התיכוניסטים כבר סיימו ותלמידי היסודי אוטוטו. החום של הקיץ המתחזק מזכיר לכולם שאנחנו מתקרבים לנופש, זמן בו בני הנוער ומבוגרים אמורים ללמוד "לקדש עצמם במותר להם". התלמידים מפסיקים לשנן ויוצאים אל העולם שבחוץ, עולם החולין, וזו הזדמנות ללמוד איך לעבוד איתו. עבודה מזדמנת, שחייה בים, מסעדה או טיול אינם מצווה וגם לא עבירה אלא רשות. בתקופה זו עלינו להוכיח (בעיקר לעצמנו) שאנחנו מסוגלים גם לצאת מכותלי בית המדרש ולחיות חיים טובים מתוך קדושה וטהרה, בלי ליפול.
פרשת פרה אדומה מלמדת אותנו שעלינו לא רק לקדש את הרצונות, המחשבות והרגשות שלנו; עלינו גם לזכך את הגוף, את החומר. זוהי האומנות של יצירת כלים ופיתוח כוח המדמה.
החיים שלנו חזקים כשיש לנו כלים, וחלשים בהעדרם: כשכלי הגוף לא מסוגלים להכיל את אור הנשמה, הכלי החלש נשבר מריבוי האור ומיד מופיעה טומאת המוות; עומס מחשבות ללא וויסות עלול לגרום לנדודי שינה ולהפרעות תפקוד; היסטריה היא 'טומאת הרגש' כי היא ריבוי אור ללא כלי מתאים;
גם שטף דמיונות בהעדר כוח מדמה חזק שיכול לברר אותם, שובר את האדם.
זהו המוות או הטומאה שבחיים. לעומת זאת, חשיבה חיובית וקשר טוב ובריא עם הזולת הם שורש לכלים, כלומר לכוח המדמה.
אגב… מהו כוח המדמה? הדמיונות הם הטומאה שבנפש, ואילו המדמה הוא מצד הטהרה. בעוד הדמיון הלא־מתוקן חודר אלינו מבחוץ (חנויות, קניון, טלוויזיה, אינטרנט, פריצות …), מערבב אותו ומפזר אותנו לכל עבר, כוח המדמה, שהוא הצד הקדוש של הדמיון, קשור ליכולת להתקרקע. כוח המדמה בא מבפנים ומחבר. יהושע בן פרחיה הגדיר את כוח המדמה: "עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת". והם שלושת הקרקועים של החיים, החיים הטהורים.
1.  קרקוע רוחני והוא "עשה לך רב", כלומר חיבור לתפילה, לתלמידי חכמים, ללימודי קודש. המדמה הרוחני הוא הקצה העליון של הסולם והוא שורשים הנטועים בשמים (!). הוא יוצר אצל האדם שייכות למקום טוב ועמוק, לזהות מגובשת ולא מגמגמת. על המדמה הזה נקרא שהאדם הוא אדם בגלל שכל מגמתו היא להיות "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד, יד).
אפשר בקיץ לתרגם זאת למשל לעיסוק בתכנים רוחניים חווייתיים דרך התבודדויות, מדיטציות, תפילות, שימוש תלמידי חכמים וסדר מיוחד של לימוד תורה.
2.  קרקוע אינטר־סובייקטיבי והוא כנגד "וקנה לך חבר", כלומר להיות עם השני דומה בדומה. כך אפשר בקיץ להתנדב או לעסוק בפעילויות חברתיות. זהו קניין שדורש עמל רב. יש לנו גם שורשים משפחתיים, חברתיים, קהילתיים, ועמישראליים. הקצה העליון של פיתוח החלק הזה של המדמה הוא להגיע לבחינה של הדהוד בגוף שלנו של מה שמתרחש אצל השני. המטרה היא שאם ילד נופל ממגלשה בגן שעשועים כל אימא תרגיש ותיגש אליו כאילו שזה הבן שלה.
3.  קרקוע אדמתי כנגד "והוי דן כל האדם לכף זכות" מתוך הסכמה להדגיש את הטוב גם אם הוא ממוקם במקום שפל, נמוך ממני, קבור באדמה. היכולת שלנו להתחבר לרגע, לכל, לאדמה, לילד קטן, לעני, לכל מציאות הווית.
כמו בסיפור ה'אינדיק' של רבי נחמן. אפשר שהקיץ יהיה זמן לעבודה חקלאית, גינון, אבל גם טיולים בארץ, טבילה במעיינות, תרגילי נשימות ופעילות גופנית וגם פעילויות של צדקה. העני הגדול שלנו הוא הגוף. קרקוע זה הוא חיבור לאדמה, לגוף, למציאות הפשוטה שמתחתיך ותלויה בך.