שמש זיו מלטפת האירה את הפרחים במרפסת הקטנה של ביתי. הטלפון צלצל בעודי משקה ומנקה את העלים שהתייבשו. בצדו השני של הקו נשמע קול מהוסס. התיישבתי בפינה מוצלת על מנת להבין בנחת במה דברים אמורים.
"זכיתי להתחתן בשנית לפני מספר שנים", היא שיתפה, "וברוך השם אני שמחה עם בעלי החדש. הבעיה היא שאני מוצאת את עצמי במשך ימים שלמים שוקעת בכאבים ומחשבות על מה שהיה בנישואיי הראשונים. יש ימים שאני מתמלאת בכעס או בעצבות, וזה משפיע על התפקוד שלי. בימים כאלה אני כמעט לא מצליחה לתפקד. בימים אחרים אני פשוט מתנתקת מבחינה רגשית. אני לא יכולה לעמוד בהצפה הרגשית שאני חווה".
"אני מבינה שעברת חיים לא פשוטים בנישואים הקודמים שלך. ברוך השם שזכית בהזדמנות שניה". רציתי להתחיל בנימה אופטימית.
"זו באמת זכות גדולה. הבעיה היא שלמרות שהתגרשתי הוא עדיין נוכח עמוק בתוך הראש שלי. אני הולכת בעולם עם שאלה שאינה מרפה ממני: איך הוא היה יכול לעשות לי את זה?!"
"לעשות לך מה?" ניסיתי להבין.
"להתעלם מהתחושות שלי ולרמוס את המילה שלי," ענתה בקול סדוק. "הוא תמיד בחר לרַצות אחרים ולהשאיר אותי בשולי הדברים".
"וזה מאד כואב לך עדיין", הדהדתי את תחושותיה. נזכרתי באמרה, שיותר משקשה להוציא את ישראל מהגלות קשה להוציא את הגלות מישראל…
"מה אעשה?" השיבה אותי האישה למצוקתה. "אני לא רוצה לחשוב עליו יותר. התגרשתי ממנו כבר לפני שנים. אני משתוקקת כבר להשתחרר ממנו אחת ולתמיד".
"את צודקת לגמרי", עניתי בשקט. "כל עוד את עסוקה בו, את נשארת כלואה במצרים שלך. אם את רוצה לצאת משם, תפסיקי לייחס לו כל כך הרבה חשיבות. הוא כבר מזמן לא הנושא".
"מה זאת אומרת? הוא פגע בי וציער אותי ללא רחמים, ואני לא ידעתי מה לענות לו ואיך לשים לזה גבול".
"זאת בדיוק הנקודה. הוא פגע בך במקום שבו את לא ידעת איך לשמור על עצמך, והמקום הזה עדיין פצוע".
"את מנסה לומר לי שאני האשמה?" שאלה בנימה מאוימת. "שאני אפשרתי לו לפגוע בי?"
"אני בכלל לא מדברת במושגים האלה," הרגעתי אותה. "העיסוק ב'מצא את האשם' לא יוביל אותנו לשום מקום. אני לא מחפשת אשמים אלא רק מזמינה אותך לקחת אחריות על ליבך הפצוע. רק כאשר תכירי בנקודה החסרה שבתוכך, תוכלי להתחיל לצמוח".
"זה נכון שגם בבית של הוריי הרגשתי לא מוגנת, ואף פעם לא עניין אף אחד מה אני מרגישה. תמיד ניסיתי לרַצות וספגתי התנהגויות שמאוד פגעו בי. האמת שעד היום אני מוצאת את עצמי אילמת, לא ממש יודעת איך להגיב כאשר מדברים אלי בצורה לא מכובדת".
הנהנתי לעצמי. סוף סוף היא חדלה מהתעסקות בו והתחברה לנקודות חולשתה.
"בגלל זה את עדיין עסוקה בו. בכל פעם שעולה בך הכאב או חוסר האונים, במקום להודות בנקודת שפלותך את מתעסקת בו. האמת היא שהוא רק תמונת מראה שבאה להזכיר לך לטפל בעצמך. בכל פעם שדמותו עולה לנגד עינייך, הודי לה על התזכורת, והתמסרי לעבודה של חייך".
"יש בי הרבה חושך", השיבה בלחישה. "לפעמים אני כמעט לא רואה את האור".
"זאת בדיוק העבודה: להביא את האור אל תוך החושך. לגלות לנפשך שהיא לא לבד, שיש מי שרואה אותה ושומר עליה גם בשמיים וגם בארץ. הנפש שלך מחכה שתתייחסי אליה בכבוד וברחמים".
"היא בת מלך, לא?" היא הפטירה בנימה מפויסת.
"נכון. ולאט לאט היא תתרפא ואת תרגישי יותר טוב. ככל שהקשר בינך לבין נפשך ישתפר, גם מערכות היחסים בחייך ישתפרו פלאים". הרגשתי איך תוך כדי דבריי היא מתרככת מעבר לקו.
היא שתקה כמה רגעים ושאלה: "אני מבינה שיש לי המון עבודה לעשות. אבל אם אשקע בעבודה הזו – לא אוכל לעשות שום דבר נוסף. יש לי בית וילדים ועליי לתפקד. אני לא יכולה כל היום לטפל בעצמי!"
"בדיוק בגלל זה נתן לנו רבי נחמן את הנוסחה המנצחת: 'שעה אחת ביום אני צריך להתבודד'. בכל יום הקדישי שעה אחת להתבודדות והתבוננות פנימית. בשעה הזו תהיי קשובה למכאובי נפשך ותעלי אותם לתפילה, וביתר היום תוכלי לשמוח בחלקך ובחייך".
"זה ממש חידוש מרענן עבורי", היא קראה בשמחה.
"מה?" שאלתי בסקרנות.
"שגם בעולם העשיה יש מקום לנשמה!"
