זה שבעה ימים שמשה מקדש את אהרן ואת בניו לכהונה. עכשיו, בראש חודש ניסן, הגיע זמנו של אהרן להתחיל בעבודתו, לכהן בקודש לפני האלוקים:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן: קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'. (ויקרא ט, א־ב)
מהי משמעותו של "היום השמיני", הביטוי שנתן לפרשת השבוע את שמה? סמליות עמוקה טמונה במספר 8, וכדי להבינה עלינו לחזור אל בריאת העולם.
בשלושת ימי הבריאה הראשונים נבראו התחומים: האור והחושך, המים שמעל לרקיע והמים שתחתיו, הים והיבשה. ואז נבראו העצמים שימלאו תחומים אלה: השמש והירח והכוכבים, ואז הדגים והעופות, ולבסוף חיות היבשה, ואחרי כולן האדם. ואז באה שבת, היום השביעי, יום של עצירה ושל קדושה, יום שבו אלוקים, ולימים העם שבא איתו בברית, נח כדי להראות שלבריאה וליצירה יש גבולות ("למה נקרא שמו שדי? שאמר לָעולם דַי"). הטבע הוא מכלול שלם. כל דבר בו נמצא במקומו הנכון, בגומחה האקולוגית שלו, וכבודו במקומו מונח, ויש לו תפקיד משלו בכוליות של ההוויה. הקדושה היא כיבודם של הגבולות ושל הסדר הטבעי.
ההחלטה הגורלית ביותר של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם הייתה ביום השישי: ההחלטה לברוא יצור שיש לו, כמו לאלוקים עצמו, היכולת ליצוֹר. כמובן, יש הבדל יסודי בין היצירה האנושית, שהיא יצירת יש מיֵש, לבין הבריאה האלוקית שהיא יש מאין. אלא שהיכולת ליצור באה עם היכולת להרוס. אין האחת מתקיימת בלא חברתה. בכל טכנולוגיה חדשה אפשר להשתמש למרפא או למארה. לכן, באופן יוצא דופן בכל סיפור הבריאה, התורה מקדימה לבריאת האדם אמירה ייחודית של אלוקים, "נַעֲשֶׂה אָדָם…", כמו לאותת על הסכנה המובלעת בבריאת יצור בעל כוח דיבור, דמיון ורצון חופשי: צורת החיים היחידה המסוגלת להפר את צו האל ולאיים על הסדר והסדירות של הטבע.
ואכן, האדם איים עליה מתחילת דרכו. הגבול החשוב ביותר הוא זה שבין מותר ואסור. מן הטעם הזה מוכרח להיות, אפילו בגן עדן, דבר־מה אסור. כאשר אכלו אדם וחוה מן הפרי האסור, חוללה ההרמוניה החיונית בין אדם לטבע. האנושות איבדה את תומתה. לראשונה נכנסו הטבע (העולם שאנו פוגשים) והתרבות (העולם שאנו יוצרים) לעימות. התוצאה הייתה הגירוש מגן עדן.
על פי מדרש חז"ל, הדרמה של בריאת אדם וחוה וחטא עץ הדעת התחוללה כולה ביום השישי לבריאה. בו ביום נבראו, נצטוו שלא לאכול מן העץ, חטאו ונידונו לגירוש. אולם ברחמיו הוא נתן להם יום נוסף בגן עדן, יום השבת, והותיר את אור היום על מכונו במהלך השבת כולה, גם בליל שבת. בצאת השבת, כששקעה החמה, חווה האדם לראשונה בחייו חושך, והתיירא מאוד. "מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן לו שני רעפים, והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה … מה בירך עליה? 'בורא מאורי האש'". כך החל היום השמיני לבריאה.
זהו, על פי חז"ל, הטעם להדלקת נר ההבדלה במוצאי שבתות ולברכת בורא מאורי האש הנאמרת עליו. וזהו ההבדל בין אורו של היום הראשון ("וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יְהִי אוֹר") לבין אורו של היום השמיני. את האור של היום הראשון ברא אלוקים בעצמו. האור של היום השמיני הוא התאורה שאלוקים לימד אותנו לעשות. הוא מסמל את היותנו שותפיו של אלוקים בבריאה, שליחיו בהפצת אור בעולם. בשבת אנחנו זוכרים את בריאת העולם בידי אלוקים; ביום השמיני, במוצאי שבת, אנו מציינים את יכולת היצירה שלנו עצמנו, שותפיו העשויים בצלמו.
כדי לעמוד על מלוא עומקו של מאמר חכמים זה, עלינו להתבונן באחד המיתוסים הגדולים של העולם העתיק: סיפור פרומתיאוס. על פי המיתולוגיה היוונית, האלים סלדו מבני האדם. זאוס רצה לשמור את אומנות הדלקת האש בסוד, אבל פרומתיאוס גנב ניצוץ ולימד את בני האדם להדליקו. משנתגלתה הגניבה העניש זאוס את פרומתיאוס באכזריות. הוא כבל אותו לצוק סלע, ונֶשר ניקר את כבֵדו.
על הרקע הזה בולטת מהפכנותה של אמונת ישראל. אנו מאמינים שאלוקים רוצה לתת כוח לבני האדם: להקנות להם אחריות ויצירתיות – בתוך הגבולות של שלמות הטבע. מדרש חז"ל על אדם והאש הוא היפוכו של מיתוס פרומתיאוס. אלוקים יצר אותנו באהבה, בצלם דמות תבניתו, וחפַץ ביקרנו. הוא אינו מסתיר מאתנו את רזי היקום. הוא אינו רוצה להותיר את בני האדם במצב של בורות או תלות. הוא רוצה שנהיה שומריו של העולם שהוא נתן לנו כפיקדון. היום השמיני לבריאה הוא יומה הראשון של היצירה האנושית, הנמשכת עד היום.
זה המפתח להבנת משמעותו של היום השמיני בחנוכת המשכן. בשיחות קודמות הזכרנו את ההקבלות הלשוניות בין סיפור בריאת העולם לסיפור הקמת המשכן במדבר. המשכן נועד להיות עולם בזעיר אנפין, מעשה ידי אדם. כשם שאלוקים ברא את הארץ כמשכן לבני האדם, בני ישראל בנו את המשכן כבית סמלי לאלוקים. וכשם שמלאכתם של אדם וחוה החלה ביום השמיני, כך צריך היה להיות במשכן. ביום השמיני לימד אלוקים את אדם וחוה להדליק אש – וכעבור דורות רבים, ביום השמיני לחנוכת המשכן, לימד את בני ישראל לפנות מקום לשכינת האל, כדי שגם אותם ילווה האור, אור ה', בדמות אש המזבח ואור המנורה.