להאמין כי נטהרנו
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ
כי בראש השנה וביום הכיפורים הוא בחינת אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, שאז מתבררין נפשות בני ישראל, כמו שכתוב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא טז), ולכן אחר יום הכיפורים הוא בחינת הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, שצריכין לקבל אז עבודת ה' יתברך בשמחה. ובזמן המקדש, כשהלבין החוט, בוודאי נתמלאו בני ישראל בשמחה, וגם עתה צריכין להאמין כי נטהרנו מעוונותינו. ובאמת זה האות, כפי מה שמרגיש האדם שמחה בנפשו. וגם זה תליא כפי המרירות וצער שיש להאדם מהחטאים, כך מרגיש אחר יום הכיפורים השמחה. [שפת אמת]
טפטוף אישי
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב
פירש רש"י: דֶשֶׁא היינו עטיפת הארץ בירק, שהארץ מתלבשת בדשאים, והם כל העשבים בכלל, ועֵשֶׂב היינו כל מין ומין בפני עצמו. והעניין, כי דשא הוא כנגד כל תרי"ג מצוות ששייכים לכל ישראל, ועשב הוא כנגד כל איש ישראל בפרט, אשר כל אחד מכיר נגע לבבו, והחיסרון שיש לזה אינו דומה לזה, על כן באותה מידה שיודע כל אחד חסרונו, שם צריך להטיף תמיד מאותו הדבר תורה השייך אליו עד שיושלם. וזה כִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב, לשון רב, היינו שתרבה דברי תורה באותו מקום אשר יש לך החיסרון. [מי השילוח]
כשהנשמה מאירה
כִּי חֵלֶק הוי"ה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ
פירוש שהנשמה היא חלק הוי"ה עצמו, שיורדת עד שבאה להתלבש בבחינת יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, הוא הגוף. והנה לא כל הנשמה יורדת למטה להתלבש בגוף, רק הארה ממנה בלבד. אבל כל הנשמה ומקורה נשארה למעלה, ונקראת מַזָּל. ונקרא מזל מלשון נוזל, שהוא המקור שממנו נוזלת ההשפעה ורוח חיים להחיות רוח שפלים. גם שפע אלוקי והרהורי תשובה שבאים לאדם, הם באים מכוח בחינת המזל, שחלק הנשמה שלמעלה רואה ושומע את קול הכרוזין של מעלה המעוררים לתשובה, ועל ידי זה משפיע למטה להיות התעוררות בלב, כי ההארה שירדה ונתפשטה למטה בגוף אינו דבר נפרד לגמרי ממקורה ושורשה שלמעלה. [רבי שניאור זלמן מליאדי, ליקוטי תורה]
כל שלב בחיים
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי
הנה כתוב "כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב, כי אם הרוָה את הארץ והולידה והצמיחה… כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו" (ישעיהו נה י־יא). שהתורה עושה בבני ישראל כל הפעולות כמו הגשם. וכמו שיש גשם מיוחד לרכך האדמה ויש טל, כן יש דברי תורה שהם בבחינת יַעֲרֹף כַּמָּטָר, שיורדים בזעף לרכך לב אבן (קשיות עורף היצר), ויש שהם בבחינת תִּזַּל כַּטַּל, היינו אחר שיתרכך הלב, לקרבו לעבודתו יתברך. וכל ימי חיי האדם התורה מתפרשת לו ומסייעת אותו באותה מדרגה שבה הוא עומד. [שפת אמת]
השגחה כללית והשגחה פרטית
יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ
והעניין, שיש שתי בחינות ראייה, האחת כללית, כשרואה כמה דברים יחד, והשנית כשמצמצם ראייתו ומביט בדבר פרטי, והוא כשחביב אצלו כנפשו ועל כן מביט בו. וכמו על דרך משל מלך המשגיח על מדינותיו הרבות השגחה כללית, אך על בן יחידו הוא משגיח השגחה פרטית מחמת שהוא חביב אצלו כנפשו ממש, כי אהבת נפשו אהבו.
כמו כן יובן למעלה, כי "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ" (זכריה ד י) בהשגחה כללית, אבל השגחתו על ישראל הוא בפרט, "עין ה' אל יראיו" (תהלים לג יח), "תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא יב). והוא מצד שנקראו בנים למקום, כמו האב אל הבן, שהשגחתו עליו הוא בבחינת פנימיות ועצמיות. [רבי שניאור זלמן מליאדי, מאמרים על פרשיות התורה והמועדים]
