מכתבי הרבי הריי"ץ מליובאוויטש

"עצביהם כסף וזהב – מעשה ידי אדם"
עוד מקטנותו ניכרו באדמו"ר האמצעי כישרונות גאוניים. מתמיד עצום היה, וכשלמד אצל המלמד הראשון שלו – מלמד דרדקי – היה המלמד מתרעם על שאין הילד מניח לו ללמוד עם שאר הילדים, כי רוצה שילמדו רק אתו.
אצל המלמד היו שתי כיתות, כיתה אחת לומדת אלף־בית וצירופי מילים, והכיתה השנייה – פירוש המילות של התפלה והתחלת חומש.
בשעה שהמלמד למד עם כיתה אחת הייתה הכיתה השנייה חוזרת על לימודיה. רבנו האמצעי למד אז בכיתה הראשונה ובשעה שכיתתו הייתה צריכה לחזור על לימודיה היה הוא מאזין לנלמד עם הכיתה השנייה.
המלמד הצטער על כך, ברם הוא בחן את הילד והילד ידע היטב מה שלמדו אתו, כי תפיסתו וכוח זיכרונו היו מופלאים.
בשובו מה"חדר" הביתה, היה חוזר בעל פה על מה שהאזין למה שלמדו עם הכיתה השנייה, וכך נהיה בקי בהרבה פרקי תנ"ך בעל פה.
"זמן" (עונת לימודים) אחד למד ב"חדר" עם תלמידים בגילו, ואחר כך למד עם חברים קשישים בהרבה ממנו, כי התקדם בלימודיו באופן מופלא ביותר.
פעם אחת בערב, בשעה שהילד חזר מה"חדר", מצא כמה חסידים יושבים בחדר הקדמי של אביו – "גן עדן התחתון", כפי שקראו חסידים לחדר זה – בליאזנא, וביניהם החסידים ר' שמואל מונקס, ר' איסר קיסס, ור' שלמה רפאל'ס מוילנה, בהמתינם להתקבל ב"יחידות" אצל רבנו הזקן.
בתוך כך נכנס גם ר' יוסף משקלוב, שהיה מקודם מהמתנגדים, והפך לחסיד, והיה מגדולי העשירים ובעלי המסחר בשקלוב, ונדיב גדול. ישבו כל הנוכחים והתוועדו ביניהם.
רבנו האמצעי רצה להיכנס אל אביו רבנו הזקן, אך בראותו את החסידים הנזכרים, ובייחוד את ר' שמואל מונקס, שאהב להשתובב, ורבנו האמצעי היה ילד "חי" ושמח – הייתה לו משיכה מיוחדת אל ר' שמואל מונקס, וניגש אליהם.
כשניגש רבנו האמצעי אל ר' שמואל מונקס, שמע אותו שואל את ר' יוסף משקלוב:
מדוע הנך עצוב כל כך?
המצב קשה והפרנסה לקויה – ענו לו ר' יוסף משקלוב ור' שלמה רפאל'ס הגביר מוילנה.
מששמע הילד תשובה זו, פנה אל ר' שמואל מונקס בתמיהה, ואמר: מדוע הוא מציג להם שאלה כזו, הרי פסוק מפורש הוא – "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם".
הסיבה לעצבותם היא: "כסף וזהב – מעשה ידי אדם", מפני שעיוורים וטיפשים הם וסוברים שכסף וזהב רוכש לו האדם על ידי "מעשה ידי אדם" – מעשיו וכוחותיו.
סכלותם מעבירה אותם על דעתם ומשטים הם את עצמם לחשוב שככל שהאדם יתאמץ יותר להרבות בעסק של מסחר, לרוץ ללייפציג – ר' יוסף היה סוחר עם לייפציג, היה נוסע לירידים בלייפציג ומביא משם סחורה – ולקניגסברג – ר' שלמה רפאל'ס היה קונה את הסחורה שלו, משקאות טובים, בקניגסברג – להביא סחורה משם – יתרבה כספם וזהבם.
הם מרמים את עצמם ובאים לידי כך ש"פה להם ולא ידברו", יש להם פה, מדברים הם וחוזרים על דברי חסידות, אבל "ולא ידברו", אין הם מביאים את הדברים שבפיהם לשליטה בקרבם, בתוך כוחותיהם – ידבר מלשון "ידבר עמים" – ולכן אין לכל דיבוריהם טעם.
"עינים להם ולא יראו" – את ההשגחה הפרטית, "אזניים להם ולא ישמעו" יש להם אוזניים אך הם מרגישים רק את החיצוניות בלבד, וממילא "ולא יריחון", אין להם חוש הריח, ועל ידי כך – אומר הרבי האמצעי – מתהווה עבודה זרה, "עצביהם".
(לקוטי דיבורים חלקים א־ב ע' קע ואילך)

דברי חסידות על ערש דווי
בחדש כסלו, שבוע לפני פטירתו, בקרוהו הרופאים ומצאוהו שוכב בלי חיות גופנית, ונתפלאו מאד ממה הוא חי. ואמר אחד מהם לחבריו, הנה אראה לכם דבר פלא, הרי רואים אתם שהוא שוכב בלי חיות, והנה רק נרשה לו לומר חסידות, יקום מיד כאילו נולד מחדש. וכך עשו.
הרבי קם מיד בפנים צוהבות, בקש להתקין לו מקום מושב ונתקבצו כל החסידים שהיו במקום, עד שנתמלא הבית. ואמר להם:

אומר לכם עתה חדשות שלא גליתי מימי.
מי יודע מה היה מגלה אז, רזי דרזין וסתרי דסתרין, ברם מה' היה הדבר, שלא יגלה את הדברים הנסתרים, כי אחד עמד סמוך לרבי על ספסל וראשו כפוף ולפתע נפל כובעו מעל ראשו על הרבי ובלבל אותו. נענה הרבי ואמר, שכפי הנראה לא רוצים מן השמים שאגלה זאת, ופסק מכך.
על קברו בניעזין בנו אוהל ולידו בית הכנסת להתפלל בו.
אור השמש של עבודה בדרכי החסידות שגילה רבנו הזקן. אצל המחונכים החסידיים הונח באופן מוחשי, שחסיד מהותי, הוא זה שעסוק בלימוד ענייני חסידות המתייחסים לתיקון המידות, וכשנהיה כלי טהור על־ידי הרחיצה בדמעות של תפלה, נהיה לכלי קיבול ל'השכלה' שבתורת החסידות.
"הסתלקות כזו לא מצינו מיום פטירת הרשב"י"!
בליל ט' בכסלו, כשתקנו לו את משכבו, התעלף ובקושי השיבו את רוחו. באותו לילה התעלף כמה פעמים ובפעם האחרונה לא יכלו לעוררו ותהי צעקה גדולה בבית והקול נשמע בעיר. ונתקבצו כל החסידים ואנשי העיר, יחד עם החברה קדישא, וראו שאין רוח בקרבו ואמרו למשוך ידם מלעוררו, כי אפס תקוה. אך החסידים ובני הבית לא השגיחו בכך, ניגשו אליו ואמרו לו למה אדוננו מבהיל אותנו, האם לא שמעתם קול הצעקה? וענה להם: שמעתי קול קורא – מה צריכה נשמה כזו בעולם הזה…
אחר כך אמר להלבישו כתונת לבנה ולבש לבנים ונתעטף לבנים דומה למלאך ה' צבאות, פניו החלו מדמימות והתחיל לדבר טוב על כלל אחינו בני ישראל ולימד זכות עליהם, איך שנזהרים הם מאד במצוות מעשיות ואף שיש קצת שנאת חנם ופירוד לבבות ש"על כך היה לבי דווה מאד כל ימי", אבל במצוות מעשיות נזהרים הם, על הצד הטוב ביותר. ביחוד במצות הצדקה, בצוק העתים האלו שכל אחד נותן יותר מכפי יכולתו, והתחיל לעורר רחמים עליהם.
אחר כך אמר לחסידים ולבני ביתו, שיהיו שמחים בלילה זה, כי שמחה ממתקת דינים. כן אמר לקרוא את אנשי המדע שהיו שם, כי ברצונו לומר חסידות, ונתמלא הבית כולו אורה ושמחה, והיתה שמחה בחסידים כבשעת חתונת דודים, וכולם סברו שכעת יחזור לאיתנו. הרבי הכין את עצמו לומר חסידות, ואמר לאחד מהניצבים עליו:

בשעת אמירת חסידות תשגיח עלי בעין פקוחה, כי יכול להיות שאתנמנם ואז תגע בי בידך ואתעורר…
ודרש שלש פעמים על הפסוק "אחרי הוי' תלכו", ועל הפסוק "זכר רב טובך", והוסיף שאף שהדרוש כבר נדפס בסידור, "אבל אני אהיה המלמד שלכם ואלמד זאת אתכם בתוספת ביאור". והיה דורש בהתלהבות עצומה וכמה פעמים שאל אם האיר כבר השחר. לפני עלות השחר סיים את הדרוש במלים: "כי עמך מקור חיים מחיי החיים", נפסקו מיליו ופרחה רוחו ונשמתו, בחד קטירא אתקטר ביה בקודשא בריך־הוא.
חתנו הרבי ה"צמח צדק" אמר:

הסתלקות כזו, לא מצינו מיום פטירת הרשב"י, כפי המובא באידרא זוטא, שאמר רשב"י "כי שם צוה ה' את הברכה חיים", אמר רבי אבא: לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים עד דאשתככו מיליה, זכאה חולקיה, עלשיה אתמר לך לקץ ותנוח לגורלך לקץ הימים במהרה בימינו אמן.
ביום ט' בכסלו תקפ"ח יום שנולד בו – בשנת תקל"ד – ונתמלאו לו נ"ד שנים מיום ליום, גווע וייאסף אל עמו, ונתקיים בו הפסוק "את מספר ימיך אמלא", ואמרו רז"ל "הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום".
באותו יום הובא לקבורה ונגנז ארון הקודש, ונהפך אז יום גאולתו יו"ד כסלו לאבל לחסידים ובכל המקומות אליהם הגיעה השמועה – עשו לו אבל גדול וכבד.
(בית רבי חלק ב. פרק ו)

הנהגה שמצד הנשמה
חסידיו של רבנו האמצעי, היו בציור אחר לגמרי מהמוכר לנו. הם היו נעלים מעניין המידות בכלל וכשהיה מדובר במאמר חסידות בענייני מדות, היו מתביישים בעצמם.
ידוע, שכשדיבר רבנו האמצעי, בעניין ש"בחיצוניותו הוא טוב ובפנימיותו רע" התעלפו כמה מנינים חסידים.
כשאמר רבנו האמצעי, המאמר הידוע "יונתי", התעלפו הרבה מניני חסידים.
בנו האמצעי היה מדבר בענייני עבודה מספר פעמים בשנה בלבד. ובכל פעם היה חולה במשך שבועות מספר. לבו היה ניזוז ממקומו מהתרגשותו הגדולה.
את ספרו "דרך החיים" לא אמר רבנו האמצעי, כי אם כתבו. ואילו הספרים "עטרת ראש" ו"שערי אורה" אמר ברבים.
רבנו האמצעי, היה רגיל באמצע התפלה, להעביר את ידו על השטריימל שלו ולומר: שא, שא (הס, הס), כדי להגביל את נביעת מעייני חב"ד.
הפרופסור המפורסם הייבנטאל, עבר פעם באחת מנסיעותיו את ליובאוויטש, בדרכו אל אחד מגדולי האסטרונומים, שגר בחוילה ליד ליובאוויטש. הייבנטאל נכנס לאולם הגדול של רבנו האמצעי בשעה שאמר חסידות לפני החסידים, וכשראה התעמקותם והתקשרותם של החסידים בשעת אמירת המאמר, זה שעמד בעיניים פקוחות, נשאר באותו מצב, מי שעמד ופיו פתוח, נשאר עומד בצורה זו, כל אחד עמד על מקומו ולא שמעו אף הגה קל, – התבטא ואמר שזה יכול להיות רק מצד הנשמה.

אף שהייבנטאל היה רחוק מעניינים אלה, הבין גם כן את משמעות הדבר.
חסידיו המסורים של רבנו האמצעי, היה כל מהותם ועצמותם – תורה ועבודה, וכל ענייני העולם היו אצלם טפל, ואם כי טפל די יפה, אך בכל זאת – טפל.
ספר השיחות קיץ ה'ש"ת, עמודים 101-102

מה מטופש להתעות טיפש
הרבי מהר"ש נ"ע, סיפר אודות ההדרכה שהדריך הרבי האמצעי, על־פי הוראת אביו הרבי הזקן, את האברכים ה'יושבים' בליאזני.
הרבי האמצעי אמר למחונכיו:

כל מי שאינו עוסק בעניני עבודה מתוך הרגש פנימי ומתעה את עצמו במעמדו ומצבו הרוחני – אין הוא מתעה את אף אחד, הוא מתעה רק את עצמו, ומה מטופש הוא להתעות טיפש…
בספרו את האמור, הוסיף הרבי מוהריי"צ נ"ע:
אמרה חינוכית זו פתחה חלון בתודעתם של האברכים, דרכו זרחה עליהם אור השמש של עבודה בדרכי החסידות שגילה רבנו הזקן. אצל המחונכים החסידיים הונח באופן מוחשי, שחסיד מהותי, הוא זה שעסוק בלימוד ענייני חסידות המתייחסים לתיקון המידות, וכשנהיה כלי טהור על־ידי הרחיצה בדמעות של תפלה, נהיה לכלי קיבול ל'השכלה' שבתורת החסידות.
(ספר השיחות ה'תש"א, עמוד 100)

אינו רואה ואינו שומע
זכיתי לראות מראות נפלאות יותר מכ"ק. כי בלילה הב', דרש דרוש נפלא, אשר מיום שזכינו לשמוע מכ"ק דא"ח [=דברי אלוקים חיים – דהיינו מאמרי חסידות], לא שמענו כזאת וגם החסידים המופלגים המפורסמים הראשונים אמרו שלא שמעו כזה ממנו, וגם מאדמו"ר אביו נ"ע. ואחר הדרוש יגעו ונלאו החסידים המופלגים לחזור דבריו הקדושים, ולא מצאו ידיהם בזה מצד עמקותו הנפלאה, ואחר זה הלכנו וסעדנו סעודת ערבית ותיכף אחר הסעודה בא אצלי המשרת בחפזון גדול ואמר לי:
אם רצונך להסתכל בפני אדמו"ר, הנה כעת הוא שעת הכושר ואמרתי לו אין רצוני בזה כי ידוע לי שהוא מקפיד על זה מאוד מצד טבעו הצנע לכת ואמר המשרת על אמונתו – שכעת לא יראה אותך כלל! אמרתי בלבי, מהראוי לפנות ולראות המראה הזה והלכתי עם המשרת ופתח את הפתח ממחיצת קדשו והנה אני רואה שכ"ק עומד באמצע הבית בלי שום תנועה חיונית ופניו בוערים כמראה הלפידים ועיניו פתוחות. ואמרתי בלבי שבוודאי רואה אותי ויראתי מהקפדתו ונרתעתי לאחורי ואחז המשרת בלבושי ואמר בקול רם:
לא תפחד כלל, כי כעת אינו רואה ואינו שומע כי הוא בעולמות העליונים אף שאתה רואה גופו הקדוש בעולם הזה! ואמרתי: מאין ידוע לך דברים כאלה, כי אתה איש פשוט? והשיב לי: אין זה השגתי, כי אם מנסיון, כי לא פעם ושתים ראיתי כזה מכ"ק ואחרי זה הסתכלתי בפני קדשו והשגתי, גם כן שכעת אינו רואה ואינו שומע, אף שעיניו פתוחות ואין בו שום הרגש מחושים הגשמיים כלל וכלל.
ועמדתי בפתח הבית והסתכלתי היטב בעומק גדול בפני קדשו, אולי אראה בו שום תנועה חיונית ממש, רק עיניו פתוחות ופני קדשו בוער כמראה השרפים ועמדתי כן משעה עשירית עד שעה ג' והמשרתים יוצאים ובאים בתוך הבית וכ"ק עומד כמו אוד מוצל בלי שום תנועה והרגשה חיונית. בסוף שעה ג', אמר המשרת להעגלון שלי: ערוך את השלחן כי עת היא שיאכל מעט, כי לא אכל עדיין כל היום וכן עשה וערך את השלחן ולקח הכלי בידו ועמד נוכח פני קדשו, שיטול את ידיו ועמד אצל כ"ק זמן מה והבין שאינו רואה אותו כלל, אף שעיניו פתוחות ואמר לו המשרת:
למה לא תעורר את כ"ק שיטול את ידיו, כי לא אכל יום תמים. אמר כי ירא אנכי לנגוע בכ"ק! אמר המשרת: אם כן יעבור עלי מה, אני מוכרח לעורר את כ"ק והלך המשרת ואחז בית ידו [שרוול] מבגדיו ואמר: בקשתי מכ"ק שיטול את ידיו ולא השיב אותו כלל, רק הלך מאמצע הבית והלך לקיר ועמד שם כמו מקדם. וכאשר עמד אצל הקיר, אמרתי: אין לי כעת מה לראות, כי אין אני רואה פני קדשו, כי עד כעת הסתכלתי בפני קדשו לראות המראה הנפלאה והלכתי לחדרי.
ולמחר אמר לי המשרת: אספר לך את תוכן הענין ממראה הנפלאה שראית אתמול בלילה, הנה אחר הליכתך, עמד כ"ק אצל הקיר עד שעה ד' ואחר כך הלך מעצמו וישב אצל השלחן ואכל סעודתו בשמחה רבה, אשר מיום שהכרתי את כ"ק לא ראיתי בו שמחה כזו. אמרתי לו: רבינו אפשר שאזכה שיגלה לי מהו שמחתו הגדולה כעת, אשר כזה לא ראיתי מיום שאני משרת כבודו.
אמר לי: מהו זה לפלא בעיניך, כי שמחה כזה לא היה לי מיום היותי כי בכל עת אשר אני דורש ברבים, היה דרך אדמו"ר אבי [אדמו"ר הזקן] נ"ע, לגלות לי בחצי הדרוש ובדרוש הזה נתגלה בהתחלתו. וגם ראיתי את הבעש"ט ואת רבינו הרב המגיד ממעזריטש ואחר הדרוש נסתלקו. רק אדמו"ר אבי נשאר, ואמר לי הבעש"ט והרב המגיד נ"ע: שיבחו את הדרוש למעלה מעלה ובקשו שמכאן והלאה אדרוש גם כן באופן זה ומה שעמדתי כל זמן הזה באמצע הבית, הוא שחזרתי את הדרוש עוד הפעם לפני אבי נ"ע וחידש לי בזה רזין נפלאים [סודות נפלאים] ומהחדשות ששמעתי מפי הקדוש, אשר באמת הוא למעלה משכל אנושי, מזה היה שמחתי גדולה.
והנה מהסיפור האמיתי, יבין הקורא רום מעלתו הנפלאה, כמבואר בשער הקדושה לר' חיים וויטאל – אשר מדרגה כזו גדולה מכל מיני רוח הקודש וגילוי אליהו ז"ל וז"ל בחלק ג' דף כ"ח: הג' [שלושה דברים] שע"י חסידות כנ"ל יתגלה אליו אליהו [הנביא] ז"ל כו' והדבר הגדולה מכולן זהו, כי יזכה לשיתגלה אליו איזו נפש מהצדיקים הנפטרים הראשונים כו' והזוכים למעלה זו ישיג לשיודיענו חכמות וסודות גנוזים בתורה עד להפליא וכל זה לפי מעשיו עכ"ל.
(ר' יעקב קרדינר, ספר "סיפורים נוראים")