זהו דין מוזר על פי כל אמת מידה. כמעט בלתי מובן. הנה הוא כצורתו בפרשתנו:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא אֱ־לֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. לֹא תִּשְׁכָּח. (דברים כה, יז־יט)
שני אויבים היו לבני ישראל בימי משה. המצרים והעמלקים. המצרים שִעבדו את בני ישראל. הם הפכו את מושבת בני ישראל במצרים למושבת עונשין של עבודת כפייה. הם נגשו בבני ישראל באכזריות. פרעה ציווה להשליך ליאור כל יילוד זכר מבני ישראל. זה היה ניסיון לרצח עם. למרות כל זאת, משה מצווה מפי ה': "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח).
לעומת זאת, מתקפה כושלת אחת של עמלק על ישראל (שמות יז, ח־יג) הספיקה כדי שהקדוש ברוך הוא יתחייב למחות את זכר עמלק ולהודיע כי "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שם, יד־טז). אירוע זה הוא גם הנימוק למצווה שפרשתנו שבה ומדגישה: זָכוֹר; לֹא תִּשְׁכָּח; תִּמְחֶה. מה ההבדל בין מצרים לעמלק? מדוע מצווה התורה, למעשה, לסלוח למצרים – אך לא לעמלק? את שורש התשובה נמצא במשנה, בפרקי אבות:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם.
אהבה התלויה בדבר היא אהבה על תנאי. היא מתקיימת רק כשהתנאי מתקיים, ובטלה לאחר מכן. הוא הדין בשנאה. כאשר היא רציונלית, כאשר היא מבוססת על איזה חשש או על מחלוקת שגם אם אינם מוצדקים יש בהם איזה היגיון, אפשר לדבר על לב השונא ואף להניאו מן השנאה. אבל שנאה בלתי מותנית, שנאה אי־רציונלית, חסינה מפני שכנוע ופירוק. שום מעשה לא ישים לה קץ. היא נצחית.
זה ההבדל בין העמלקים למצרים. שנאת המצרים לבני ישראל ופחדם מפניהם לא היו נטולי היגיון. המצרים פחדו מפני בני ישראל משום שהללו היו רבים. ההיסטוריונים לימדונו כי חששם לא היה חסר יסוד. מצרים כבר ספגה קודם לכן פלישה של זרים – ההיקסוס, עם אסיאתי בעל שמות ואמונות כנעניים, שהשתלט על אזור דלתת הנילוס בתקופת הביניים השנייה של מצרים הפרעונית. לבסוף גורשו ההיקסוס ממצרים וכל עקבות שהותם נמחו; אך הזיכרון נשאר. חששם של המצרים כי העברים יהיו מעין היקסוס חדשים לא היה אי־רציונלי. הם פחדו מפני בני ישראל כי בני ישראל היו חזקים.
שימו לב להבדל בין "רציונלי" לבין "מוצדק". הפחד הרציונלי הזה של מצרים היה בלתי מוצדק. בני ישראל לא רצו להשתלט על מצרים. אדרבה, הם העדיפו לצאת ממנה. לא כל רגש רציונלי הוא מוצדק. אין זה אי־רציונלי לפחד מפני טיסות לאחר שנודע לנו על אסון תעופה גדול, אף כי מבחינה הסתברותית הנסיעה במכונית מסוכנת מהטיסה במטוס. הנקודה החשובה לענייננו היא שרגש רציונלי בלתי־מוצדק ניתן, עקרונית, לשינוי באמצעות שכנוע – להבדיל מרגש אי־רציונלי בלתי־מוצדק.
אצל העמלקים, המצב הפוך. הם תקפו עם שהיה "עָיֵף וְיָגֵעַ", ובתוכו התמקדו דווקא בכל "הַנֶּחֱשָׁלִים" מאחור. עם עייף ויגע, ובייחוד הנחשלים הנשרכים אחריו, אינו מהווה סכנה. לפנינו שנאה אי־רציונלית, חסרת בסיס.
בשנאה רציונלית אפשר לטפל. לא כן בשנאה האי־רציונלית. אין לה סיבה, אין בה היגיון, ולכן לעולם היא לא תתפוגג. השנאה האי־רציונלית עיקשת ובת־קיימא כמו האהבה האי־רציונלית. השנאה שעמלק מסמל נמשכת "מִדֹּר דֹּר". כל שנותר לעשות הוא לזכור ולא לשכוח, לעמוד תמיד על המשמר, ולהילחם בעמלק בכל מקום ובכל זמן שהוא צץ.
יש דבר כזה, קסנופוביה רציונלית. פחד ושנאה מפני הזר, הנוכרי, זה שאינו כמונו. היוונים הקדומים היו קסנופוביים, שונאי־זרים, והחשיבו את כל שאינם־יוונים לברברים. גם כיום נפוצה התופעה בקרב עמים ילידים. אפילו לעמים סובלניים כגון הבריטים והאמריקנים יש היסטוריה של חוסר אמון כלפי מהגרים. אך בתוך שניים־שלושה דורות מהגרים אלה מסתגלים לתרבות המקומית ומשתלבים בה. הם מתגלים כמי שתורמים למשק של הארץ הקולטת ומעשירים את המגוון התרבותי בה. כאשר רגש של פחד מפני מהגרים הוא רציונלי אך לא מוצדק, ברבות הימים הוא דועך ונעלם.
האנטישמיות שונה מקסנופוביה. היא המקרה הפרדיגמטי של השנאה האי־רציונלית. בימי הביניים יהודים הואשמו שהם מרעילים בארות, מפיצים דֶבר ואף הורגים ילדים נוצרים לצורך אפיית מצות – מן ההאשמות האבסורדיות ביותר בתולדות האנושות.
הנאורות בת אירופה, שסגדה למדע ולתבונה, נשאה עיניה לחיסול כל השנאות מהסוג הזה. אך ההפך קרה. היא הכשירה את הקרקע לגרסה חדשה של האנטישמיות: האנטישמיות הגזעית. במאה התשע־עשרה שנאו את היהודים משום שהיו עשירים – ומשום שהיו עניים. משום שהיו קפיטליסטים – ומשום שהיו קומוניסטים. משום שהתבדלו מסביבתם – ומשום שחדרו לכל פינה. משום שהאמינו בדת עתיקה ופרימיטיבית – ומשום שהיו קוסמופוליטיים נטולי שורשים שלא האמינו בשום דבר.
האנטישמיות הייתה התגלמות האי־רציונליות בעידן התבונה. הרצל הזדעזע מעיקשותה של השנאה העתיקה באירופה המתקדמת כלפי הטובים והיצרניים באזרחיה. מזעזע לא פחות הוא שובה של האנטישמיות כיום לחלקים במזרח התיכון ואפילו באירופה – בשעה שזיכרון השואה עוד חי. אך הנה, כבר התורה רומזת מדוע זה קורה. שנאה אי־רציונלית לעולם אינה מתה.
חלק ניכר משנאת ישראל כיום – ישראל המדינה וישראל העם – הוא אי־רציונלי. חלק מהשנאה הזו, אפילו היום, הוא חזרה אל המיתוסים מן העבר, מעלילות הדם עד "הפרוטוקולים". במקרים אלה, כל שבכוחנו לעשות הוא, כאמור לגבי עמלק, לזכור ולא לשכוח, להילחם בתוקף ולהגן על עצמנו.
השנאה העמלקית חיה תמיד. אך כך גם עם ישראל. הוא הותקף ונרדף פעמים אינספור, אך עודו חי: עדות חיה לניצחון אלוקי האהבה על המיתוסים והטירוף של השנאה.