פתאום פורץ התנא בתפילה! זוהי התפילה היחידה בכל ששת סדרי המשנה. מה ראה התנא כאן, ורבי יהודה הנשיא עורך המשנה, לשנות מסגנון כל המשניות?
תפילה בזריזות
בתחילת המשנה נאמר: "הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים", משנה זו קוראת ליהודי לקלילות, זריזות, עזות וגבורה בעשיית רצון אבינו שבשמים.
הרצון השלם של ה' יתקיים רק כשייבנה בית המקדש. אז נעשה את כל תרי"ג המצוות "כמצוות רצונך". היום אנחנו מנועים מרוב המצוות כיוון שקיומן תלוי בבית המקדש. כיוון שכך, כאשר התנא דורש מאיתנו זריזות בעשיית רצון ה', הוא "נאה דורש ונאה מקיים" ומיד מתפלל לקב"ה שיעשה גם הוא את חלקו בזריזות: "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו", על מנת שנוכל אנחנו לעשות בשלמות את רצון אבינו שבשמיים.
לעורר את הרצון
בתפילת "יהי רצון" אנו גם "פועלים וממשיכים מלמעלה רצון חדש". אנחנו מעוררים ומחדשים את הרצון של ה'. וגם זה נכלל בזריזות "לעשות רצון אביך שבשמים", לא רק במשמעות של לבצע ולקיים את דבריו אלא גם במשמעות של לעשות לו רצון, לעורר אותו לרצות את מה שהוא באמת רוצה – בניין בית המקדש השלישי תכף ומיד. הדבר דומה לעבודת ראש השנה בה אנחנו מזכירים ומעוררים את רצון ה' למלוך על העולם.
פירוש זה מקביל לפירוש הפנימי למשפט "איזוהי אשה כשרה, העושה רצון בעלה", במשמעות של יוצרת לבעלה רצון, מעוררת אותו לרצות טוב, בנוסף למשמעות הפשוטה של מבצעת את רצונו. והרי כנסת ישראל והקב"ה משולים לבעל ואשה, עלינו להיות אישה טובה לפי כל הפירושים.
כולנו יששכר
לבקשת המקדש אנו מוסיפים: "ותן חלקנו בתורתך", כי כשייבנה בית המקדש כולנו נהיה פנויים לדבקות בתורה כל היום, "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (רמב"ם), רצון ה' יבוא לידי שלימות, ואז יעמדו זרים וירעו את צאננו ועם ישראל לא יתחלק לסוגים של יששכר וזבולון, אלא כולם ישקעו בתורה.
אז תהיה מנוחה ממלחמות בעבודת ה' והבירור של העולם יהיה בדרך מנוחה. בלימוד תורה לא יוצאים להתעסק ולהיאבק בעולם, אלא מוסיפים אור בעולם והוא נעשה מתוקן מאליו. לכן נמשלו לומדי התורה למלכים, "מאן מלכי? רבנן!" – מי הם המלכים? רבנן, שעוסקים בתורה ואומרים את דברם והם מתבצעים ממילא על ידי השרים והעבדים. בלימוד התורה שלנו כיום הבחינה הזו נסתרת ורק לעתיד לבוא תהיה היא 'בעל הבית' היחיד בעולם.
כתוצאה מכך, גם כל דבר שיתוקן אז תקנתו תהיה סופית, והוא לא יחזור לסורו.
השלום שאחרי חרבות השלום
את התפילה הזו אנו אומרים תדיר בסיום תפילת שמונה עשרה. זמן התפילה הוא זמן הבירור של הנפש הבהמית שלנו ו"שעת צלותא שעת קרבא" – התפילה היא שעת מלחמה.
ומיד לאחר התפילה, אנו מתפללים שנזכה כבר לזמן שבו הבירור יהיה בדרך מנוחה, שיהיה שלום סופי בעולם – "עושה שלום… ותן חלקנו בתורתך", ולא יהיו עוד מלחמות בעבודת ה'. אז לא נצטרך ללמוד עזות מנמר וגבורה מארי כי המלחמה תיגמר ואור הקדושה יאיר בכל וכולם ייכללו בו, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
