בוקר אחד בשלהי תמוז יצאתי מביתי בשמחה לחתום על הסכם להוצאת ספרי החדש 'תהו ובו הוא', שציפיתי לו כמה שנים וכמעט נואשתי מהסיכוי להוציאו לאור. חשש על ההשקעה הראשונית הנצרכת מצדי העיב כענן קל על מצב רוחי.
כאשר יצאתי משער ביתי ראיתי חתול אפור מת. לא נורא, אמרתי לעצמי, נחלאות מלאה בחתולים, יש בה יותר חתולים מתושבים. חתול חי בין 10 ל-15 שנה, ולפיכך מבחינה סטטיסטית מתים כמה חתולים מדי יום בשכונה, ומדוע שאחד מהם לא ינוח אי פעם על משכבו בשלום מול ביתי?!
זמני היה דחוק, וממש לא הייתי במצב רוח של 'מוח שליט על הלב' כדי לפנות פגר של חתול על הבוקר. רציתי לוודא שהוא מת, צעקתי קצת, רקעתי ברגליי עם הנעליים החדשות שקניתי לאחרונה, וקראתי שלוש פעמים "קישתא!" כמנהג ארץ ישראל.
אין קול ואין עונה. החתול היה מונח כחפץ שאין לו הופכין. מותו היה ברור לי.
בגלל שאני רגיש לרמזים, הרגשתי קצת כמוהו. חשתי שאולי הוצאת הספר כעת היא יותר 'תהו' מאשר 'בו הוא'…
התקשרתי למוקד העירוני וביקשתי שיפנו את פגר החתול.
לאחר מכן התנהלתי בכבדות־מה לחתימה על ההסכם. לפני הכניסה לקניון התחנה המרכזית, נתתי ליתר ביטחון חמישה שקלים לשתי קבצניות, דבר מומלץ בכלל, ובפרט לפני עסקה.
הגעתי למשרדי 'דברי שיר', והפגישה הייתה מוצלחת חבל על הזמן, פרט לכך שאשתי התקשרה אלי ושלחה כמה מסרונים על החתול המת. הבנתי שמשמיים רוצים כמו תמיד לאזן מעט את השמחה שהתעוררה בי, אבל לא יכולתי לענות לה, ורק השבתי במסרון שביקשתי מהעירייה לפנות את הפגר.
כשהסתיימה הפגישה, סימסתי לאשתי שאני פנוי, והיא כתבה: "ראיתי איך שהחתול התעורר!".
הרגשתי את משק כנפי ההשגחה, וחשתי ממש כמו החתול האפור שזינק מעל חומת הטבע. לא ידעתי אם הייתה זאת הפעם הראשונה שבה הוא קם לתחיה, הפעם הרביעית או התשיעית, ולכן עניתי לה באופן כללי: "ברוך מחיה המתים!".
אשתי כתבה: "ברוך מקיץ נרדמים!".
מיד נזכרתי שהאישה מבטאת את הטבע והאיש את ההשגחה, ולכן לא המשכתי להתפלפל בנושא, ורק עדכנתי את העירייה שהחתול חי וקיים.
כאחד שלוקה בסינדרום ירושלים קל, החלו האותיות והמשמעויות להתרוצץ בקרבי. החתול מרמז על להתחיל, להתחיל דבר חדש, ולא להתייאש לעולם, לכן יש אגדה עממית שלפיה יש לו תשע נשמות, ותשע הוא מלשון תשועה. מהי גדולתו של החתול? אמרו חז"ל שאם לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול. ומפרש רש"י: שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו. מי שמתחיל לחזור בתשובה בכל פעם מחדש, ומתבייש ברע שלו כמו חתול שמתבייש בצואתו, סופו שיזכה לתשועה.
חזרתי לביתי אחרי ערבית, ובכיכר הסמוכה לביתי ראיתי חבורת חתולים שייללו בחוזקה, והעניקו תחושה מצמררת של תהו ובהו. אחד מהם היה החתול האפור. הוא היה נמרץ ופעלתן מכולם, וממש לא יכולתי להבין איך שקע בבוקר בתנומה כה עמוקה, עד שנדמה כי שבק חיים, ובערב השתובב בראש כל חוצות. לאור הפנס הנחלאותי הצהבהב קיבלתי עוד רמז…

[email protected]