת לכדי אפר. כזו היא הסופיות, התמותה, גורלו של כל מה שחי. אנחנו, אמר אברהם אבינו, רק "עָפָר וָאֵפֶר". "עָפָר אַתָּה", אמר אלוקים לאדם, "וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב".
אלא שעל "עֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת", הוא אפר הפרה, נותן הכוהן "מַיִם חַיִּים"; ומהמים באים חיים חדשים. המים משתנים תמיד. "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", אמר הרקליטוס. ובכל זאת, הנהר קבוע: הוא זורם באותו אפיק, בין אותן גדות התוחמות אותו. המים מתחלפים, הנהר נשאר. גם אנחנו, כישויות חומריות, נידונו לחזור יום אחד לעפר; לזרום מן הקיום, כמים. אבל יש בהיותנו מים שתי נחמות נהר, נחמות של קביעות.
האחת היא שאין אנו רק ישויות חומריות. אלוקים יצר את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה", אבל נָפַח באפָּיו "נִשְׁמַת חַיִּים". אנחנו בני־תמותה, אך בתוכנו יש גרעין של אלמוות. "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה – וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱ־לֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ".
הנחמה השנייה היא שאפילו כאן על פני האדמה משהו מאיתנו ממשיך לחיות אחרינו. האדוות שמעשינו מחוללים מתפשטות הרחק על פני המרחב והזמן. אנחנו חלק מנהר חיים שאינו חדל.
אנחנו בני תמותה, אך אין בכך כדי לרוקן את חיינו מחשיבות, משום שאנחנו חלק מדבר־מה גדול מאיתנו, דמויות בסיפור שהתחיל בשחר תולדות התרבות ויימשך עד שתכלה רגל אדם מן הארץ.
בתוך ההקשר הזה אולי נבין עניין נוסף המופיע בפרשה, תקרית שהיא מן המטרידות ביותר בתורה: התפרצות הזעם של משה על העם שדרש מים, שבעקבותיה נידונו הוא ואהרן למות לפני הכניסה לארץ ישראל. כתבתי על הפרשייה הזו פעמים רבות ולא ארחיב שוב בפרטים. אתמקד הפעם בפשר הופעתו של הסיפור דווקא בפרשה חוקת, הפרשה העוסקת בסופיותנו; הפרשה שהמכנה המשותף לכל ענייניה הוא הקיום שלנו כישויות חומריות בעולם חומרי.
לעובדה קיומית זו יש שתי השלכות בעלות פוטנציאל טרגי. האחת: אנחנו עשויים תערובת לא־יציבה של תבונה ותשוקה, חשיבה ורגש. על כן, העצב והתשישות עלולים לגרום גם לגדולים שבגדולים לעשות טעויות. ההשלכה השנייה: אנחנו חומריים, ועל כן אנחנו בני תמותה. לפיכך, לכולנו יהיו נהרות שלא נחצה, ארצות־מובטחות שלא נזכה להיכנס אליהן, עתידים שהיינו שותפים בעיצובם אבל לא נראה אותם מתממשים בחיינו. בקיצור: אנחנו בני אדם, ולכן אנחנו טועים; אנחנו בני אדם, ולכן אנחנו מתים.
התורה משרטטת כאן רעיון חשוב מאין כמוהו: אף על פי שאנחנו טועים ומתים, הקיום האנושי איננו טרגי. משה ואהרן עשו טעויות, אך הדבר לא מנע מהם להימנות עם גדולי המנהיגים בהיסטוריה. העובדה שמשה מת בלי שיזכה לראות את עמו עובר את הירדן אינה גורעת מהמורשת הנצחית שלו.
תמהני אם יש תרבות, אמונה או ציוויליזציה שעשתה עם מצבו־של־האדם צדק רב מזה שעשתה עמו היהדות, בעמידתה על כך שאנו בני אדם, לא אלים, ושיחד עם זאת אנחנו שותפיו של אלוקים במלאכת הבריאה ובמימוש הברית. כמעט כל התרבויות האחרות טשטשו את הגבול שבין אלוקים לאדם.
ב-1967, ממש בראשית ימיי כסטודנט, הקשבתי לסדרת "הרצאות ריית" בבי־בי־סי; בשנה ההיא נשא אותן אדמונד ליץ', פרופסור לאנתרופולוגיה בקיימברידג'. משפטי הפתיחה היו "בני האדם נעשו למעין אֵלים. האם לא הגיע הזמן שנבין את האלוקיות שלנו?" זכורני שברגע ששמעתי את המילים הללו הרגשתי שמשהו השתבש בציוויליזציה המערבית. איננו אֵלים, ודברים רעים קרו כשאנשים חשבו שהם כן.
במקביל, כבפרדוקס, ככל שהעוצמה שבידי האנושות גדולה, כך פוחתת הערכתנו כלפי האדם. וולטר, ברומאן שלו 'זאדיג', תיאר את בני האדם כ"חרקים הטורפים זה את זה על גבי אטום קטן של בוץ". סטיבן הוקינג המנוח קבע כי "הגזע האנושי הוא רק זיהום כימי על כוכב־לכת בינוני המקיף כוכב ממוצע מאוד באגף מרוחק של גלקסיה אחת ממיליארד". הפילוסוף ג'ון גריי הכריז כי "משמעות חיי האדם אינה גדולה ממשמעות חיי החזזית".
את שתי האפשרויות הללו התורה פוסלת: את הערכת היתר של האנושות, ואת הערכת החסר שלה. מצד אחד, האדם אינו א־ל. אדם אין בארץ אשר לא יחטא. אין אדם שחייו נקיים משגיאות ומחסרונות. לכן חשוב היה לתורה לספר על חטאו של משה דווקא בפרשה העוסקת בהיותנו בני תמותה. ובאותו אופן – בסַפּרה על מות משה מדגישה התורה כי איש לא ידע את מקום קבורתו, כדי שהמקום לא יהיה לאתר צליינות. כללו של דבר: משה היה אנושי, כל כך אנושי, ובכל זאת לא קם נביא גדול ממנו.
מנגד, הרעיון שאנחנו רק עפר ואפר ולא יותר מכך – חרקים, זיהום, חזזית – הוא בוודאי המטופש מכל הרעיונות שניסחו אנשים חכמים. שום חרק לא הגה רעיונות כוולטר, הפילוסוף הדגול שדימה את האנושות לחרקים. שום זיהום כימי לא נעשה כִימאי. שתי הטעויות – שאנחנו אלים ושאנחנו חרקים – מסוכנות. בלי איזון עדין בין הנצח האלוקי לסופיות האנושית, בין הסליחה האלוקית לשגיאה האנושית, אנו עלולים לחולל הרס נורא – והכוח שיש בידינו לעשות זאת גדל משנה לשנה.
זה אם כן הרעיון משנה־החיים הטמון בפרשת חוקת: אנחנו כעפר האדמה, אך נשמת אלוקים באפינו. אנחנו שוגים, ועדיין מסוגלים לגדולות. אנחנו מתים, אך המיטב שבנו ממשיך לחיות אחרינו.
האדמו"ר ר' שמחה בונים מפשיסחא היה אומר שטוב ללבוש בגד עם שני כיסים. באחד לטמון פתק שכתוב בו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". בשני – פתק עם המשפט "בשבילי נברא העולם". חיינו מצויים בַמתח שבין קטנותנו הגשמית לגדלותנו הרוחנית, קוצר ימי חיינו ונצחיות האמונה המדריכה אותם. תחושות התבוסה, הייאוש והטרגדיה הן תמיד בוסריות. החיים קצרים, אך כשאנו מרימים את עינינו אל השמיים קומתנו נזקפת.