שמי פינחס, ואני רוצה לספר לכם איך הצלחתי לחזור
לכאן לטיול נוסף, שנה אחרי שטיילתי במזרח.
בטיולי הקודם הגעתי לעיר קנצ'נבורי, שנמצאת שעתיים
מבנגקוק, בה נמצא הגשר על נהר קוואי. ליד הגשר יש
בית קברות, שנקברו בו חיילים במלחמת העולם השנייה.
שמעתי שקבורים שם גם חיילים יהודים, הלכתי לחפש
ומצאתי שם כמה מצבות עם מגן דוד ושמות של יהודים
חרוטים בעברית. צילמתי את כל הקברים היהודיים,
ונסעתי הלאה.
כשבוע לאחר מכן, הגעתי לבורמה. נזכרתי שיום השנה
של אבי ז"ל יחול מחר, שמעתי שיש בית כנסת בבורמה
וחשבתי שאלך להתפלל ולהגיד קדיש. למחרת בבוקר
הגעתי לבית הכנסת היפה, אך השומר הסביר לי שכבר
לא גרים יהודים בבורמה ולכן בית הכנסת אינו פעיל.
התאכזבתי והחלטתי להתפלל ביחיד בבית הכנסת. אני
יושב ומתפלל ופתאום שומע מבחוץ דיבורים בעברית.
מישהו פתח פתאום את דלת בית הכנסת, ומיד יצא וצעק
"יש!"
לתדהמתי נכנסו קבוצה של מטיילים יהודים דתיים, שש
נשים ותשעה גברים… הם שמחו מאוד שיש עוד גבר
בבית הכנסת ושיהיה להם מנין. הם לא הבינו שהם הגיעו
להשלים לי מניין לקדיש, התרגשתי מאוד. התפללנו יחד
וזכיתי לומר קדיש על אבי. אחרי התפילה הם הזמינו אותי
להצטרף אליהם לארוחה כשרה. ישבנו ביחד ואכלנו,
ולתומי סיפרתי להם על הקברים היהודיים בבית הקברות
בקנצ'נבורי. אחת הנשים קמה ואמרה: "אני אוצרת בבית
התפוצות ואשמח מאוד לקבל את התמונות, לצרף למאגר
שלנו". כמובן שהעברתי לה את התמונות בשמחה.
חזרתי ארצה, ויום אחד אני מקבל טלפון מאותה גברת,
היא שואלת: "אתה זוכר אותי? אולי תוכל להגיע עכשיו
לבית התפוצות?". מכיוון שאני גר בתל אביב אמרתי לה:
"אין בעיה, תוך רבע שעה אני שם". נכנסתי למשרד שלה,
ואני רואה שם עוד אשה יושבת ובוכה. הגברת מספרת לי
שהאישה הזו מחפשת את הקבר של אביה כבר עשרות
שנים ללא הצלחה. היום היא הגיעה לבית התפוצות
לחפש קצה חוט, ומסתבר לאור התמונות שלי, שאביה
קבור בקנצ'נבורי.
אותה אשה רצתה לשלם לי, אך לא הסכמתי לקבל על כך
תשלום. אז היא אמרה לי שלכל הפחות היא רוצה להעניק
לי כרטיס לתאילנד, שאעלה שוב לקברו של אביה ואולי
אוכל להגיד שם קדיש. כך הגעתי לכאן לטיול נוסף