בימים אלו אנחנו נמצאים בסדנה מיוחדת בטבע, עם קבוצה של עשרים וחמישה חבר'ה צעירים שיצאו לטייל אחרי הצבא ועושים עצירה של ארבעה ימים להתבוננות פנימית ולימוד מודעות.
בסדנה נזכרתי בסיפורו של אמיר. בערב הראשון של סדנה שהתקיימה לפני כמה שנים, כשישבנו ליד המדורה, הוא ביקש לספר מה הביא אותו להשתתף בה:
"אני מגיע מבית מאוד לא דתי. בשירותי הצבאי הגעתי לעזה ממש אחרי הטירונות. זה היה עוד לפני ההתנתקות, ויום אחד הודיעו לנו בקשר שהייתה חדירה של שלושה מחבלים לאחד היישובים. הביטחון של היישוב עשו עבודה טובה והצליחו להדוף אותם, שניים מהם ברחו לעזה והשלישי ירד לכיוון החוף אל תוך השטח שלנו ואמרו לנו לרדת לכיוונו ולחסל אותו. ירדנו בנגמ"ש ולפנינו היה טנק, בשלב מסויים הטנק נכנס לשוחה בדרך, וכשהוא יצא הצריח פגע בכבל חשמל ויצאו ניצוצות. המפקד הודיע להם בקשר שהטנק כנראה התחשמל ושיעצרו, הטנק חסם את הדרך והמפקד אמר לנו לרדת מהנגמ"ש ולחתור למגע.
"חושך מוחלט שרר בחוף ולפתע צרור יריות פילח את השקט. המחבל קלט שאנחנו מתקדמים וירה שש עשרה כדורים קטלניים, ואז נהיה לו מעצור בנשק. החייל שהיה אתי קיבל כדור בבטן ונפצע ואני קיבלתי כדורים בברך שמאל ובשתי הידיים. שנינו נוטרלנו ורק המפקד נשאר מתפקד, אך כשבא לירות הוא קלט שבכל המהומה הוא נותר עם מחסנית ריקה. הוא הוריד את הקסדה, רץ לכיוון המחבל והכה אותו בראש עם הקסדה, הם התחילו להיאבק בידיים ואז המחבל הוציא רימון וזרק על המפקד. המפקד זינק הצידה והרימון התגלגל עשרים סנטימטר מהראש שלי, אני שוכב פצוע ומבין שאלו שתי השניות האחרונות שלי, ופתאום פרצה מגרוני צעקה 'שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד!'.
"המפקד בינתיים הצליח לטעון את הנשק וחיסל את המחבל. אני עברתי תהליך שיקום ארוך, אני אמנם נכה צה"ל תשעים אחוז, אבל השתקמתי ברוך ה' פיזית, ובתוכי כל הזמן בוערת השאלה מאיפה פרץ ה'שמע ישראל' העוצמתי הזה, כאשר אני לא אדם דתי ולא חונכתי על זה. כשראיתי בבנגקוק את הפרסום על הסדנה החלטתי שאולי אתם תוכלו לתת לי תשובות על זה, לכן אני כאן".
כיום אמיר נשוי ואב לכמה ילדים, ואומר "שמע ישראל" פעמיים בכל יום.
