בשלושת הפרקים הקודמים שמענו כמה לא צריך להקשיב לתשדורות הדיכאון ברדיו של האויב, וכמה השמחה היא הנשק הסודי שדרוש לנו יותר מכול. בשלושת הפרקים הנוכחיים האווירה שונה. אדמו"ר הזקן לא נותן לנו להתבלבל, ודורש שנסתכל למציאות בעיניים.
בפרק הקודם למדנו לומר בביטחון ש"זה לא אנחנו – זה הוא!" שכשאנחנו מבולבלים, עייפים, מוחלשים, ובשורה התחתונה מרגישים שאין בנו להט אמיתי לעבודת ה', האמת היא שזה לא נכון. אנחנו יכולים להיות מלאים להט, מלאים רצון, מלאים כוונות טובות, אבל יש אויב שנלחם כנגדנו, הוא עקשן ומתוחכם והוא מייצר הפרעות שממסכות לנו את הדרך בעשן סמיך.
בפרק כ"ט אנחנו לומדים שהעובדה שזיהינו את האויב מסתנן לשורותינו ומכה בנו – לא תציל אותנו מפניו. בניתוח מצמרר אדמו"ר הזקן מבהיר לנו כמה עמוקה אחיזתה של הנפש הבהמית באישיותנו. עמוקה עד כדי כך שכשאנחנו אומרים "אני", אנחנו למעשה מתכוונים אליה. זה לא מישהו אחר שרוצה לעשות רע, זה אני! בוודאי, זה לא אני באמת, לא אני כפי שהייתי לו הגוף לא היה מסתיר את אור הנשמה, אבל במציאות הקיימת – מבחינת הדרך שבה אני תופס את עצמי – זה אני.
אז מה עושים?
מה עושה מפקד שמבין שהחטיבה שלו הסתבכה בקרב צמוד שאין ביכולתה לצאת ממנו מנצחת? מוריד פקודה לתפוס מחסה, מתקשר למפקדה, מטווח את מיקום הפלוגה ומזמין "אש על כוחותינו". ארטילריה כבדה שתונחת בדיוק במיקום הקרב, ובתקווה תהרוג בעיקר חיילי אויב.
בנמשל: הנפש הבהמית והזהות האישית שלנו אחוזות זו בזו, מפותלות זו סביב זו, ואין אפשרות להפריד ביניהן. לכן, אין ברירה אלא להכות. להנחית מכה מדויקת שתשנה את התמונה, שתבהיר לגוף את מקומו, שתביא לכך שהנפש הבהמית תוריד קצת את הראש. זה לא יהיה נעים גם לנו. אנחנו, כזכור, מזדהים עם הנפש הבהמית. אבל בסופו של יום, זה יכול להציל אותנו. לשחרר אותנו מהלפיתה ההדוקה של הכוח הזר, ולהוציא לאור את המהות העצמית שחבויה עמוק כל כך בתת־המודע של האני שלנו.
לאסטרטגיה הזו, בארמית של הזוהר הקדוש, קוראים "ביטוש". בעיטה רצינית שנותנים לבול עץ עבה, כדי שהאש שמלחכת אותו תאחז בו ותהפוך אותו לגחלת שתתן חום לאורך זמן. איך עושים ביטוש? פשוט, מתמקדים בדיוק בהפך ממה שהתמקדנו עד עכשיו. מזכירים נפילות כואבות, מתבוננים בצדדים הנמוכים והשפלים שלנו, כואבים את העובדה שהרצון הטבעי שלנו מכוון למטה ולא למעלה, חושבים איפה אנחנו ועד כמה אנחנו רחוקים מה', מביאים את עצמנו לידי שברון לב.
מה שצריך לקרות הוא פקיחת עיניים. כאילו קליפה עבה ואטומה נבקעת לפתע, ואור גדול חודר אל התוך האפלולי. הסיבה שזה עובד היא כי כל הסטרא־אחרא הזו, מלכתחילה לא היה בה דבר. כמו חושך, שמתפוגג ובורח מיד כשמגיע האור, כך האויב העיקש הזה הוא בעצם שום כלום בתחפושת, וכשחושפים את האפסיות שלו הוא פשוט נעלם.
יחד עם הביטוש מגיעה עסקת חבילה שלמה שאמורה להכניס אותנו להלך הרוח הנכון. מילת המפתח היא שפלות, אבל לא במובן של מסכנות אלא במובן של הכרה עמוקה בחסרונותינו. הכרה שגורמת לנו להבין שאנחנו לא יותר טובים במילימטר מאף אחד אחר, שכמו שהזולת נלחם את המלחמה שלו ולפעמים נופל בה, כך בדיוק גם אנחנו. ומכיוון שאת מצבנו אנחנו מכירים מקרוב ואילו הזולת באיזשהו מקום "זכאי עד שלא תוכח אשמתו" – הרי שאנחנו צריכים להסתכל עליו מלמטה למעלה, לא להפך.
על הדרך אנחנו מקבלים שיעור גדול בתורת היחסות: כל אדם נידון לפי מקומו ומדרגתו. איפה הוא מסתובב, מי גידל אותו, אילו כישרונות יש לו באופן טבעי. קנה המידה שקובע מי למעלה ומי למטה הוא אישי לחלוטין: עד כמה אתה עובד ה'. עד כמה אתה נלחם. כמה מאמץ אתה משקיע כדי לזוז מנקודה א' לנקודה ב'. איפה הנקודות הללו ממוקמות על גרף העלייה בעבודת ה' – לחלוטין לא רלוונטי.
האם אפשר לעמוד בכל זה בלי ליפול לדיכאון? סביר שלא בשלבים הראשונים. אבל אם יש הקשר בעולם שבו יכול לצאת משהו טוב מהדיכאון – זה ההקשר. המתקדמים בעבודה הזו כבר לא ירגישו דיכאון בכייני, אלא מה שמכונה בחסידות "מרירות". ההבדל פשוט: עצבות משתקת, מכבידה, גורמת לנו לזחול למיטה ולישון בלי סוף; מרירות זו כאפה מתסיסה, מניעה לפעולה, תחושה שלא ניתן להשלים עם המצב כפי שהוא וחייבים – פשוט חייבים – להעיף את עצמנו למקום אחר לגמרי. וטיפ קטן: מאחר שאנחנו רוצים להיות בעיקר אנשים שמחים ובריאים, הזמן הטוב ביותר לביטושים הוא כשאנחנו בלאו הכי בדיכאון. לא חשוב מאיזו סיבה.
שמחה מתוך המרירות
והפרס הגדול: השמחה שבאה מתוך המרירות, בעקבות הלב הנשבר. התחושה שהמוח התפנה ממשהו שהכביד עליו, שהלב נטהר, שהמחשבה נעשתה צלולה יותר. מה שבאמת קרה הוא שהשתחררנו מהלפיתה הצמודה כל כך של הנפש הבהמית. פתאום התמונה ברורה לנו. יכול להיות שאנחנו לא במקום טוב, אבל אנחנו יודעים עכשיו בדיוק מי נגד מי. יש בנו נפש בהמית, היא חזקה ויושבת עמוק, אבל יש בנו גם ניצוץ א־לוהי – "חלק א־לוה ממעל ממש" (פרק ב'). עכשיו אנחנו רואים אותו, שומעים את קולו, ממוקדים ברצונו. אפשר כבר להפסיק להיכנס בעצמנו, ופשוט לרחם עליו, ולהתפלל עליו, ולעשות כל מה שצריך כדי להוציא אותו מהגלות שהוא נמצא בה – גלות בתוך מחשבות, דיבורים ומעשים שאנחנו עצמנו עשינו ועושים.
כדאי שנכניס לנו את זה טוב טוב לראש: הנושא הוא לא אנחנו. את הרע שבנו כנראה שלא נצליח לתקן לגמרי. הנושא הוא הנשמה הא־לוהית שבנו. מה אנחנו עושים כדי שיהיה לה טוב. כמה אנחנו מתאמצים כדי להוציא אותה ממצרים ולהחזיר אותה אל מקומה הטבעי – צד הקדושה. ועוד דבר: בחשבון הסופי – כל זה כדאי. הקב"ה לא מנהל כאן מאזן הפסד. אם הוא הוריד ניצוץ א־לוהי קדוש וטהור וטמן אותו במקום כל כך מגושם, כל כך גס, כל כך מלא אפשרויות של טומאה וקלקול – אנחנו יכולים להיות בטוחים שמכל זה יוצא אור גדול.
