השאלה הראשונה שמשה שאל את ה', עוד לפני שְאֵלַת 'מי אתה', היא שאלת 'מי אני': "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?".
במבט שטחי, משמעות השאלות נראית פשוטה. תחילה שואל־טוען משה שאיננו ראוי לשליחות הגורלית, ואז הוא מתעניין איך יוכל למלא אותה בהצלחה: מה אומר לבני ישראל אם ישאלו מי שלח אותי. ה' עונה לשאלה השנייה. הוא מסביר למשה שהוא, ה', יהיה אתו. אבל לשאלה הראשונה, שאלת 'מי אנכי', ה' לא ענה.
אפשר לומר שמשה ענה לה בעצמו במעשיו. בתנ"ך כולו, האנשים המתגלים כראויים ביותר הם אלה הטוענים שאינם ראויים. הנביא ישעיהו נבהל מפני חזון הקדושה וקורא "כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי". הנביא ירמיהו נרתע בהקדשתו לנבואה: "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי". דוד, הגדול במלכי ישראל, מהדהד את מילותיו של משה בשואלו "מִי אָנֹכִי?". יונה ניסה לברוח מהשליחות שה' הטיל עליו. על פי פירוש הרשב"ם, גם יעקב אבינו ניסה להימלט מהמפגש הגורלי עם עשו, ועל כן המלאך נאבק עמו במעבר יבוק.
גיבורי המקרא אינם כגיבורי המיתולוגיות. אין אלה אנשים אחוזי תחושת ייעוד הנחושים עוד משחר נעוריהם להבקיע אל היכל התהילה. אין להם מה שהיוונים כינו מגאלופסיכיה, תחושה ברורה של ערך עצמי, הרגשת עליונות המכנפת את בעליה בחינניות קלילה. גיבורי המקרא לא נולדו עם כפית זהב בפה. הם לא נולדו לשלוט. הם פקפקו בעצמם וביכולותיהם. לפעמים אפילו עמדו לוותר. משה, אליהו, ירמיהו ויונה הגיעו כולם אל תחתית תהום הייאוש ושאלו נפשם למות. הם נעשו לגיבורי המוסר שלנו בלי שביקשו זאת. הייתה להם מלאכה לעשותה – אלוקים אמר להם כך – והם עשוה. דומה כמעט שתחושת קַטְנוּת היא סימן לגַדְלוּת. ה' לא ענה אפוא לשאלת 'מי אני' של משה. הוא פשוט הטיל עליו את השליחות.
אבל בתוך שאלת "מי אנכי" מסתתרת שאלה נוספת. "מי אנכי" איננה רק שאלה של ראוי או לא ראוי. היא עשויה להיות גם שאלה על זהות. משה, לבדו מול הסנה בהר חורב, לבדו למשמע הקריאה אליו להוציא את ישראל ממצרים, פונה בשאלתו זו לא רק אל אלוקים. הוא גם מדבר אל עצמו. הוא שואל את עצמו – מי אני? מהי הזהות שלי? האם אני שייך לבני ישראל?
על פי קורות חייו של משה עד כה, נראה שהתשובה שלילית. משה אינו חלק מבני ישראל. מה הוא כן? יש שתי תשובות אפשריות. הראשונה: משה הוא נסיך מצרים. בת פרעה אימצה אותו כשהיה תינוק. הוא גדל בארמון המלוכה. הוא היה לבוש כמצרי, נראה כמצרי ודיבר כמצרי. כשהציל את בנות יתרו מתגרת ידם של רועים בריונים, הן סיפרו לאביהן בבית: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ".
התשובה השנייה היא שמשה הוא מדייני. כי אף על פי שחונך כמצרי, הוא נאלץ לעזוב את מצרים. הוא קבע את ביתו במדיין, התחתן עם אישה מדיינית ושמה ציפורה, בתו של כוהן מדייני, והסכים לשבת שם ולחיות חיי רועים שלווים. אנו נוטים לשכוח שמשה בילה שם שנים רבות. הוא עזב את מצרים כאיש צעיר, ואילו בתחילת שליחותו, כשדיבר לראשונה אל פרעה, היה בן שמונים שנה. ככל הנראה חי את רובם המכריע של חייו הבוגרים במדיין, הרחק מבני ישראל והרחק מן המצרים.
משה הוא, לכאורה, מצרי או מדייני. על כן, כאשר הוא שואל "מי אנכי?" הוא תוהה לא רק אם הוא ראוי – אלא גם אם הוא שייך. הוא נולד עברי, אבל לא סבל כאחיו העברים בעבודת הפרך. הוא לא גדל כעברי. הוא לא חי בין בני ישראל. הייתה לו סיבה טובה לחשוש שבני ישראל לא יכירו בו כאחד משלהם; קל וחומר לא כמנהיגם. וגם הוא עצמו: איך יכול הוא עצמו לראות את עצמו כמנהיגם?
יתרה מכך. בפעם היחידה עד כה שמשה ניסה להתערב בענייניהם, כשהרג שוטר מצרי שהרג עבד עברי, ולמחרת ניסה להפריד בין שני עברים נצים, התערבותו לא התקבלה בברכה. "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?", שאל אותו האיש המכֶּה. אלו הם דבריו הראשונים של עברי כלשהו למשה המתועדים בתורה. מנהיגותו של משה נתקלה בהתנגדות עוד לפני שמשה פילל שאולי יהיה מנהיג.
חשבו על האפשרויות וההחמצות שהיו למשה עד כה. הוא יכול היה לחיות חיי נוחות ופאר כנסיך מצרים, אלמלא התערב בריב. עכשיו הוא יכול להמשיך לחיות חיי שלווה כרועה במשפחת חותנו המדייני. גם מן הבחינה הזו, התנגדותו הראשונית לקבלת השליחות היא מתבקשת.
מדוע אם כן הסכים? או, אם לנסח זאת אחרת, איזו סגולה הייתה בו שבשלה ידע אלוקים שהוא האיש הנכון? רמז אחד נמצא בשם שנתן לבנו הבכור. הוא קרא לו גרשם כי אמר "גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה". מתברר, אם כן, שמשה לא הרגיש בבית במדיין. שם הוא גָּר, אך להרגשתו הוא עדיין גֵּר ונוכרי. הוא נמצא במדיין – אך בהכרתו איננו מדייני.
אבל הרמז האמתי נמצא בפסוק מוקדם יותר, הפסוק המתאר את נסיבות התערבותו במריבות המצרים והעברים. "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". אלה הם אחיו, ואת אחיו הוא מבקש. אולי הוא נראה כמצרי, אבל הוא ידע ששורש מהותו אחר. זה היה רגע מכונן, רגע מחולֵל, הדומה לאותו רגע שרות המואבייה אמרה לחמותה הישראלית נעמי "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי". רות הייתה בת נכר מהולדתה. משה היה בן נכר בגידולו ובחינוכו. אבל כל אחד מהם, כאשר ראה בסבלותם של אנשים והזדהה אתם, ידע שדרכו לא תיפרד מדרכם.
זוהי, במושגיו של הרב סולובייצ'יק, "ברית הגורל". ברית זו היא ליבת הזהות היהודית עד ימינו. יש יהודים מאמינים, ויש יהודים שאינם. יש יהודים שומרי מצוות, ויש יהודים שלא. אבל כמעט שאין יהודים המסוגלים, בשעה שעמם נמצא בצרה גדולה, להתבדל ולומר "מה לי ולהם". הרמב"ם מגדיר אדם שאומר כך "פורש מדרכי הציבור", ואומר שאין לו חלק לעולם הבא. לכך מכוונים דברי ההגדה של פסח על הבן הרשע, "לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". לראות את עצמך חלק מכלל ישראל – הוא עיקר־אמונה.
מי אנכי, שאל משה, אך בלבו ידע את התשובה. אינני משה המצרי ואינני משה המדייני. כשאני רואה את אחיי בסבלותם אני משה העברי, ואינני יכול שלא להיות כזה. ואם הכרה זו מטילה על שכמי אחריות כבדה ומשימה נועזת, עליי לשאת בעול. שהרי אני מי שאני משום שעמי הוא מה שהוא. זוהי הזהות היהודית – כאז כן עתה.