לפני כמה שנים הייתה אצלנו בעונג שבת מטיילת בשם רעות, ששיתפה אותנו בסיפור אישי שאפשר ללמוד ממנו הרבה:
"מאז שהייתי קטנה" מספרת רעות, "ידעתי תמיד שיש לי פחד גבהים. כל טיול משפחתי היה צריך להיות מתוכנן היטב כדי לוודא שאין במסלול מקום גבוה מדי. ובכל פעם שהיינו מתקרבים למקום מעט גבוה, כל המשפחה הייתה נלחצת מהמחשבה איך לעזור לי לעבור את זה בשלום. וכל אחד בדרכו היה מייעץ לי איך להתמודד, כך חייתי כל חיי.
"כשטסתי למזרח לבדי, עברתי מראש על כל פרט בטיול ווידאתי שבשום אופן לא אגיע למקומות גבוהים מדי, תוך כדי הטיול התחברתי לקבוצת מטיילים וטיילנו יחד. באחד הימים יצאנו לטיול, ובאמצע המסלול הגענו לגשר גבוה מאוד שלא ידעתי עליו מראש, ברגע הראשון נלחצתי ולא ידעתי מה אעשה, אבל אחרי נשימה עמוקה ודקה של מחשבה אמרתי לעצמי 'אף אחד כאן לא מכיר אותי. אף אחד לא יודע שיש לי בעיה ואף אחד לא מלחיץ אותי. אולי אוכל לעבור את זה בשלום'. שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר ופשוט התחלתי ללכת, סיימתי לחצות את הגשר הארוך עם חיוך על הפנים, וראיתי שזה עבר לי בלי בעיות. מאז כבר הספקתי לעשות טרק בנפאל לאחד המקומות הגבוהים בעולם ושכחתי מהבעיה שהייתה לי. מסתבר שהפחד שלי לא היה מגבהים אלא מההרגל שלי לראות את עצמי כך. ברגע שעברתי את זה, נגמלתי מהפחדים".
פעמים רבות בחיינו אנחנו רוצים להתקדם בגשמיות או ברוחניות ואנחנו חוששים. הקושי נובע מכך שהתרגלנו למצב שבו אנחנו נמצאים כרגע. אם רק נחליט לעשות את הצעד ולהתקדם, נראה שזה אפשרי.
כמה שבועות אחרי אותה שבת קיבלה אשתי מכתב מרעות: ״אתם בטח זוכרים את הסיפור שסיפרתי בעונג שבת בביתכם על פחד הגבהים שהיה לי. מסתבר שמה שבאמת עזר לי להיגמל לגמרי, היה זה שתפסתי אומץ וסיפרתי לכולם בביתכם על כך שכבר אין לי פחד גבהים. רק עכשיו אני מבינה כמה ההצהרה הזו היתה חשובה וכמה כוח קיבלתי מזה שכולכם עודדתם אותי ותמכתם בי כשסיפרתי את הסיפור״.