המקרא מצייר את האופי האנושי בריאליזם נוקב. גיבוריו אינם גיבורי־על. אויביהם אינם הרשעים הארכיטיפיים. לטובים ביותר יש חסרונות; לגרועים מכולם יש לפעמים סגולות נדירות. אינני יודע על ספרות קודש של דת אחרת הדומה בכך לתנ"ך.
משום כך, קשה מאוד להשתמש בסיפורי המקרא כדי ללמד לקחי מוסר פשוטים של שחור ולבן. הרב צבי הירש חיות טען בספרו 'מבוא האגדות' שזו הסיבה לכך שמדרשי חז"ל רבים מפרשים את סיפורי המקרא מתוך הפיכה שיטתית של הטובים לטובים־לחלוטין ושל הרעים לרשעים שאין בהם מתום. יש בכך צורך חינוכי.
ועדיין, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", וחשוב שלא נאבד קשר עין עם פשוטו של מקרא. נראה שאמונת־הייחוד ירדה לעולם כרוכה בהומניזם עמוק. אלוקים במקרא שונה תכלית שוני מאלי המיתוס. הללו היו אנושיים למחצה ואלוקיים למחצה. מתוך כך, בספרות האפית של התרבויות האליליות הגיבורים האנושיים היו אלוקיים למחצה.
המונותיאיזם, לעומת זאת, יצר אבחנה חדשה בין אלוקים ואדם. אלוקים הוא אלוקי לגמרי, ועל כן גם בני האדם כולם אנושיים לחלוטין: תמהילים מורכבים ומעודנים של חוזקות וחולשות. אנחנו מזדהים עם גיבורי התנ"ך מפני שלמרות גדולתם לעולם אין הם חדלים להיות בני אדם – והם גם אינם שואפים להיות דבר־מה אחר. זה שורש התופעה שפרשת בהעלותך מספקת לה דוגמה מדהימה: פגיעותם של כמה מגדולי המנהיגים הדתיים בהיסטוריה לדיכאון ולייאוש.
ההקשר מוכר. בני ישראל מתלוננים על האוכל. "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל; בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא, ד־ו). כבר שמענו סיפורים כגון אלה קודם (ראו למשל שמות טז). אלא שבפעם הזאת, משה חווה דבר שאפשר לקרוא לו רק התמוטטות:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה', "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו? מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי". (במדבר יא, יא–טו)
משה מתפלל למות! והוא אינו היחיד בתנ"ך. יש עוד לפחות שלושה ששאלו נפשם למות. ישנו אליהו, שאיזבל חרצה את דינו למוות אחרי שניצח את נביאי הבעל בעימות בכרמל. "וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם. וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד [כתיב: אחת] וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר, 'רַב עַתָּה, ה'. קַח נַפְשִׁי, כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי'" (מלכים א' יט, ג־ד).
דבר דומה קרה ליונה, לאחר שה' סלח לתושבי נינוה: "וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ. וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר, 'אָנָּה ה', הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי, עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְעַתָּה ה', קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי, כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי'" (יונה ד, א־ג).
ולבסוף – הנביא ירמיהו, שהעם לא שעה אליו ואף השפילו בפומבי: "פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת, חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל; הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם, כֻּלֹּה לֹעֵג לִי … כִּי הָיָה דְבַר ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם … אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר … לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי?" (ירמיה כ, ז־יח).
מדוע דווקא בקרב גדולי הגדולים מרבה לאכול חרב הייאוש? רצון עז ונלהב לשנות את העולם, משולב בתחושה עמוקה של אי־התאמה אישית למשימה. משה משתומם, "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?" (שמות ג, יא). ירמיהו אומר, "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי" (ירמיה א, ו). יונה מנסה לברוח משליחותו. תחושת האחריות של הנביא, הגורמת לו להיענות לקריאת אלוקים, תחושה זו עצמה עלולה גם להובילו להאשמה עצמית כאשר האנשים סביבו אינם נענים לקריאה זו.
ובכל זאת, אותו קול פנימי עצמו הוא אשר כומס גם את התרופה. הנביא איננו מאמין בעצמו: הוא מאמין באלוקים. הוא מקבל על עצמו את נטל ההנהגה לא מפני שהוא רואה עצמו מנהיג, אלא מפני שהוא מבין שישנה משימה שאיש מלבדו אינו מגלה נכונות לבצע. גדולתו מצויה לא בתוך עצמו אלא מעבר לעצמו: בתחושה שלו שהוא זומן למשימה שמוכרחה להתבצע, גם אם הוא לא האיש המתאים.
הייאוש עשוי להיות חלק מהמנהיגות עצמה. כי כאשר הנביא חווה את ההשמצות, הגערות והביקורת, כאשר דבריו נופלים על אוזניים ערלות, כאשר הוא רואה כיצד אנשים מקשיבים למה שהם רוצים לשמוע במקום למה שהם צריכים לשמוע – או אז נושרות ממנו השכבות האחרונות של העצמי ומותירות רק את השלד: את המשימה, את השליחות, את הקריאה. וכשזה קורה, גדוּלה חדשה נולדת. מעתה, כבר לא אכפת לנביא שהוא כרועה ללא צאן. חשובות לו רק מלאכתו ומי שקרא לו לעשותה. הנביא מגלה אז את האמת שניסח רבי טרפון: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".