בשיאו של הצונאמי, אחרי כמה ימים שאנחנו
הסתובבנו שם בין כל הזוועות שהיו שם, הגיעה
משלחת רופאים למרכז שהקמנו ביחד עם
השגרירות. מיד, איך שהתארגנו, הם פנו אלי ואמרו
לי שהם רוצים לדבר איתי בקשר אליי. נכנסנו לאחד
המשרדים והם אמרו לי: "אתה צריך לדעת שיש
מושג שנקרא פוסט־טראומה, ואחרי כל מה שאתה
רואה כאן בימים האלו אתה חייב להיות מוכן לזה".
עצרתי אותם ואמרתי להם: "אני חייב לספר לכם
סיפור". סיפרתי להם שהייתה פעם קבוצת ילדים
שניסו לטפס על עמוד גבוה. אחד הגיע לשליש
העמוד ונפל, השני הגיע לאמצע העמוד, אבל אף
אחד לא הצליח להגיע לראש העמוד. פתאום הגיע
ילד קטן, ובלי להתבלבל טיפס עד לראש העמוד
וירד. כל הילדים התאספו סביבו ושאלו אותו "איך
עשית את זה?". והילד ענה להם: "כל אחד מכם
החל לעלות ואז הסתכל למטה לראות כמה הוא כבר
הספיק, ואז נבהל – ונפל. אני הסתכלתי כל הזמן אל
היעד, וכשמסתכלים למעלה – לא נופלים למטה…".
הילד הזה גדל ונהיה הרבי מליובאוויטש, ואצל
הרבי זה לא היה סיפור ילדות אלא דרך חיים שאותה
לימד כל אחד מאיתנו. הרבי לימד להסתכל תמיד
לעבר המטרה, וכשמסתכלים למטרה אין זמן ליפול.
הצונאמי הוא אסון אדיר לעולם, אמרתי לרופאים,
ומאוד טבעי לשקוע בו ולטבוע בתוך כל הכאב
והטראומה. אבל לנו יש מטרה להיות מחוברים
לחיים, לחבר בין החיים הגשמיים לחיים הרוחניים
ולחבר בין כל חלקי עם ישראל, זה המבט שלנו
למעלה, מבט שלא נותן לנו ליפול.
בהמשך לקחנו את הרופאים לבקר את הפצועים,
אחד הפצועים היה בחור ישראלי שגר בארה"ב
והבאנו את אחת הרופאות לבקר אותו. שנה לאחר
מכן הם הגיעו חזרה לתאילנד, ובאותו חדר שבו שכב
הבחור בתור פצוע, הוא הציע נישואין לרופאה.
הם הגיעו אלינו לבנגקוק, והרופאה נעמדה בעונג
השבת וסיפרה על המפגש שהיה להם איתי ועל מה
שסיפרתי להם. היא סיימה ואמרה: "אם לא הייתי
שומעת את הסיפור שסיפרת לנו על ילדותו של הרבי,
סביר להניח שהייתי נכנסת לטראומה. הסיפור הזה
נתן לי כוח לעבור את התקופה הזו, ובסופו של דבר
גם לצאת עם שמחה גדולה".