הוא לא ידע למה לצפות.
עומד בטרמינל, באזור קבלת הנוסעים.
הרבה אנשים עומדים מסביבו, נראים אנשים רגילים.
בטח לכל אחד יש סיפור.
*
מייל אחד בשבוע, זה מה שהם קיבלו, וזה הבן האהוב שלהם.
מרדכי נולד בפורים, כולם צחקו על המקוריות בבחירת השם.
עיניים גדולות, נבונות, מתבוננות. הוא הסתכל מסביב על העולם החדש כאילו הוא רוצה לבלוע את הכל ברגע אחד. שניה מתוק, עוד יהיה לך זמן לראות את כל זה בעזרת ה', לך לישון.
בשלב מוקדם מאוד הם הבינו שלא רק העיניים נבונות, הוא קלט הכל, הבין והפנים.
בן יקר שלהם.
*
כמה נחת יכולה להיות מילד אחד.
המורים לא הפסיקו לשבח. הם היו מגיעים לאסיפות הורים ויוצאים עם כמה קילו נוספים, משמינים מנחת. חברותי, בעל מידות, תלמיד מיוחד, כל מורה גאה בתלמיד כזה.
לנשום את המילים האלה עכשיו, כמה געגוע יש בהן.
*
בישיבה הגבוהה הוא היה המתמיד של הישיבה, כולם צפו לו גדולות. ראש הישיבה בעצמו למד איתו חברותא, גאה בפרח שפורח לו בערוגה.
בצבא הוא היה מצטיין גדודי, גורף כרגיל עוד ועוד שבחים. כמה אכזבה הוא גרם למפקדים שלו, עד רמת המג"ד, כשהוא סירב לצאת לקצונה. אפילו על מ"כים הוא לא הסכים לדבר. חשקה נפשו בתורה.
התמונות לא מפסיקות לרוץ לו מול העיניים, מינקות עד בגרות. קורעות לו את הלב.
*
בום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ברגע אחד הכל קרס פנימה ברעש מחריש אוזניים.
הוא חזר מהצבא לישיבה כאילו הכל כרגיל, החזיק שם חצי שנה, ונעלם.
לא בכאילו, לא בנדמה לי. בוקר אחד קמו בישיבה והוא פשוט לא היה שם, גם בבית הוא לא היה. הפלאפון היה כבוי ואף אחד לא ידע לתת אפילו רמז למה שקורה עם הילד האהוב שלהם.
את היומיים הבאים הוא זוכר במטושטש, קרעים קרעים. משטרה, חברים, שכנים. מודעות 'נעדר' רצות בקבוצות הווטצאפ. שקט סמיך ועצוב מסביבם, כמו של אבלים, אולי יותר.
*
ביום השלישי הגיע המייל. הוא זוכר כל מילה, הוא קרא אותן מאות פעמים.
"עזבתי את הארץ, לא משנה לאן, אל תחפשו אותי. מרדכי."
ומאז, בדייקנות יקית אופיינית, כל שבוע הגיע מייל. מקסימום שתי שורות. אות חיים.
*
זהו. לילות שלמים כבר לא היו לו, ישן קצת, מתעורר הרבה.
מחשבות מחשבות, איפה הם טעו? ביניהם הם לא דיברו על זה בכלל. טאבו.
הוא שמע אותה בוכה בלילות, הוא דווקא כמעט לא בכה, העיניים יבשות כמו הראש.
*
כמו שזה התחיל בבום ככה זה נגמר בבום, שנתיים פחות שבוע, הם ספרו.
"חוזר הביתה, נוחתים יום שלישי בשבע".
שום פרטים נוספים, הוא אפילו לא יודע מאיפה הטיסה ממריאה.
יהודי אבוד בין המון אנשים.
*
אם מרדכי לא היה ניגש הוא כנראה היה נשאר לעמוד שם.
עומדים אחד מול השני, ידיים בכיסים, אבא ובן, אבודים.
הוא לא זיהה אותו בהתחלה, את בחור הישיבה העדין שהוא השאיר בארץ. ראסטות עד אמצע הגב, שרוואל, מכנסי דייגים, עגילים בכל חור אפשרי, תרתי משמע.
רק העיניים נשארו אותו דבר. בוערות. הפעם באש זרה.
*
בלילה זו הייתה הפעם הראשונה שהם דיברו על זה מאז שהוא נעלם.
"מה אתה שמח כל כך? ראית איך הוא נראה? זה בכלל לא הבן שלי"!
"אם ככה, הייתי הולך כל החיים עם פרצוף באדמה. תחשבי עם איזה פנים אני עומד מול ה', הראסטות של מרדכי הן שיא היופי ליד כל העברות שלי. הדבר היחיד שמאפשר לי לשמוח זו הידיעה שבפנים הנשמה שלי נשארת תמיד נקיה, היא לא מלוכלכת בעצמה, היא רק בגלות בתוך הלכלוך.
הרגעים האלה שבהם אני מצליח למצוא את עצמי הם רגעים מלאי שמחה. כל הלכלוך הופך להיות לא רלבנטי, הוא שייך לגוף, השמחה היא של הנשמה, וככל שהגלות קשה יותר השמחה ביציאה מהגלות גדולה יותר.
את מבינה? השמחה שלי במרדכי היא לא על המצב שלו, אלא על המהות שלו. וככל שהוא התרחק יותר השמחה בקרבה המחודשת גדולה יותר. כי לא משנה מה, הוא נשאר –
בן של אבא".
