בימי חייו האחרונים מחדש משה את הברית בין ה' לישראל. ספר דברים ברובו הוא סיפורה של ברית זו – איך היא נולדה, מהם תנאיה וסעיפיה, מדוע היא מצויה בגלעין זהותו של עם ישראל כעם קדוש, ועוד. והנה מגיע רגע החידוש עצמו: סוג של משאל עם, אם תרצו.
אולם משה נזהר שלא להגביל את תוקף דבריו רק לנוכחים במקום. ערב מותו הוא רוצה לוודא ששום דור עתידי לא יוכל לומר "משה כרת ברית עם אבותינו ולא אתנו. לא נתנו את הסכמתנו. לכן אנחנו לא מחויבים". על כן הוא אומר, בשם ה': "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט, יג–יד).
מכאן אחד המאפיינים החשובים ביותר של היהדות: היהודי אינו בוחר להיות יהודי (למעט גרים). הוא נולד יהודי. בהגיענו לגיל מצוות אנו נעשים בוגרים מבחינה הלכתית, חייבים במצוות ואחראים למעשינו – אבל אנחנו שייכים לברית כבר מלידתנו. טקס בר ובת המצווה איננו המקבילה היהודית לקונפירמציה הנוצרית; אין הם קבלה מרצון של זהות יהודית. הבחירה נעשתה לפני יותר משלושת אלפים שנה.
אבל – הייתכן דבר כזה? עיקרון יסודי הוא ביהדות שאין חיוב בלי הסכמה. איך אפשר להיות מחויבים להסכם שלא היינו צד בו?
אין זו שאלה צדדית. זוהי שאלת השאלות. הכל נבנה עליה. איך יכולה הזהות היהודית לעבור מהורה לילדו? אם הזהות היהודית הייתה רק אתנית או גזעית, אפשר היה להבין זאת. הרי אנו יורשים דברים רבים מהורינו, ובראשם, בלי ספק, המטען הגנטי. אבל להיות יהודי איננו מצב גנטי. זוהי מערכת של חובות דתיות. יש עיקרון הלכתי הקובע כי "זָכין לאדם שלא בפניו": אפשר לזכות אדם שלא בפניו בהטבה, אבל לא בנטל ובאחריות.
בספרי 'רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו' עמדתי על מסעה המרתק של שאלת היסוד הזו – מדוע אנו מחויבים כיהודים ללא הסכמתנו. הראיתי כי אף על פי שכל יהדותנו עומדת על השאלה הזו, לא תמיד היא נשאלה. בדרך כלל, היהודים לא שאלו למה להיות יהודי. התשובה הייתה ברורה: הוריי היו יהודים. הוריהם היו יהודים. אז גם אני יהודי. זהות היא דבר שרוב האנשים מקבלים כנתון.
השאלה צצה בימי גלות בבל. הנביא יחזקאל אמר, "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן". זה קרה שוב בימי בית שני ובתקופת חז"ל. במאה השנייה לפני הספירה רווחה ההתייוונות, תופעה מקבילה נפוצה בשנות הכיבוש הרומי. בפעם השלישית עלה העניין על הפרק בספרד של המאה ה-15. שני מפרשי מקרא שחיו במקום ובזמן ההם, דון יצחק אברבנאל ורבי יצחק עראמה, העלו את שאלתנו: כיצד מחויבים היהודים בברית שלא הם כרתו. אלו היו שנות רדיפת היהודים בספרד – מפרעות קנ"א (1391) עד הגירוש ב-1492. לחץ כבד הוטל על היהודים להתנצר, וכשליש מהם אכן עשו כן; השאלה "למה להישאר יהודי" הייתה שאלה ממשית.
התשובות שניתנו לשאלה הזו השתנו על פי תנאי התקופות. תשובתו של יחזקאל הנביא הייתה נוקבת: "חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָ־י ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם". כלומר, היהודים לא יצליחו לברוח מייעודם גם אם ירצו. כך אכן קרה, לגודל האסון, בשתי תקופות שיא של התבוללות: בספרד במאה ה-15, ובמרכז אירופה בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים. בשני המקרים האנטישמיות הייתה גזענית ולכן רודפי היהודים לא הרפו מהם גם משהמירו את דתם.
לעומת זאת, תשובתם של חז"ל לשאלה הייתה מיסטית. הם אמרו שנשמות כל בני הדורות העתידיים היו בהר סיני ונתנו את הסכמתן לברית. כלומר, כל יהודי בכל זמן כבר התחייב בימי משה, אף שטרם נולד. אם ננסה להסיר מהתשובה את הצעיף המיסטי, אולי נבין את כוונת חז"ל כך: גם היהודי המתבולל, בסתר חדרי לבו יודע שהוא עדיין יהודי. כך אכן היה, כנראה, אצל אישים כהיינריך היינה ובנג'מין דישראלי, שחיו כנוצרים אך פעמים רבות כתבו וחשבו כיהודים.
בעיני הפרשנים בני המאה ה-15, תשובה זו הייתה בעייתית. הרב עראמה, בדבריו לפרשת ניצבים בספרו 'עקדת יצחק', כותב שאי אפשר לראות את האדם כנשמה בלבד. האדם הוא צירוף של נשמה וגוף. גם אם הנשמה נכחה במעמד הר סיני, איך היא יכולה לחייב את הגוף שלא היה שם? קל להבין מדוע תחפוץ הנשמה לבוא בברית עם א־לוהים, מבחינה רוחנית, הברית הזו היא רווח נקי, היא הטבה, אבל לגוף, הברית הזו היא נטל. לפיכך, אם נשמות הדורות העתידיים נכחו במעמד הר סיני, אין בכך לחייב את הגופים שנעדרו ממנו; הגופים לא הסכימו.
'רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו' מגולל את תשובתי המפורטת לשאלה הזו. אבל אולי יש פשוטה ממנה. לא לכל המחויבויות המוטלות עלינו נתנו את הסכמתנו החופשית. יש חובות הבאות עם הלידה. הדוגמה הקלאסית לכך היא כתר יורש העצר ברבות מהממלכות: אדם מוכרז ככזה בלידתו, רק משום שנולד להורים מסוימים בנסיבות מסוימות. מרגע הולדתו נכנס יורש העצר למערכת של מחויבויות ולחיים בשירותם של אחרים. הוא יכול להזניחם. בנסיבות קיצוניות הוא יכול גם לוותר על הכתר. אבל איש אינו בוחר להיות יורש העצר. זהו גורל, ייעוד, הבא מלידה.
העם שה' עצמו אמר עליו "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" יודע שהוא נולד לתפקיד. אולי זו זכות. אולי זה נטל. אולי שניהם גם יחד. המחשבה שרק דברים שבחרנו בעצמנו יכולים להימנות עם הדברים החשובים בחיינו היא מחשבת־שווא מן העידן שלאחר הנאורות. האמת היא שכמה מהעובדות החשובות ביותר הנוגעות לנו הן כאלו שלא בחרנו בהן. לא בחרנו להיוולד. לא בחרנו את הורינו. לא בחרנו מתי להיוולד והיכן. אך כל הדברים הללו משפיעים במידה מכרעת על מהותנו ועל ייעודנו.
אנחנו חלק מסיפור שהתחיל דורות רבים לפני שנולדנו, ואשר יימשך עוד דורות רבים בלעדינו, והשאלה הניצבת בפני כל אחד מאתנו היא: האם נמשיך את הסיפור? תקוותיהם של מאה דורות אבותינו תלויות בנכונות שלנו לעשות זאת. עמוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו, מילותיו של משה ממשיכות להדהד: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת", אלא גם עם "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". אנחנו חלק מהסיפור הזה. אנו חופשיים לחיות אותו או לנטוש אותו – אבל להחליט בין השניים אנחנו מוכרחים, ולהכרעתנו יש השלכות עצומות. עתיד הברית מונח על כתפינו.