היכרות: במדור זה נביא מדי שבוע קטעים קצרים מתוך הים העמוק והרחב של תורת החסידות, העוסקים בפרשת השבוע או – כמו בפעם הזו – בנקודת הזמן שבה אנו נמצאים. נזמין אתכם "לראות עולם", לטייל לאורך ולרוחב ארון הספרים החסידי ולמצוא קצות חוט שיזמינו אתכם לעיון, התבוננות, הפנמה ותפילה.

ודודי לי
גם בפסח הוא ראש השנה וגם בו דן הקב"ה את העולם. רק שבראש השנה הוא מצד היראה, שדנים את האדם על חטאיו, ובפסח הוא מצד אהבה, והוא מהיכל הזכות, שמחפשין ומהפכין למצוא זכות לכל אדם ולהוציאו מאפלה לאורה. (ע"פ רבי פנחס מקוריץ, אמרי פנחס, שער ד, רנט)

יוצאים או מה?
"וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה'". ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים, מפני שבהתחלה, כשרוצה לנתק את עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור את הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע, למהר לצאת מהם, אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות שאין בו חיפזון. [ע"פ רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, א]

הנה בא האור!
"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ". עיקר בדיקת חמץ וביעורו הוא שצריכין לבער כל הסברות הזרות הנמשכין מבחינת חכמת הטבע, ולידע בידיעה שלמה שהכול מתנהל רק בהשגחה לבד, ועל ידי זה מתבטלין כל הגלויות וכל החשכות. כי כשנתגלה השגחתו יתברך שמו בעולם, אז אין שום חושך כלל. כי עיקר האור הוא ה' יתברך, ואז לילה כיום יאיר, כמו שיהיה לעתיד, כמו שכתוב: "והיה לעת ערב יהיה אור". ועל כן הלילה של בדיקת חמץ קרא התנא "אור לארבעה עשר", אור דייקא. [ע"פ רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, הל' נט"י שחרית, ב]

שפלות: הפתח לגאולה
"וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב". ובמדרש אמרו חז"ל: "אני עושה אתכם אגודה לעצמי, אע"פ שאתם שפלים כאזוב". כי גם כאשר בני ישראל נמצאים בתכלית השפלות, כאותה שעה שבה היו בבחינת "ואת ערום ועריה", הנה אם יתאספו להיות אגודה אחת יבוא להם עזר מקודש מתוך השפלות עצמה.
כי ביציאת מצרים היה רק התחלה, שיצאו לחירות מתחת יד פרעה כדי שיזכו אחר כך להיות בכלל עבדי ה'. ולכן ציווה אותם הקב"ה להזות באגודת אזוב על המשקוף ומזוזות, להורות שעדיין הוא התחלה ופתח בלבד. כי ביציאת מצרים היה רק פתיחת הפתח, וה' יתברך הגן על נקודה מועטת זו, כמו שכתוב: "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח".
והגם שיצאו ביד רמה, רצה ה' יתברך שיהיו בעיניהם כאגודת אזוב, שידעו שעדיין הם עומדים בפתח ותהיה תקוותם שיזכו לכנוס לפניי ולפנים, כמו שכתוב: "הביאני המלך חדריו", והוא בעת מתן תורה. [ע"פ רבי יהודה לייב אלתר מגור, שפת אמת, בא תרמ"א]

קודם כול אמונה
"רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ". כל איברי האדם עשויים בדוגמת המידות של מעלה: הרגליים מורות על שתי בחינות האמונה, האחת, שהבורא יתברך קדמון והוא ברא וחידש העולמות; והשנייה, שכל איש ישראל קרוב אליו לפעול מה שירצה בתפילתו. וברית קודש מורה על התקשרות, שצריך לקשר עצמו באמונה בחוזק. והגוף מורה על התפארת, שצריך לעשות הכול כדי שהבורא יתברך יתפאר עמו, ככתוב: "ישראל אשר בך אתפאר". ושתי הידיים מורות על אהבה ויראה.
והראש מורה על השכל, שחוקר בשכלו בגדולת הבורא ובנפלאותיו, כמה רבבות מלאכים וחיות ואופנים ושרפים עומדים לפניו באימה וביראה גדולה, ואז הוא בטל במציאות, ואחר כך בא לידי שמחה.
והנה במצרים לא היה לישראל אלא בחינת רגליים בלבד, "וַיַּאֲמֵן הָעָם", ושאר המידות העליונות היו סתומות בקרבם עד עת מתן תורה. וזהו הרמז: "ראשו על כרעיו ועל קרבו", שהשכל שבראש עם שאר המידות העליונות היו טמונות אז בכרעיו, באמונה, ובזה נגאלו. [ע"פ רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, קדושת לוי, בא]

אוכלים מצה ויודעים
"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ". כי מצרים הם מחוסרי אמנה, שאינם מאמינים בה' יתברך שהוא לבדו הוא ואין עוד מלבדו, ולהוציא בני ישראל מזה ולהביאם לאמונה האמיתית היה על ידי המצה, שהיא הנקראת "מיכלא דמהימנותא" [=מאכל האמונה], שבה ועל ידה תיקבע בלבותם אמונה זו.
והעניין יובן על פי מאמר רבותינו ז"ל: "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". והנה קריאה זו שהתינוק קורא אינה מפני שיודע ומשיג באמת מהו אבא, שהוא המולידו מטיפה הנמשכת ממוחו והוא האוהבו והמרחם עליו לפרנסו ולתת לו כל צרכיו, כי אין התינוק מכיר בכל זה ואינו יודע אלא לקרוא "אבא!", ותו לא. ועם כל זה, בוודאי מכיר הוא את אביו בהכרה גמורה, שהרי הוא קורא לו בלבד ולא יחליפנו בזולתו.
ועל ידי אכילת מצה, שטועם בה טעם דגן, יהיה על ידי זה המשכת דעת אלוקי בנפשות בני ישראל עד שיקראו לאביהם שבשמים, כמו שכתוב: "כי אתה אבינו", כלומר: שתיקבע בלבותם אמונה הנ"ל במהותו ועצמותו יתברך, איך שכל העולם בטל במציאות לפניו עד שאינו חשוב לכלום. [ע"פ רבי מנחם מנדל מליובאוויטש, דרך מצוותיך, מצוות השבתת חמץ ואכילת מצה]